בית הכנסת הגדול
12.5.05. יום חמישי. יום ולילה 2 בביאליסטוק (יום העצמאות).
ארוחת-בוקר מצויינת במלון "בסט וסטרן" הוותיק שריהוטו, קירותיו, חלונותיו ורצפותיו נראים עתיקים ומכובדים והוא שימש כנראה את האורחים הנכבדים של השלטון הקומוניסטי. יותר ויותר מתברר שאחת ההצלחות של המסע לפולניה תהיה דווקא בתחום הקולינרי או הגסטרונומי. לא רק שהפולנים אוהבים לאכול ויודעים לבשל, אלא הם מבשלים היטב את האוכל המזרח-אירופי של האמהות והסבתות שלנו, שאנחנו ראינו בו "אוכל יהודי" אופייני, מה שבחלקו הוא אכן נכון, כמו החומוס. אני קצת מתבלבל ומחפש את השמאלץ מהארוחה במלון של אתמול בפוזן, וגם מתפלא ששינו את המיקום ואת צורת המזנון, ויש אפילו סופגניות, חביתות, בייקון - swinina, שלא היו אתמול בבוקר, ורק שמאלץ אין. יגאל מזכיר לי שאנחנו כבר במלון אחר בעיר אחרת ובתפריט אחר.
אחרי הארוחה סיור עם יהודית עד לאנדרטת הנצחון הגבוהה ומלאת העוצמה, נצחון על הגרמנים, כמובן, בכיכר האוניברסיטה. כשבעה עמודי בטון מסוקס כגזעי עצים לאורך, וגבוה מאוד מעליהם, ככותרת, הנשר הפולני עשוי ברזל או בזלת שחורה, וגושים שחורים בצורות מעוותות לרגליו, כמייצגים תוהו ובוהו. מאוד מרשים ומלא עוצמה. לרגלי האנדרטה זרי פרחים רבים בצבעי הדגל הפולני, אדום ולבן, שהונחו לפני ימים אחדים כאשר חגגו שישים שנה לכניעת גרמניה. בתשע וחצי באה לוצי, שעימה יצרה יהודית קשר עוד מישראל בעקבות פנייה לארגון יוצאי פולניה, שהפנו אותה למישהי מיוצאי ביאליסטוק בארץ, שמסרה לה את הכתובת. לוצי אמורה להדריך אותנו באתריה היהודיים של העיר. יורד גשם, לעיתים ממש חזק, ואנחנו יוצאים במכונית, חמשתנו.
המקום הראשון שאנחנו מבקרים בו הוא הבניין שעומד על מקומו של בית-הכנסת הגדול, ברחוב סוראסקה 1. הוא נבנה בשנים 1909-1913, וביום שישי בערב, 27.6.41, כונסו בו בפקודת הגרמנים יותר מאלפיים יהודים והועלו על ידם באש עד שנשרפו בו כולם. לוח זכרון קטן מאוד, בפולנית ובאידיש, שקוע בפינת הבניין החדש שנבנה על חורבותיו, בקיר הדרומי, לא כלפי הרחוב, וכמעט לא נראה לעין. הוא הוצב שם ב-16 באוגוסט 1958, במלאת 15 שנים למרד גטו ביאליסטוק. ואני מעתיק את האידיש כי אין עברית: "דעם ליכטיקן אנדענק / פון דריי טויזנט קדושים / פארברענטע אין דער / גרויסער שול דורך די / היטלעריסטישע מערדער / דעם 24 יוני 1941". תרגום של הדסה: "לזכרם הקדוש / של שלושת אלפים קדושים / שנשרפו / בבית הכנסת הגדול בידי / הרוצחים ההיטלריסטים / ב-24 ביוני 1941".
בגינה מאחורי הבניין האחורי הסמוך, הרחק מהרחוב ומבית-הכנסת, אולי כדי שאיש לא יבחין בו - נמצא מונומנט עשוי אבן מלבנית שחורה, מנורה של שבעה קנים למעלה, ובחזיתו כמין עכביש ברזל גבוה בעל שמונה זרועות עשויות חצאי-קשתות שנפגשות גבוה למעלה, שמסמל את כיפת בית הכנסת שנשרף. בגלל הגשם הכבד אני חוזר אליו רק אחר-הצהריים ומעתיק את הכתוב בו: "בית קודשנו ותפארתנו / היה לשריפת אש / 2000 יהודים נשרפו בו חיים / על ידי הצוררים הנאצים / 27.6.1941." הדסה:
בשובנו ארצה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק בשנים 1939-1919, ששולחת לי הדסה, את דבריה של חייקה גרוסמן:
"לפני שנים אחדות ביקרתי פעם נוספת בביאליסטוק, וכמו בביקוריי הקודמים הוליך אותי החוש הכפייתי לאורך רחוב סנקביץ`, בואכה חצר הגימנסיה. איני מבינה מדוע נושאות אותי רגליי לשם? מה אני מחפשת במקום הזה ומה חיפשתי ברחוב ז`ביה, שבו היה בית-הקברות של הגטו? ולמה הלכתי לרחובות סמולנה ונובודרודזקה, שם התחולל המרד? מה שהיה אינו אלא זיכרון, כאב עמום המלווה אותך בלכתך ובשוכבך ובקומך, בחג ובחול. אף שריד לא נשאר בביאליסטוק לזיכרון הזה. נמחקו האתרים שניצולי הקהילה היהודית ציינו והנציחו אותם. היתה אנדרטה על הקבר של אחרוני הלוחמים במרד. האנדרטה איננה. בית-הכנסת הגדול והיפה, שאליו היו מביאים אותנו, תלמידי הגימנסיה, בימי חג לאומי פולני כדי להאזין לנאום "מטעם" של הרב רוזמן, בשבחה של הדמוקרטיה הפולנית - גם הוא איננו. לבית-הכנסת הזה השליכו הגרמנים, מיד עם כניסתם לעיר, ביוני 1941, אלפיים יהודים ושרפו אותו חיים. שלד הכיפה המפוארת היה מונח שם שנים רבות כסמל ומצבה. עתה חיפשתי אותו ולא מצאתיו. על קיר של בית [חדש] תלוי עתה שלט עם כתובת, לזכר אלפיים היהודים השרופים".
