הרקע המושלג של סן קריסטובל
קצת לפני הנחיתה האנדים התגלו במלוא הדרם, זה נראה כמו מדבר. מדבר מדהים עם שלג על חלק מהפסגות ולגונות כחולות שמקשטות פה ושם את החום המוחלט. הם נראו גבוהים אבל אי אפשר היה לתפוס את זה עד שהתקרבנו למסלול והיינו בקו אחד איתם.
הרגע הגיע והגלגלים נגעו באדמת צ`ילה. היציאה מהמטוס היתה הרבה יותר מענגת באותו רגע, מאשר לדעת שהרגע לו חיכית כה רבות הגיע. יצאנו לביקורת דרכונים עם מיכאל ואחרי שעברנו אותה, בין הביקורת לאיסוף המזוודות, סידרנו לעצמנו מלון ומידע בדלפק מידע לתיירים מצויין שקיים שם וכמעט שאין משתמשים בו. תשתמשו!. דרכו מצאו לנו מלון שבדיעבד התברר כטוב מאוד, והראו לנו איפה קונים כרטיסים למיניבוס משותף שמוריד אותך בפתח הכתובת אליה אתה צריך להגיע במחיר הרבה יותר זול ממונית (9$ לבן אדם במקום 25$). גם אופציית האוטובוס קיימת אבל לא נראה לי שכדאי ביום הראשון בדרום אמריקה.
אספנו את המוצ`ילות ואז נפרדנו ממיכאל שהמשיך לפונטה ארנס. אחת מהמוניות המשותפות, שמחכות ליד היציאה הסואנת, הסיעו אותנו למלון (Hostel Providencia - Ricardo Matte ferez 1045). מלון באווירה משפחתית עם מספר חדרים נוחים למדי מטבח ושירותים ומקלחות נקיים. לאחר ששילמנו 7$ ללילה, ארגנו את הציוד בחדר, התקלחנו והלכנו לישון כדי להתאושש מהטיסה. אחרי כמה שעות שינה התעוררנו ויצאנו לראשונה אל רחובותיה של סנטיאגו. העיר נראית שונה מכל מה שראיתי עד כה. שילוב של בניינים נמוכים עם גבוהים, ישנים עם חדשים, אפורים עם המון צבעוניים, המון אנשים בכל מקום. הכיוון שלנו היה Cerro San Cristobal, הר בגובה 870 מטר שצופה על סנטיאגו ובראשו פסל ענק של מריה, אמו של ישו. בדרך להר חצינו את שכונת Bella Vista שוקקת המסעדות והפאבים וסימנו אותה כיעד מועדף לחזור אליו מתישהו.
העלייה להר שבו שוכן ה-Park Metropolitano מתבצעת בעזרת פניקולה (רכבת מאוד תלולה) או רכבל. עלינו ברכבת שנמצאת ליד הכניסה לגן החיות של סנטיאגו (שאומרים עליו שהוא די עלוב ולא הלכנו להוכיח אחרת). לפני שיצאנו נגן רחוב ניגן לנו מנגינות עם גיטרה וחליל פאן דרום אמריקאי וביקש נדבות. היה יפה לשמוע מוסיקה שכזו לראשונה בדרום אמריקה ואז התחלנו לעלות, אחרי כמה זמן הפה שלי נפער, נהיה לי קשה לסגור אותו... כל סנטיאגו היתה פרוסה מתחתינו, עשרות קילומטרים לכל כיוון והאנדים התפרסו לפנינו ומעלינו, צחיחים ומדבריים.
