מקיבוץ הר עמשא אל נחל דימונה
התחלנו את השבוע החמישי למסע ביום ראשון חם במיוחד. אתה מגלה איזה דברים משונים הגוף שלך מסוגל להפיק בחלל הפה כשהוא מתאמץ ומתאמץ בחום איום שכזה. הנוף סביבנו לא היה מעניין במיוחד, וכך יצא שהגענו מוקדם משתכננו (כנראה בגלל השעמום) לקיבוץ הר עמשא. הר עמשא הוא אמנם קיבוץ אבל יהיה נכון יותר לתארו כהכלאה של פסטיבל ערד ז"ל עם קן של השומר הצעיר. המקום המגניב הזה, הוא קובץ של כמה אשקוביות בטון בודדות ועוד כמה מבנים זמניים ופינת זולה BUILT IN בצידו. כשאנחנו הגענו לשם, כמה אנשים ישבו באחד החדרים ושתקו אחד עם השני. האמת שהתייחסו אלינו ממש יפה שם, אבל זה באמת היה מקום מוזר נורא. התלבטנו אם להשאר וללון שם כמו שתכננו מראש, או להמשיך עוד. מאחר והייתה רק שעת צהריים, התארגנו והמשכנו ללכת.
מהר עמשא השביל היה הרבה יותר יפה ומעניין, לפחות בחלקו הראשון. מיד אחרי שעלינו אל פסגת ההר התחלנו לרדת את "מעלה דרגות" (אין לכם מושג כמה זה כיף לרדת "מעלה" במקום לעלות בו) לכיוון היישוב הערבי הלא מסומן דוריג`את. הנוף היה חביב, וחוץ ממחצבה מכוערת שהזדמנה למקום, יכולנו לראות את תחילתו של הנגב נפרש תחתנו. מקצה הירידה שוב השביל התחיל לחמוד לנו לצון, והעביר אותנו באינספור שדות וגבעות צהובות - עולים ויורדים ולא רואים את הסוף. היום כבר התחיל לפנות וכשחלפנו על פני תל ערד נשכנו שפתיים ובמאמץ אחרון הגענו עם השקיעה לחניון פארק ערד. סה"כ 37 ק"מ ליום אחד, ולא קלים במיוחד. לא האמנו על עצמנו ותהינו אם בבוקר נמצא את את הרגליים שלנו נחות בצד הגוף עם שלט "שביתה!" בצידן.
מכיוון שהגענו לקו ערד, והחום כבר באמת היה כבד (ככה זה בסוף אפריל עם כל החמסינים של עונת המעבר) ובנוסף חיכו לנו יומיים הליכה בלי מים בדרך. החלטנו שזהו זה - נכנסנו למדבר. וכמו שתכננו מראש, במדבר אנחנו הולכים ב"זמן מדבר" - דהיינו מתעוררים לפני הזריחה, יוצאים עם אור ראשון והולכים עד השעות החמות, תופסים צל לכמה שעות ומחדשים הליכה אחר הצהריים. על הנייר זה נראה נורא נחמד, אבל מעשה שהיה כך היה...מפארק ערד לקח אותנו השביל דרך יישוב בדואי וחרבת עוזה, העלה אותנו על קו רכס לאורך נחל חימר ואחרי כברת דרך ארוכה הצניח אותנו היישר אל תוך האפיק.
תפסנו פינת צל יחידה ועשינו הערכת מצב. השעה הייתה תשע וחצי, החום הכבד כבר היה מורגש והתיק היה נורא כבד. מה עושים? אחרי התלבטויות לא קלות החלטנו לעצור להפסקת הצהרים כבר שם. נו טוב. התמקמנו בצל שהטיל המצוק על אפיק הנחל (תמיד זכרו - צל קיר טוב מצל עץ!), סיקלנו כמה אבנים קטנות שהציקו בגב, וזהו. ישבנו וחיכינו. אחרי שניה הגיע הזבוב הראשון. מיד אחריו צץ השני, ואחריהם כבר הגיעה כל העדה. לא איבדנו עשתונותינו ובמעשה "הבה ונתחכמה להם", פתחנו אוהל ומהר מהר נכנסנו לתוכו. נהדר. שכבנו בפנים, הזבובים נותרו בחוץ, וניסינו לישון. אחרי כמה דקות הבנו שככה זה לא יילך - פשוט התבשלנו בפנים מרוב חום. אז בפנים חם אימים ובחוץ הזבובים - מה עדיף?