(הגימנסיה העברית בביאליסטוק, 1919-1939. היוזם והעורך: יעקב סמיד. תשנ"א, 1991. עמ` 151).
מהמקום שעליו עמד בית-הכנסת הגדול נוסעים לבניין משופץ המשמש חברה לביטוח ואף הוא היה בית-כנסת, ובצידו האחורי רואים בקיר שרידים של בניה ופירזול יהודי, וכן אבן גדולה לא מסותתת מונחת על הקרקע לצידו ובה כתובת זיכרון שניתנת לקריאה בקושי, בפולנית, ומוזכר בה שמו של זמנהוף, ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו.
לתחילת הכתבה
שרידים לעבר מפואר
שבים למכונית ועוברים את שרידי השכונה חנייקה (חנייקעס) הסמוכה, מעין סימטה יחידה שנותרה משכונה יהודית גדולה של פשוטי עם, ובה שרדו עדיין כמה בתי עץ נמוכים ובניין, שאם אינני טועה היה בית חולים יהודי בן שלוש קומות. בתי העץ הנמוכים הם כמו בעיירות היהודיות ובציורים של יששכר ריבק, וכאילו לא השתנה דבר, רק שאין יהודים. עיירה יהודית בלי יהודים. גגות העץ האפורים-חומים שחים מטה מרוב יושן וכמו מתאבלים. אבל באזור מתרוצצים ילדים פולנים עליזים ולבושים טוב, ונראה שהוא משמש כיום למגורים של אנשים לא עניים.
על אודות השכונה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק את הסיפור הבא, שהתרחש בשנת 1924:"שלושה מעורכי "אנחנו" [עיתון הגימנסיה], בני המחלקה השביעית [י"א, בני המחזור הראשון], גורשו מהגימנסיה בגלל "שערוריה". השלושה ביקרו, או לאוזניים שכך שומעות, בבית-הזונות שבשכונה חנייקעס. אמנם, היתה זו עבירה לשם מצווה. כוונתם של השלושה היתה לפרסם כתבת-תחקיר על המתרחש בין כתלי המוסד הנ"ל. היצר הרע שלהם היה, אם כן, עיתונאי בלבד. כך או כך, העזתם עלתה להם ביוקר. העתיד הוכיח שאף אחד מהם לא הידרדר לפשע ולא שקע בעולם התחתון. יוסף סרלין היה לשר בישראל [מטעם "הציונים הכלליים"], אליעזר רמן היה לרופא ישראלי מפורסם [ביתו ניצב ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, כמעט מול בית-הספר פיק"א, יותר נכון מול ביתו של הביאליסטוקי יונה (יינע) דינוביץ המכונה גם "יינע טאך", שהיה לי השראה לאחד מגיבורי "המושבה שלי".
דוקטור רמן היה אחד היחידים שהיתה לו כבר בשלהי שנות השלושים מכונית פרטית סיטרואן שחורה. יסד את "בית החולים רמן" ליולדות ברחוב קרן קיימת בפתח-תקווה, שלימים נמכר וגדל להיות בית חולים "השרון" וכיום הוא חלק מהמכלול בילינסון-גולדה-רבין]. ובן-ציון לוריא הנודע כהיסטוריון, חוקר המקרא ואיש משרד החינוך. אבל ב-1924 סברו חברי הנהלת הגימנסיה שאסור להם לעבור בשתיקה על המעשה הנורא, ודין העבריינים נחרץ, לגירוש. הסקנדל ותוצאותיו זיעזעו את כל השביעיסטים, וכמעט כולם עזבו את הגימנסיה. אחדים עלו לארץ-ישראל..." (עמ` 43).
יהודית מספרת שכאשר הוריה היו מקניטים זה לזה, היתה אמה אומרת לאביה: "אתה נולדת בכלל בחנייקה!" (ביאליסטוק), והוא - "ומה את? בנאלבקה!" (שכונה בעלת איפיון דומה בוורשה היהודית).