עם הרבה שלג על הפסגות הרחוקות והגבוהות, איזו עוצמה! הראות היתה סבירה למרות העובדה שסנטיאגו שוכנת בתוך ענן ערפיח תמידי. היינו זמן מה בפסגה וככל שהשמש התקרבה יותר מערבה ככה הראות השתפרה, אמרנו שלום יפה לפסל של הבתולה והתחלנו לרדת רגלית לכיוון העיר פחות או יותר עם הכביש כשמדי פעם איזה שביל לוקח אותנו לתוך היער מסביב, כמה רציתי שיהיו לי אופניים באותם רגעים, הירידה כל כך מפתה.. (אין איפה לשכור אבל אם אתם חובבי אופניים מושבעים תשיגו איכשהו ותעלו לכאן ואז תרדו, נראה לי פשוט כיף חיים).
אנחנו המשכנו לרדת רגלית לאורך כבישיו ושביליו של הסן קריסטובל היפהפה דרך יערות ופארקים מסודרים עם שולחנות פיקניק, פסלים של Mapuche (שבט אינדיאני שהיה קיים באזור זה של צ`ילה ובפיו ההר נקרא Tapabue). לאחר כ-4 ק"מ של הליכה הגענו לתחתית, לשכונת Pravidencia העשירה והיפה וחצינו אותה עד שהגענו לנהר ה-Mapocho שחוצה את סנטיאגו (חום, סוער ומסריח מביוב). המשכנו לאורך הפארקים שנמצאים במין שרשרת אחת ארוכה לאורכו, המון זוגות אוהבים קישטו את המדשאות, השמש האירה בזווית נמוכה על עצי הדולב והערבה הבוכייה, למרות שהשעה היתה כבר 21:00. אנחנו לאחר 8 ק"מ של הליכה פחות או יותר הגענו למלון, התקלחנו וקרסנו לתוך המיטות.
היום הראשון בדרום אמריקה הסתיים וסנטיאגו באמת נתנה פרספקטיבה אימתנית למה זה מטרופולין, עוד ימים רבים ופרספקטיבות רבות לפנינו, הגענו לדרום אמריקה!
לתחילת הכתבה
במרכז העיר
השמש הפציעה על סנטיאגו ואני מאמין שהחום שלה הוא שהעיר אותנו. הפה זעק למים- אין לכם מושג כמה יבש המקום הזה. לאחר התארגנות בוקר זריזה וארוחת בוקר קלה במלון יצאנו לחקור את מרכז סנטיאגו הידוע בשם El Centro. לראשונה ירדנו להשתמש במטרו הסופר-יעיל של סנטיאגו, 3 קווים שמגיעים כמעט לכל נקודה שתייר ממוצע צריך להגיע אליה. אופציה נוספת היא לנסוע באוטובוסים ששולטים ברחובות סנטיאגו. עלינו בתחנת Buquedano וכעבור 2 דקות ירדנו בתחנת La Moneda. סמוך אליה נמצא מוסד יעיל שנקרא Conaf והוא הארגון שאחראי על הפארקים הלאומיים בצ`ילה ויש להם עלונים של רוב הפארקים עם מפות טופוגרפיות. לפארק הראשון בו רצינו לטייל Laguna del Laja היה עלון מצויין עם מפה 1:50, בנוסף הם נתנו לנו פתק עליו רשמו את הפרטים של חנות שמוכרת מפות טיולים מפורטות, אי שם בקצה השני של סנטיאגו, אבל לא הרגשנו הכרח לנסוע.
משם נכנסנו לתוך הסנטר ההומה אדם של סנטיאגו. הבתים היו מאוד יפים, עם דלתות ענקיות ומקושטות. היעד הראשון שלנו היה המוזיאון הראוי לציון של האמנות הפרה-קולומביאנית ובו תצוגה מרהיבה עם הסברים בספרדית ואנגלית על תולדות האינדיאנים בדרום אמריקה. המשכנו להסתובב במרכז העיר והגענו לפלזה דה ארמס (Plaza de Armas) שוקקת הדוכנים. ילדים ניסו להפיג את החום ברחצה במזרקה המקומית, אנחנו העדפנו שלא. נכנסנו לקתדרלה המרכזית של סנטיאגו ולאחר מכן התחלנו ללכת במדרחוב הומה האדם Pasaje Estado. מכל העברים נמתחו אין סוף מסדרונות לתוך מרכזי קניות בבניינים, ואנחנו שהיינו צריכים השלמת ציוד מועטה יחסית התחלנו לחפש בהם את מבוקשנו.