אני מביא את הדוגמאות האלה רק בשביל להמחיש כמה תמימים היינו. הפסקת צהרים, זה נשמע אידיאלי, לא? אבל האמת המרה הייתה כה רחוקה מהפנטזיה הילדותית שלנו, עד כדי כך רחוקה, שכל הפסקת צהרים כזו נדמתה יותר כמו מיני יום-כיפור עם תוספת גדושה של זבובים. אין מספיק מים אז אסור לשתות, אין מספיק אוכל אז אסור לאכול, מרוב החום אי אפשר ואין לאן לזוז, אם נעשן יותר מדי מרוב שעמום יגמרו הסיגריות, אין כח לקרוא כלום, הצל המעאפן של העץ זז כל הזמן והזבובים - אוי ואבוי! (אלה לא זבובי בית רגילים, הו לא! שכחו את כל מה שידעתם על זבובים עד היום ודמיינו טפילים ענקיים שכמו עברו איזו מוטציה - זבובי פרא - שעטים עליך ללא רחם בהמוניהם, ולא סרים מעליך גם כשתכה אותם!).
בקיצור, במלים אחרות - גילה ודיצה! מרוב שכל כך נהננו ממנה, קצרנו את הפסקת הצהריים בשעה ומשהו וחידשנו הליכה כשעוד היה חם ממש (זה מצחיק להגיד את זה, כי לפני חמש חצי - שש בכל מקרה עדיין יהיה חם נורא), והמשכנו לצעוד. גבעות אחרי גבעות צחיחות, ואדיות ועוד ואדיות, כלום שום ושום כלום. יונתן הלך איזו כברת דרך לפני, מעודד את עצמו בחיפוש אחר הסימונים החמקמקים, ואני השתרכתי אחריו, סהרורי. עם כל גבעה נוספת שטיפסנו עליה תקוותי לאיזה תוואי נוף אחר התבדו והתאדו, ושוב ושוב יכלתי לראות רק את אותה השממה. המוראל שלי ירד וירד יורד, שאחרי זמן מה התחלתי לתהות מה אני עושה כאן באמצע האין-מקום הזה, ולאן בדיוק אני הולך.
לתחילת הכתבה
מנחל אשלון לנחל ממשית
מתישהו אחר כך הגענו לדרך חצץ רחבה. זה היה הסימן שהגענו אל אפיק נחל דימונה ושמחכים לנו עוד 13 ק"מ חד גוניים לאורך דרך העפר הזו. 13 ק"מ של כלום בריבוע על דרך עפר?? התיישבתי בצד הדרך, יונתן מתיישב אחרי. אני לא יודע למה בדיוק חיכינו, אבל המוראל השפוף שלי לא הניח לי להשתתף בחגיגה הפרועה הזו שענתה לשם "13 ק"מ יבשושיים בנחל דימונה". ישבנו והתחממנו בשמש. לפתע נשמע הד רחוק שהלך והתקרב. ניסינו להבין מה היה הרעש, וממש שניה לפני שהגיחה מעבר לגבעה,
יונתן צעק פתאום - "משאית!" קפצנו על רגלינו כנשוכי גאולה ונופפנו לה שתעצור. אחרי שעצר, הסביר הנהג שהוא נוסע רק למחצבה, אבל כבר אחריו נוסע בעל הבית והוא יעזור לנו. נרגשים, התגנדרנו וישבנו לחכות לבעל הבית. סיגריה אחרי סיגריה, השמש התחילה לעשות סימנים של פרידה, אבל בעל הבית בושש לבוא. תהינו מה כדאי לעשות, כשלפתע הגיע טנדר מאובק מעבר לסיבוב ועצר לידנו כשסימנו לנו. זה היה בדואי חביב שנסע הביתה, כלומר לאנשהו לא מוגדר בהמשך הדרך. עלינו, כל קיצור של ה-13 ק"מ האלה הרי הוא מבורך.