עוברים במכונית על פני הבניין המרשים ששימש כבית-הספר לאמנויות מיסודו של ויסוצקי, והיה בו גם חדר תפילה - ברחוב הראשי ליפובה 41, בניין לבנים אדומות גדול בסגנון ניאו-גותי שנבנה בתחילת המאה העשרים ומשמש עתה בית-ספר פולני למסחר. אם אינני טועה אנחנו עוברים גם על פני בניין נוסף ששמו של ויסוצקי קשור בו, והוא שימש בית מדרש למורים. לוצי כמובן אינה יכולה לדעת את הקשר של הגביר קלמן זאב ויסוצקי לתנועת "חובבי ציון" ולחידוש היישוב העברי בפתח-תקווה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ביקר בה באחוזת לחמן שניהל הרב אריה לייב פרומקין, שחידש את יישוב פתח-תקווה. ברחוב ליפובה המרכזי, האריסטוקרטי ומרוצף האבן, ניצב ארמון נוסף שקירותיו בהירים והיה שייך ליהודי נוביק ונמצאו בו בשעתו גן גדול ובנייני אחוזה נמוכים יותר, וחזיתו כלפי הרחוב מרשימה גם כיום.
לימים שימש את הנאצים וכיום הוא משמש את הצבא הפולני. בפרסום עירוני מסופר על שני אילי תעשיית טקסטיל יהודים בשם ציטרון ונוביק, שפעלו בעיר במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארמונו של התעשיין-הגביר ציטרון נמצא ברחוב וארשאבסקה וכיום שוכן בו המוזיאון ההיסטורי של העיר, ואילו ארמונו של נוביק נמצא על רחוב ליפובה ואותו צילמנו כי הוא בולט ביופיו גם כיום. תעשיין הטקסטיל חיים נוביק בנה אותו בשנים 1910-1900 על פני שטח של 7,000 מ"ר במרכז העיר, כאשר מחוץ לארמון עצמו היו שלושה בניינים לאנשי השירות וגן מפואר ורחב-ידיים. היום נותר רק אחד משלושת אלה והוא משמש מלון צבאי. העצים סביב הם כל מה שנותר מהגן הגדול.
חיים נוביק מת בשנת 1925, וארמונו נשאר בידי משפחת נוביק עד מלחמת העולם השניה. בספטמבר 1939 שכנה בו מפקדת ההגנה הצבאית הפולנית של ביאליסטוק. מאוחר יותר הוסב לבית-חולים צבאי, ומאז, כבר שנים רבות, הוא בסיס ההתפקדות-לשירות, הבקו"ם, של הצבא הפולני באיזור, ואכן השטח סגור לקהל ושמור בידי חיילים. חוברת ההדרכה העירונית, באנגלית, אינה אומרת דבר על שימושו הצבאי של הבניין בתקופת הכיבוש הנאצי. תקופה זו - יוק.
משפחת נוביק היתה משפחה ידועה ומכובדת בפתח-תקווה. בשובי ארצה בדקתי בספר היובל הראשון של המושבה אם אכן המשפחה היא מקבוצת הביאליסטוקים שהיו במייסדי פתח-תקווה, ולצערי לא נכתב בו מהיכן בא אבי המשפחה, דוד נוביק. הוא היה נגר שבנה בית עץ גדול דו-קומתי ויחיד במינו במרכז המושבה, ובהיותו בן ששים לערך יצא לבד בכרכרתו כדי להזעיק יחידה של הצבא הבריטי, שחייליה היו הודים, ואשר חנו בראס-אל-עין, היום ראש העין - כדי לעזור בהגנת המושבה, שהותקפה ב-5 במאי 1921 על ידי שבט אבו-קישק מצפון. הוא הצליח במשימתו, אך נפטר זמן קצר לאחר-מכן כי בריאותו התערערה מהמאמץ ההירואי, מה עוד שלא ידע לדבר אנגלית. בן-דודי אורי חדש, נכדו של דוד נוביק, לא שמע מימיו על הקרוב-הגביר מביאליסטוק או על מוצא המשפחה, אבל הוא משער שמסביבות פינסק.
לתחילת הכתבה
מקום המרד
לוצי לוקחת אותנו לסיור גם בארמון של ההטמן בראניצקי, שליטה של העיר, שנבנה באמצע המאה ה-18 לפי דוגמת ארמון המלכים הצרפתי בוורסאי, ועד היום הוא גאוות ביאליסטוק. ההטמן בראניצקי מת בשנת 1771. הגן המצועצע שנשקף מחלונות ארמונו בקומה השניה הוא העתק מוקטן של גני ורסאי, ומטופח מאוד, וגם מכונה בשם "ורסאי הפולנית". יפה גם הכניסה המפוארת. לוצי מספרת כי זה שנים רבות, עוד מלפני התקופה הקומוניסטית, הארמון משמש כבית-ספר לרפואה, ואכן הוא מלא בצעירים וצעירות, חלקן יפהפיות, שמחיים את קירותיו הגבוהים ואת אולמותיו הענקיים. אנחנו עורכים סיור של הצצה, כי לחלק מהאולמות אין כניסה בגלל הלימודים. לפי פירסום עירוני נערכות בשנים האחרונות עבודות שיחזור וארכיאולוגיה במטרה לשמר ולשחזר את תפארתו של הארמון.