קל מאוד לאבד כיוון כאן, הכל כל כך דומה. זהירות. אז לאחר בדיקות להלן מסקנות הביניים: אם אתם מתכוונים לקנות את כל הציוד שלכם בצ`ילה- אל תסמכו יותר מדי על חנויות בסנטיאגו. אנחנו מצאנו בסוף 2 מחלקות קמפינג, בחנויות ענק של 11 קומות אבל ההיצע לא משהו בלשון המעטה. כל מה שקשור לביגוד חורף- אין על מה לדבר. אולי יותר בדרום -באזורים היותר קרים- נמצא משהו, אבל כאן, בסנטיאגו בקיץ, לבקש את זה- כמו להכנס בארץ (באוגוסט) ל-O&H ולשאול אותם אם יש מעילים.
לאחר חווית השופינג במרכז סנטיאגו חזרנו למלון והלכנו לראשונה לאנטרנט קפה. אין מה להגיד- הכי נוח בעולם וזול מאוד. בערב כשהחשיך (כלומר 23:00), יצאנו לאזור הפאבים של Bella Vista פשוט חובה! אזור נהדר מלא בצעירים ומאוד כיפי. ישבנו באחד מבתי הקפה שם ושתינו לראשונה את המשקה הלאומי של צ`ילה- פיסקו. המשקה בא בשתי צורות: Cambinado- עם קולה או ג`ינג`יר איל, או Coito- כלומר שוט נקי, מזכיר קצת טקילה וגורם לעוף. אנחנו התעופפנו לנו בשיחה ארוכה עם בחור אמריקאי נחמד בשם דייב והחברה הקולומביאנית שלו עד שהרגשנו מספיק חזקים וחזרנו למלון.
את כל התיקים הגדולים השארנו במלון ויצאנו קלים ליומיים לכיוון ולפראיסו (Valparaiso) וויניה דל מר (Viña del Mar). המטרו לקח אותנו לתחנת האוטובוסים של סנטיאגו על יד האוניברסיטה של סנטיאגו ומשם עלינו על האוטובוס הכי נוח שהייתי בו עד כה בחיי הקצרים- לאגד ודן יש המון מה ללמוד מהצ`יליאנים.
לתחילת הכתבה
ללכת לאיבוד בולפראיסו
שעתיים של נסיעה דרך ארץ היין של אזור סנטיאגו הביאה אותנו עד לתחנה המרכזית של ולפראיסו. עד שלא הגענו למלון המדהים של Casa Familiar Carrasco לא ממש קלטנו כמה היער יפה. במלון, עם החדרים הנהדרים והפאטיו על הגג, נגלה לנו לראשונה המראה המדהים של האמפיתיאטרון של ולפראיסו. באופן כללי צבעים עושים לי טוב, סמטאות צרות עושות לי טוב וגם ים ואת כל אלה יש והרבה בולפראיסו. טיול צהריים שעשינו בעיר הראה לנו את יופייה, עשרות אלפי בניינים בנויים בבלגן טוטאלי, כל אחד בצבע אחר חלקם בטון, חלקם עץ. הם בנויים בצורה מדורגת על ההרים מעל המפרץ בו שוכן הנמל כבסיס הצבאי של חיל הים הצ`יליאני. וכמה ריחות יש בעיר, ריחות של דגים, בשר, ים, עשן מכוניות. כל רגע מתחלף. הסתובבנו שעות בסמטאות הציוריות, בין האתרים המרכזיים של העיר, ביניהם כל הטיילות על הגבעות, האנדרטה לזכר גיבורי קרבות הים של ה-21 במאי 1879, המוזיאון המעולה של ההיסטוריה הימית ועוד.