לבסוף הוא הוריד אותנו בקצה הדרך, נופף לנו לשלום והתרחק לכיוון קבוצת האוהלים הסמוכה. פתחנו מפה וניסינו לחשב כמה עוד נשאר לנו על דרך החצץ. המשכנו ללכת בדיוק 2 צעדים, ומיד סימון שבילים אדום הוריד אותנו מדרך העפר אל תוך הואדי של נחל אשלון. נדהמנו לגלות, שהבדואי החביב קיצר לנו בעשרים דקות את כל הדרך המייגעת! לזה המוראל כבר לא יכול לסרב, והתעודד לו פלאים.
המשכנו ללכת עוד קצת במעלה הואדי, עד שהשמש כבר שקעה לגמרי. התמקמנו במקום הכי פחות משופע שמצאנו והתארגנו ללילה. היה זה ערב יום הזכרון, הדלקנו נר נשמה באחד הגבים הריקים והתכוננו לעמוד דקה דומיה, כשלפתע, פילח קול צפירה עמום את השקט הגדול ששרר מסביב. הצפירה הרחוקה נישאה ככל הנראה על ידי הרוח מדימונה הסמוכה. עמדנו כך בחושך, דוממים, את גופנו מלטפת רוח מדבר חמימה, בהינו בלהבת הנר המרצדת, והפלגנו במחשבותינו. למחרת המשכנו בהליכה עד שהגענו אל הכביש היורד מדימונה לאילת, אל מול הכניסה לגן הלאומי ממשית.
היה זה מוקדם בבוקר והיינו צריכים להצטייד. תפסנו טרמפ לדימונה. אחרי צפירת הזכרון בבוקר, העיר החלה לובשת לאטה את צביון יום העצמאות ואנחנו ישבנו באחת הפינות וניהלנו משבר מקומי. אני ממש לא רציתי להמשיך, זו האמת. התענוג של נחל חימר ונחל דימונה נראה לי מיותר מדי בשביל לעבור אותו שוב ושוב. בדיוק בגלל נקודות משבר כאלו אני סבור שמוטב לעשות את השביל בזוג, רצוי עם מישהו שהוא גם חבר קרוב, כפי שיונתן עבורי. שכן אם היה זה מישהו אחר זולתו, איני חושב שהוא היה מצליח להבין אותי ולשכנע אותי שאני ממשיך את זה איתו עד הסוף, תוך כמה שינויים קלים. ראשית, החלטנו לוותר על ציוד מיותר ולהצטייד ביותר מים.
כך נפטרנו משטויות כמו פליז (ממש אבסורדי באמצע המדבר) וכל כלי הבישול והגזיה (בשביל לחסוך במים) ובדיעבד יכולנו לוותר גם על האוהל. שמנו הכל במתנ"ס ואספו את הכל בשבילנו שבוע אחר כך. חוץ מזה, החלטנו שנתכנן את המסלול משם ועד אילת כך שלא ייצא לנו ללכת יותר מיום וחצי בלי נקודת מים בדרך. כשישבנו על המפות להבין מה זה בעצם אומר, גילינו שהמשמעות היא נקודה בעייתית אחת יומיים לפני הסוף (שחשבנו לפתור בעזרת פקח שמורות הטבע) והמסלול בין היומיים שכלל את הר כרבולת.
אחרי היסוסים רבים (מצד החתן, לא כל כך מצידי) החלטנו לוותר הפעם על הכרבולת, ולמצוא מסלול חלופי דרך ירוחם שיסתיים בשדה בוקר, משם נתחבר אל השביל ההולך אל עין עקב. אחרי שגישרנו על הפערים, הצטיידנו בדגל ישראל לתיק (זה בכל זאת עמד להיות יום העצמאות) ותפסנו טרמפ בחזרה להיכן שעזבנו את השביל, בכניסה לממשית. שערי הגן הלאומי היו סגורים ומסוגרים ואף נפש חיה לא נראתה בסביבה. התיישבנו על יד השער ותהינו היכן נישן הלילה. פתחנו את המדריך כדי לראות אולי ישנם מקומות מתאימים ללינה בתוך הנחל, וכך, במקרה, גילינו את חוות הגמלים ממשית. החווה, הסמוכה לגן הלאומי, כך הסתבר לנו מטלפון חסר ציפיות שהרמנו לשם, מארחת לעצירת לילה בחינם את הצועדים בשביל ישראל.