רחוב זאביה, כאן היה בית-קברות יהודי של הגטו, שהוא כעת חלק מגן ציבורי ובו קבורים שרידיהם של כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים שנהרגו בידי הנאצים במרד שהתרחש באוגוסט 1943. בגן ניצב אובליסק זיכרון, מלבן אבן או בטון שחור-אפור ההולך וצר, מגן-דוד מוזהב ממתכת ניצב בראשו, ובגבול הגן קיר חומה נמוך, השריד האחרון לחומה שהקיפה את גטו ביאליסטוק. על האובליסק, או האנדרטה, נכתב גם בעברית: "קבר אחים / של הגיבורים הקדושים / שנפלו במרד הגיטו / בביליסטוק / בהגינם על כבוד ישראל / בקרב עם הרוצחים הגרמנים / זכרם לנצח / 25-16 באוגוסט 1943 / תנצבה." ובצד אחר של האובליסק, רק בעברית, לדברי הדסה, אולי כדי שהפולנים לא יבינו: "פ"נ / 125 איש / 70 לוחמים בגיטו ביליסטוק / 55 קדושים שנרצחו על-ידי הגרמנים / ביניהם / 108 גברים 12 נשים 4 ילדים / 1 תינוק. / 25-16 VIII 1943". בשטח שרובו דשא קבורים חלק משלושת אלפי היהודים שנרצחו כאן בין ה-16 ל-25 באוגוסט 1943.
חייקה גרוסמן מספרת בספר הגימנסיה:
"באקציה הראשונה, בתחילת פברואר 1943, נלקחו מהגטו 21,000 יהודים. רובם ככולם הובלו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבוע ימים. בסיומה נודע שאלפיים איש נהרגו בתוך הגטו. מהם יהודים שהתחבאו, מהם שהתנגדו למעצר, מהם שהתאבדו כדי לא ליפול חיים בידי המרצחים. הגטו חי ונשם עוד חצי שנה אחרי האקציה הזאת. הוא חוסל כליל באוגוסט 1943. כשלוש מאות צעירים היו בזירת הקרב, בין הרחובות נובוגרודזקה, כמלנה וסמולנה שבפאתי הגטו. מעטים מהלוחמים שרדו אחרי הקרב הזה" (עמ` 153)
ובמקום אחר בספר מסופר:"בפברואר 1943 ניסו חברי המחתרת להתנגד בכוח ל"אקציה" (השילוח למחנות-המוות) והרגו כמה גרמנים. אלפיים יהודים נהרגו אז בגטו, ושנים-עשר אלף נשלחו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבעה ימים, מ-5 עד 12 בחודש. ב-15 באוגוסט נודע שהגרמנים עומדים לשלוח למחנות-המוות את ארבעים וחמישה אלף היהודים שעדיין שרדו בגטו. חברי המחתרת הפיצו כרוזים וקראו ליהודים להתנגד לגירוש. מעטים נענו לקריאתם. המאבק האחרון של המחתרת בגטו ביאליסטוק החל ב-16 באוגוסט ונמשך ימים אחדים. כמעט כל חברי המחתרת נהרגו בידי הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות טרבלינקה, פויניאטק ומיידאנק. ביאליסטוק היתה ל"יודן ריין". אחרי שיצאו מהגטו הטרנספורטים האחרונים, נכנסו אליו אוקראינים, חיפשו ומצאו את היהודים המעטים ששרדו במחבואים ומסרו אותם לגרמנים" (עמ` 148).
מבקרים בבניין ששכן בו בית-הכנסת או בית-המדרש על שם ציטרון. כיום הוא משמש גלריה-מוזיאון לאמנות. בקיר הכניסה יש רק שלט קטן שמציין זאת, ושאותו צילם יגאל כי קשה היה למצוא זווית שבה השלט אינו נוצץ. תחילה חשבתי כי מדובר ברב ציטרון, שזה היה גם שם משפחתו של הרב הראשי של פתח-תקווה לפני שנים רבות, אבל מתברר שנוסד על שם הגביר הביאליסטוקי ציטרון, איל הטקסטיל.
לתחילת הכתבה
בית הקברות היהודי
אשה פולניה נעימה, קטז`ינה חרישקו, מסיירת איתנו בחדרי בית-הכנסת לשעבר, כאשר גם הקומה השניה, שהיתה בשעתה עזרת הנשים, משמשת כיום כחדרי תצוגה לתמונות. אני מצטלם ליד תמונה של גברת פולניה מאוסף משפחת סלז`גינסקי, לא-יהודים, שנתרם לגלריה, והאישה בתמונת השמן דומה מאוד לאלונה פרנקל. מציידים אותנו בחומר על המוזיאון. שמו כיום: גלריה סלז`גינסקי, רחוב וארינסקייגו 24. השימוש האחר, הסגור, בחללה של עזרת הנשים מזכיר לי את בית-הכנסת בור-פלוטה, בהונגריה, לשם הגענו ב-1994 בעקבות קורות חייו של סבי יהודה ראב (בן עזר). חלל בית-הכנסת הגדול למטה היה אולם ריקודים והתעמלות ואילו עזרת הנשים היתה כעין יציע של מושבי-ספורט, ובמסדרון היה ציון לרב הקהילה שהלך למחנה השמדה עם צאן מרעיתו, ושם משפחתו היה זינגר, אולי היה בנו של הרב זינגר שאצלו למד סבי בפלוטה בשנת 1872 לערך.