למעשה השיטה הכי טובה לטייל בולפראיסו היא ללכת לאיבוד וגם אם לא תרצו תלכו בכל מקרה. לגבי המקומיים, כל עוד אור יום- אין מה לחשוש, רק להיזהר מאוד מכייסים ובלילה כדאי להתרחק מאזור הנמל והתחנה המרכזית (יותר מסוכנת). כשרוצים לרדת יורדים וכשרוצים לעלות משתמשים באחת מעשרות המעליות שקיימות ברחבי העיר והוקמו בתחילת המאה ה-20. תמורת תשלום סמלי חוסכים את התכווצויות השרירים.
עם פילר יצרתי קשר כבר בארץ וקבענו להיפגש בולפראיסו מקום מגוריה. היא ועוד 2 חברות שלה התיידדו עם חבר שלי ששמו אסף, במהלך טיולו בדרום אמריקה וככה נוצר הקשר בינינו. היינו אמורים להיפגש איתה ועם חברתה פרסיליה בתחנה המרכזית של ולפראיסו אבל איחרנו להן ב 3 שעות, לא נעים...
מזל שהיה אינטרנט חינם במלון בו שהינו וכך הצלחנו לקבוע מחדש להיפגש בערב ולצאת לפאב. וכך היה, פילר, בחורה שמנמנה ונחמדה מאוד, בת 28, עובדת כמעצבת גרפית במשרד פרסום ובעיתון מקומי ופרסליה, בחורה רזה מאוד (בעקבות מחלה קשה), בת 27, שחקנית מובטלת ונחמדה גם כן מאוד. יצאנו ל- Cervezeria , כלומר בית בירה, ובדקנו איתן את התוצרת המקומית (הדי מוצלחת יש לציין). במהלך יותר משעתיים, על אף הספרדית הלקויה, ניהלתי איתן שיחה על כל הא ודא אפשרי, כשברוך שלא יודע כמעט ספרדית בכלל נכון להיום קצת יותר התקשה אבל השתפר לקראת סיום. היה ממש כיף וקבענו להיפגש למחרת ב 10:00 לטיול מודרך בולפראיסו ובויניה דל מר ובערב לחזור לסנטיאגו.
למחרת ב-10:00 נפגשנו איתן ויצאנו לשיט בנמל של ולפראיסו. מדהים היה לראות את כמויות הבתים האדירות באי סדר טוטאלי, כשכל בית בצבע אחר, במים של הנמל, לעומת זאת, לא הייתי מתרחץ. במהלך אותו יום למדתי הרבה על אורח החיים הצ`יליאני ועל הבעיות היום יומיות שמאוד מזכירות את אלה של ישראל. לאחר שהגענו לויניה דל מאר וטיילנו קצת באזור הטיילת הממוסחרת הלכנו לאכול באחד הקניונים של ויניה. ויניה מזכירה בקטע זה יותר מכל את אילת. הכל ממוסחר והיא נחשבת לבירת התיירות של צ`ילה, כשולפראיסו נחשבת לבירת התרבות.
יותר מאוחר נחנו בחוף הים. מאוד חם בצ`ילה בעונה זו של השנה ואנחנו היינו די שרופים מהיום הקודם ורק באותו בוקר השכלנו לקנות קרם שיזוף SPF45 בהמלצה מקומית. חזרנו לולפראיסו והלכנו למזח נוסף באזור הצפוני של העיר. קנינו כרטיסים חזרה לסנטיאגו והיה לנו בערך חמש דקות להיפרד. לצערנו הרב נפרדנו בפרידה חפוזה למדי וכעבור שעתיים הגענו לסנטיאגו. חזרנו במטרו למלון וראינו להפתעתנו שהתיקים עדיין שלמים.
לתחילת הכתבה