נו, כמובן שהלכנו לשם, ולשמחתנו הגדולה גילינו כי עמישראל לא מאכזב ביום העצמאות, וכך אכלנו שיפודים ובשרים על האש כל הלילה עד ששכבנו לישון, והמשבר שפקד אותנו מוקדם יותר נשכח כלא היה. אגב, חוות הגמלים ממשית היא מקום יפהפה עם אווירה מיוחדת במינה ומומלץ לעצור שם בכל מקרה בין אם במסגרת השביל ובין אם לא. היחס שתקבלו שם בכל מקרה, הוא הרבה יותר מסתם נהדר.
לתחילת הכתבה
נחל ממשית ושדה בוקר
נחל ממשית, בו הלכנו למחרת מוקדם בבוקר, הוא נחל מגניב למדי. בגן הלאומי עצמו לא ביקרנו (הוא גם לא היה ממש פתוח ב-5 לפנות בוקר) אבל גם בנחל יכולנו לראות דוגמא לאדריכלות נבטית בדמות זוג סכרי אבנים יפהפיים ממש בתחילתו של הנחל (האמת שהם שחזורים בריטיים אבל מה זה חשוב). בכלל, חלקו הראשון של הנחל היה מלא בולדרים ענקיים, גבים חצי מלאים וסלעים אדמוניים מרהיבים נחמדים לטיפוס. אחר כך נפתח האפיק ונהיה רחב מאד ולא מעניין במיוחד. באיזשהו שלב תפסנו צל והתיישבנו לנוח.
הבעיה עם המנוחות הללו היא שעד שמצאת צל והתיישבת, צריך כח אדירים שיקים אותך ויגרום לך להמשיך וללכת משם. אז ככה ישבנו לנו ומשכנו את הזמן, כשהופיע פתאום הגמל הראשון. מיד אחריו הגיע עוד גמל, ואחרי שני אלה אורחת גמלים שלמה חלפה על פנינו. הם אכלו עשב באדישות ואנחנו בהינו בהם מקרוב עד שהבנו פתאום שאם בצפון היינו כמו זוג חמורים, אז הרי שעכשיו במדבר אנחנו משולים לזוג גמלים - גם אנחנו סוחבים את הבית על הגב מחפשים מים... השביל המשיך משם לכיוון המכתש הגדול ואנחנו איתו. עברנו מתחת לשני גשרי רכבת אימתניים באמצע שום מקום, ואחרי המון בולדרים הגענו אל חניון החולות הצבעוניים בכניסה למכתש.
הגענו מוקדם ותפסנו צל בין העצים. יונתן בהה ב"סנפיר הגדול" שהתנשא ממולנו (קטע הטיפוס הראשון שמוביל בהמשך להר כרבולת) והשביע אותי שמתישהו נחזור לכאן ונטפס עליה. בינתיים, בצל, צפינו בקבוצות בלתי פוסקות של ילדים שמילאו בקבוקים בחול, פגשנו מישהי מבי"ס שדה שהטמינה מים למישהי אחרת שעשתה את השביל בכיוון ההפוך, הוזמנו לכוס תה ועוגה על ידי זוג מטיילים חביב שדאגו לחנך את זוג ילדיהם (ניתאי ועילם) לאהבת הטבע (כן ירבו) וכמובן שהוזמנו גם לקצת שיפודים בחינם מקבוצה אחרת שבאה אחר כך.