עוברים במכונית על פני מה שהיה בית-הכנסת על שם הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ומי שהשפיע רבות על הביאליסטוקים שעלו ארצה והיו חלק ניכר מן המשפחות של מייסדי פתח-תקווה, וקיים במושבה מימים-ימימה רחוב מרכזי על שמו. לוצי כמובן אינה יודעת על הקשרים הללו ואני לא חושב שיעניין אותה לשמוע. אחרי הכול היא מסבירה לנו ולא אנחנו לה. הבניין היה שייך למשפחת פולק, יצרני הטקסטיל, והיום הוא משמש כבנק.
המקום המרשים ביותר בביאליסטוק כיום הוא ללא ספק בית-הקברות היהודי הגדול על הגבעה , שבו קבורים יהודים משנת 1890 עד 1969 (יש צילום של השער הפתוח). ובפנים - דשא טבעי של עונת האביב. פרחים. הכל מהטבע, ויער של מצבות עתיקות, שבורות, מנופצות, שדודות, מפוזרות במאותיהן כעדים אילמים שכל הקבורים כאן לא נספו כלל בשואה אלא מתו ונקברו לפי הנוהג היהודי.
ויש בהמשכו למעלה מצד שמאל אנדרטה מרשימה עשויה בטון צבוע שחור לזכר קורבנות הפוגרום שערכו בשנת 1906 הביאליסטוקים הפולנים בשכניהם היהודים, ושם אני מוצא, בין עשרות הרוגים, גם את השם ליפקעס, שזו גם כן משפחה מפתח-תקווה, כנראה מהביאליסטוקים שעלו ארצה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, והיו הגל שחידש את יישובה של פתח-תקווה. כנראה שיום הירצחו לא נקבע בבירור אלא גופתו נמצאה ונאספה לקבורה רק בתום ימי הפוגרום, כי ליד שמו כתוב: "יוסף אליעזר ב"ר ליב ליפקעס / כ"ג-כ"ה סיון תרס"ו / ביוני 1-5 1906". בפרסום באינטרנט באנגלית שהוציאה יהודית עוד בארץ ושמו "זכור את ביאליסטוק", אני מוצא כי אחרי מלחמת העולם השניה שברו ביריונים פולניים את האנדרטה הזו, לזכר קורבנות הפוגרום, לשלושה חלקים וזרקו אותם מחוץ לבית-הקברות. ואולם לפי שעינינו רואות, בשנים האחרונות האנדרטה שוקמה וגם נצבעה בשחור טרי למדי.
עוד אנחנו מוצאים באותו פרסום כי בשנת 1921 מנו יהודי ביאליסטוק 61,500 מתוך אוכלוסיה כללית של 89,700 תושבים, ובשנת 1932 היו היהודים 46,000 מתוך 91,207. הגרמנים כבשו לראשונה את העיר ב-15 בספטמבר 1939 ואולם עזבו אותה ב-22 בספטמבר, כאשר העבירו אותה לידי הרוסים על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. התקופה השניה שבה שלטו הגרמנים בעיר היתה מ-27 ביוני 1941 ועד 27 ביולי 1944. בתחילתה היו בביאליסטוק כ-50,000 יהודים וקרוב ל-350,000 באזור כולו. סיפור הגטו שבו רוכזו רובם, עבודות הכפיה בתעשיה הגרמנית, שעונש מוות הוטל על ההשתמטות מהן, האקציות, המרד והחיסול הסופי - הם מעבר ליומרת התיאור של יומן המסע שלנו.
לתחילת הכתבה
בין המצבות
ממערב לבית הקברות היהודי נמצא בית קברות נוצרי, ענק גם הוא, מסודר בפרחים ובצלבי אבן ושיש, וההבדל בין שני בתי הקברות זועק לשמיים. לוצי מספרת שחלק גדול מהמצבות של הנוצרים נגזל ונשדד ממצבות השיש של היהודים. רק מעט מצבות, מתוך עשרות ומאות, ניתנות לקריאה ולזיהוי, אבל הזעקה האילמת של בית הקברות הענק וההרוס חזקה יותר מכל עדות אחרת. אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין על מצבה שראשה מעוגל כאחד מלוחות הברית, ובה כתוב: "פ.נ. / שתי אחיות העלמו` האומללו` / הנקטפות בימי עלומיהן בשנה / אחת אחר מות אביהן הזקן / יצחק חיים בן ישראל / ליכטענשטיין / קילה הינדא | בעשא / נפ` עש`ק נ` א אול | נ` ו כסלו / תרס"ט | תרפ"ט / תנצבה." כלומר שהיו בנות עשרים במותן בשנת 1929.
ממזרח לבית הקברות נוגסים שיכונים חדשים בגבולו, ולוצי אומרת שבמקורו היה גדול יותר ובתי הקומות האלה ניבנו על מצבותיו.סבתא רבא של יהודית מצד אביה קבורה כאן ויש צילום של סבא וסבתא של יהודית על רקע המצבות, מאמצע שנות השלושים לערך, כנראה לפני עלותם ארצה, והם עומדים ליד קברה של אם הסבתא, כנראה זמן לא רב לאחר מותה, ואפשר לקרוא בבירור את הכתובת על המצבה: "פ"נ / אשה צנועה מ` / פראדל גיטל / רובין / בת ר` אליהו נחום / נפ` ב` ניסן תרצ"ג / ת.נ.צ.ב.ה". כלומר, שנת 1933 - אבל כמובן שלא היה אפשר למצוא את המצבה בבית הקברות החרב והיה קשה גם לאתר את מקומה בהסתמך על רקע צילום המצבות שמאחוריה.
על שער בית-העלמין החרב כמעט לגמרי מתנוססת כתובת: "בית עלמין / באגנאווקע / ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם / אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין / והמית אתכם בדין, ויודע מ�ספר כולכם בדין / ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין / ברוך אתה יי מחיה המתים". זה אשר נותר מכל מתי ביאליסטוק לדורותיהם, ואלה שאינם קבורים כאן, ולא נמלטו בעוד מועד לארצות אחרות, הושמדו בידי הגרמנים ולא נותר מהם זכר.
הדסה: "בית-הקברות בביאליסטוק ענק. 12 הקטר. הוא נבנה בשנת 1890. בית-הקברות הישן היה ליד חנייקי, אלה בתי-העץ העתיקים שראינו קודם, ובנו במקום רובם בתים חדשים. בבית-הקברות ניצבת מצבה שחורה לזכר פוגרום שערכו ביהודים בשנת 1906. ירו ביהודים וקברו אותם כאן. הגדר בנויה מאבן, והשער הוא תרומה של יהודי ביאליסטוקי אמריקאי. על חלק משטח בית-הקברות כבר בנויים בתים. הנרצחים בפוגרום 1906 הונצחו במונומנט (שחודש) על ידי הממשלה הפולנית רק אחרי מלחמת העולם השניה. בין שמות הנרצחים אני מוצאת שמות משפחה: זאקהיים, פיינשטיין, בכרך, הורוביץ, אש, גרינברג, עפשטין, ראווצקי, צבי הירש בורלא".
במכונית אנחנו ממשיכים עם לוצי ובהדרכתה ליער פייטרשה או פטרשה, היכן שהגרמנים הרגו אלפי יהודים במשך שלושה ימים, לאחר ששרפו יותר מאלפיים בבית-הכנסת. סביר להניח שחלק מפעולות אלה נעשה בעזרת מקומיים. טעינו קצת בדרך, בדרכי יער, מתברר שהרשות העירונית בביאליסטוק לא ממש מנדבת מידע ושילוט על מקומם של אתרי הזיכרון. במרכז ניצבת אנדרטה שחורה, לראשה כרכוב מרובע עשוי אבן אף הוא, לוח זיכרון, ומסגרות בטון פזורות סביבה ומסמנות קברי אחים המוניים.
הכל עומד בניגוד לשלוות היער סביב, עלוות ירוקות וגזעים ארוכים, לבנבנים וגם אדמדמים, כולם מיתמרים אל על, צרים מאוד, כמתחרים על האור שבצמרות. על לוח האנדרטה כתוב, גם בעברית, כי היא לזכר 5,000 יהודים ו-100 פולנים מבילורוס שהוצאו כאן להורג ונקברו בקברות אחים בימי 3 עד ה-12 ביולי 1941. זה קרה ימים לא רבים לאחר שריפתם של כשלושת אלפי יהודים בבית הכנסת הגדול.
חוזרים עם לוצי ללב העיר ביאליסטוק. מגיעים לגן ברחוב מלמדה ובו פסל לזכרו של ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו, שנולד בביאליסטוק. פרוטומה שלו עם שפם מרשים ניצבת על עמוד בטון מלבני. יש במקום גם מזרקה מעניינת - בריכת אבן שטוחה שבה יש קילוח חזק ומתמיד של מים - מחזיק-מסובב כמעט כמו באוויר כדור שיש גדול, מלוטש ובהיר ובעל עורקים, שאולי יש בו רמז לכדור-הארץ ולרעיון האוניברסליות של האספרנטו, שכיום ממלאה אותו די בהצלחה האנגלית של האינטרנט. ובאשר לרחוב מלמדה עצמו, מספרת לנו לוצי, ואני משלים בשובנו ארצה מדבריה של הדסה שפרונג-לבקוביץ בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק:
באקציה הזאת (כנראה הראשונה) זרק יהודי ששמו מלמד בקבוק תבערה על גרמנים והרג אחד מהם. מלמד ברח והסתתר, והגרמנים הודיעו שאם לא יוסגר תוך 24 שעות יוציאו להורג מאה יהודים. מלמד הסגיר עצמו והם תלו אותו. שלוש יממות היתה תלויה גווייתו מול משרד היודנראט (עמ` 150).