מאוחר יותר הגענו לירוחם, בשיאן של חגיגות יום העצמאות בעיר (גם זו תופעת טבע בעיני עצמה, אבל לא נרחיב). עצרנו במרכז המסחרי המאובק של העיר (בדיוק, אבל בדיוק, כמו בשיר) לטיפול רפואי בבעיות הרגליים. בזמן שיונתן פוצץ לעצמו שלפוחיות אני הלכתי לכבות שריפה שהבעירו כמה ילדים משועממים בפח שברחוב וגם הערתי בעל מכולת שנשכב על הדלפק בכניסה ונמנם, כשבסה"כ ביקשתי קולה. ישנו בפארק ירוחם, על גדת האגם המלאכותי (חברים - יש אגם בירוחם!) ולמחרת טיפסנו על אי אלו הרים מסביב שבאוקטובר גדלים בהם חלמוניות מקסימות, אבל כשאנחנו היינו שם הן היו צחיחים לחלוטין.
לא נורא, הנוף הפנורמי היה די והותר, ובתום ירידה ארוכה הגענו אל כביש ירוחם-שדה בוקר והתמקמנו בצידו לתפוס טרמפ. זמן רב אחר כך ראינו שהזמן עובר אבל אף אחד לא בא, אז פשוט התחלנו לשחק ב"קרוב לקיר" כשהשתמשנו בפס הצהוב של הכביש בתור קיר. אחרי הרבה מאד הטלות אבנים (יונתן ניצח, כמובן) עצר רכב בחורשה הקטנה שמאחורינו. ניגשנו לראות במי מדובר ופגשנו זוג מטיילים צעירים שבמקרה עברו בסביבה ועצרו לקפה.
אחרי כמה דקות של שיחה הוחלט על נסיעה משותפת לחוות הנוקדים, שהתגלתה כנטושה במיוחד, ומשם טרמפון קטן למדרשת בן גוריון בשדה בוקר. נכנסו למדרשה ותפסנו מקום בין העצים. בזאת למעשה נגמר אותו השבוע (משום שהקדמנו את יום המנוחה למחרת) אבל באי רצון לשבת יותר מדי במקום אחד אפילו הלכנו לשמורת עין עבדת, חצינו אותה וחזרנו לבסוף למדרשה.
מדרשת בן גוריון בשדה בוקר היא מקום מיוחד, על כך אין שום ויכוח. הקמנו אוהל בחורשה קטנה בשטח המדרשה, קיבלנו יחס נהדר מצוות בית ספר שדה שבמדרשה, ואפילו פגשנו שלישייה שעשתה גם היא את שביל ישראל. בנצי, קולומבוס ואורי החליטו שהם לוקחים את הזמן בכיף וחוץ מזה שהם אוכלים כמו בני אדם. התיקים שהם סחבו איתם היו כל כך כבדים שבעיני עדיפה השיטה שלנו, אבל להם המשקל לא הפריע ולפחות הם נהנו מהאוכל. למחרת הם כבר הסתלקו משם אבל אנחנו, כאמור, הקדמנו את יום המנוחה שלנו ליום ו`, כך שבשבת המשפחות והחברים יוכלו לבוא לבקר אותנו וגם לעשות איתנו ביחד חלק קטן מהמסלול עד לעין עקב.
בבוקר, כשהגיעה החמולה, חיכתה לנו הפתעה שקשה לתאר במלים, ובזאת נסיים את הכתבה הזו. העניין הוא כזה: יונתן ואנוכי מכירים עוד מכיתה ד`, ואת כל שנותינו המשותפות חלקנו עם עוד חבר קרוב - דן, שבתום שירותו הצבאי נסע לאוסטרליה וניו זילנד לפרק זמן בלתי מוגבל. אחרי 8 חודשים הגעגועים כבר היו עזים, כך שנסו לתאר איך הרגשנו שם, בשדה בוקר הרחוקה, כאשר ללא אזהרה נחת היצור הסהרורי ומגודל השיער הזה בהפתעה גמורה, ולא זאת בלבד - הוא גם הכריז קבל עם ועולם שהוא מצטרף אלינו לשבוע האחרון של המסע (סתם שתבינו, הבנאדם חזר ארצה בסה"כ יומיים לפני זה אחרי כמעט 9 חודשים שלא היה בבית). נו, עם תנופה אדירה שכזו כבר לא יכלנו להתווכח, ונמרצים מתמיד, עם המשפחות והחברים לצידנו, המשכנו הלאה, אל השבוע האחרון במדבר!
לתחילת הכתבה