לתחילת הכתבה
אוכל והשאלה היהודית
מכאן למסעדה כמוסה ברחוב הראשי ליפובה, לא רחוק מהמלון שלנו. רק דלת פינתית רומזת ליודעי דבר שכאן היא מצויה. תיירים לא יכולים לגלות אותה.אני מזמין מרק גולש ואחר כך חמיצה טעימה עם קרפאלאך (או פירושקי, קצת קשה להבדיל כאן ביניהם), אבל לאוכל יש טעם מרגיע לאחר סיפורי הזוועות, שגם לוו בשעתן ברעב גדול. האחרים לוקחים מנות ממש. אבל אני לא רעב במיוחד בטיול הזה, ומעדיף מרקים וחמיצות טעימים על פני מנות עיקריות שקשה לי לסיים אותן. למרקים יש הרבה יותר ייחוד וטעם מאשר למנות הבשר. אני נזכר במה שכתב מאיר ינאי בספרון "כה אמר שטיינמן", שאת תוכנו ליקט מדברי שטיינמן בעל-פה, ואני מצטט מהזכרון: "יהודי ארצות הברית העשירים, כל פעם שמצפונם מכה בהם על שלא עשו די בתקופת השואה כדי להציל את יהודי אירופה, מזמינים בשכר רב את אלי ויזל להרצות בפניהם בארוחת-צהריים, וכשהוא מדבר, הם נוגסים בכרעי העוף הצלוי שלהם ובוכים".
אני מניח שמשהו מזה קורה גם לי בזלילה הפולנית ועל רקע העדויות והסיפורים בפולניה הריקה כמעט מיהודים. יש כיום בביאליסטוק רק ארבעה יהודים. בשנת 1900 הם היו כ-80% מתושבי העיר, וערב מלחמת העולם השניה כמחצית, ואליהם נוספו עשרות אלפי פליטים שברחו מפולין, שתחת הכיבוש הגרמני בתקופת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
אבל אולי הבולמוס שלנו לאוכל פולני מזרח-אירופי הוא גם כמין ניסיון למצוא קשר כלשהו לעבר שכאילו קיים עדיין, למרות שפולניה אחרי השואה ו"עליית גומולקה" היא ארץ כמעט ריקה מיהודים, כמעט "יודן ריין"; והאוכל הוא גם קשר לעבר הארצישראלי של ילדותנו, שהיה מיוסד על המאכלים הללו, כאשר איש לא שמע על סטייק, שישליק, קבב, פיצה, סושי, קריספי דאק, ביף סטרוגונוף, קבנוס, יינות אדומים יבשים (היה רק אדום עתיק או הוק שנקראו "חמוצים" להבדיל מ"מתוקים" לקידוש ולהבדלה), בשר "לבן", קוקה קולה ספר-ריבס ואגרולס.
אפילו חומוס לא הכרנו במושבה לפני קום המדינה, רק נאהיד (גרגירי חומוס מבושלים), פלאפל וטחינה. וכמעט הכול היה על טהרת המאכלים המסורתיים של מזרח-אירופה. דגים ממולאים. חזרת אדומה. פלחי סלק מבושל. מרק בשר ובשר ממרק. מרק עוף ועוף ממרק. כבד קצוץ, חמיצה, פראקעס (עלי כרוב ממולאים אורז ובשר), קציצות בשר, פירה תפוחי אדמה ולביבות תפוחי אדמה. קרפלאך. קניידלאך, שמאלץ עם בצל מטוגן וגריבננז (שוויסקים), דג מלוח, קומפוט עשוי מפירות יבשים ועוד.
לוצי נפרדת מאיתנו לאחר שיהודית מכריחה אותה לקבל בשמנו ארבעים דולר, וצעיף יפה, והדסה - דגל ישראל יצוק בתור סיכה מהבהבת, שנראה לי לא כל כך מתאים לאווירה כאן. למרות שיש רק ארבעה יהודים בביאליסטוק, רואים על הקירות מגיני דוד, לעיתים עם עמוד תליה, וצלבי קרס. לא נראה לי שאפשר ללכת ברחוב עם סיכה מהבהבת של דגל ישראל. פולניה אמנם ריקה מיהודים אבל כנראה לא ריקה משנאת יהודים.
יש ללוצי בן שלומד בוורשה, ובעל לשעבר שיכור שגר בקנדה ובא לבקר בביאליסטוק יחד עם הבן מוורשה, והיא מפנה להם היום את הדירה שלה כדי שהבן יוכל לגור בה עם האב וגם להשגיח עליו. היא עצמה יהודיה למחצה ויש לה קשר עם ישראל. יהודית הגיעה לכתובתה דרך ארגון יוצאי פולניה בארץ, ואפשר לומר שבמחצית היום שסיירנו איתה בעיר גילתה לנו דברים שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו, והותירה בנו רושם חזק ובלתי נשכח.
אנחנו יוצאים מהמסעדה, נפרדים מיגאל ומהדסה, שההליכה לפני-הצהריים עייפה אותה, והולכים לראות במורד הרחוב את הכנסיה הניאו-גותית של עלייתה לשמיים של מריה הקדושה, הבנויה כולה לבני בריק אדמדמות, למעט שני הצריחים העליונים, ואדמדמים הם גם הרעפים של גגותיה. היא פחות יפה מזו שראינו בפוזן, אבל מעניינת בגלל הקהל. מתנהלת בה תפילה מתמשכת בשני אולמות: ליד המזבח, ומשמאל, באות נשים, בעיקר שנראות "מן הישוב", היית חושב ברחוב - חילוניות גמורות, והן נכנסות, כורעות באופנים אחדים, מצטלבות ומתחילות להתפלל בדבקות, ממש עבודת אלילים. הסגידה לישו ולצלב.
אפשר להניח שכנסיה זו או אחרת היו קיימת גם לפני 100 שנה, כאשר היהודים היו יותר משמונים אחוז מתושבי העיר, ומכאן יצאו לערוך בהם את הפוגרום, שהמצבה לזכר קורבנותיו ניצבת בגבעת בית הקברות החרב, והקתוליות הזו ממשיכה לפעפע גם כאשר בכל ביאליסטוק יש כיום רק ארבעה יהודים, ושום זכר לחיים יהודיים לבד מבית הקברות החרב!
לכאן כדאי לקחת הוגי דעות עבריים מעמיקים שהכל נסלח להם כמו א.ב. יהושע, ולתחוב את אפם (כמו שמחנכים כלב שלא להטיל את צואתו בבית) לכל כנסיה קתולית שבה חוזר מדי יום סיפור צליבתו של ישו בידי היהודים, ובגידתו של יהודה איש קריות, כדי שיבינו שלא רק שהאנטישמיות הנוצרית, ובייחוד הפולנית הקתולית, אינה נוצרת כלל בעקבות התנהגותם המרגיזה-כביכול של היהודים (ש"מגיע" להם להיות מושמדים בשל כך, גם אם הפולנים-עצמם לא עסקו בהשמדה וסבלו גם הם נוראות מהגרמנים - ו"רק" נהנו מהרכוש האדיר שהותירו היהודים) - אלא שהאנטישמיות קיימת אפילו בלי יהודים בכלל!
מצד שני, אתה אומר לעצמך - גם ללא השואה, מה היה ליהודים לעשות בביאליסטוק אז ובייחוד היום? מה אתה מצטער על חורבן החיים היהודיים ועל כך שהיהודים כבר לא לוקחים חלק בחיי פולין ואין זמנהוף חדש בביאליסטוק והעיר עלובה ופרובינציאלית מאז שאין בה יהודים? מה יש כאן ליהודים לעשות? אין להם מקום בפולין, ומוטב לכל אלה שלא נשמדו, שהם וצאצאיהם, לפני ואחרי השואה, כבר לא גרים כאן, ולעזאזל הרכוש היהודי ובתי-הכנסת והעשירים היהודים המופלגים וכל מה שהשאירו כאן, שהרי לא השאירו כאן שום דבר שברוח.
ביאליסטוק היהודית אינה קיימת בביאליסטוק ובשרידי יהודיה, אלא בישראל מימי הביאליסטוקים של פתח-תקווה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד אחרוני היהודים הביאליסטוקים שעזבו את העיר בשנת 1958, בתקופה של "עליית גומולקה". משפחות רבות ומפוארות עלו מביאליסטוק לארץ-ישראל בתקופת העליות הראשונות. בהן משפחת יחזקאל דנין (סוחובולסקי), אביהם של עזרא וחירם ושל דן, המופיע בסיפורי נעוריו של נחום גוטמן בשם גן גנין. ואיך אפשר לשכוח את מקס ביאליסטוק, גיבור הסרט והמחזמר המופלאים, "המפיקים" - של מל ברוקס, שאולי גם הוריו באו מאותה עיר?
יהודית ואני ממשיכים לסייר בעיר. עולים לראות שוב את האנדרטה לבית-הכנסת הגדול שנשרף, ואשר לפני-הצהריים לא הצלחנו להגיע אליה בגלל הגשם השוטף. עוברים בכלבו גדול שאין בו שום דבר מעניין. אפילו כלי החרסינה, הנראים בעלי סגנון עתיק-יחסית מבחוץ, הם מקרוב מגושמים ועבים ומתוצרת איטלקית גרועה ובלתי-ידועה. חוזרים דרך חנות דליקטסים ממדרגה ראשונה, לא רחוק מהמקום שבו נשרף בשעתו בית הכנסת ונבנה על חורבותיו בניין חדש, וקונים שם שתי צנצנות קטנות של קוויאר שחור ב-12 זלוטי האחת. לא יקר אבל מתברר בארץ שגם קטן מאוד. קאוויאר כמו גרגירי פרג.
בערב אנחנו סועדים שוב במסעדת המלון. ארוחה לפי תפריט מיוחד לאורחים של המלון במחיר 30 זלוטי (כ-40 שקל) לאיש, וחוץ מזה בירה אחת חופשית לפי תלוש של המלון. הארוחה כוללת מרק עוף עם אטריות, טעים מאוד. צלי בשר חזיר עם תוספות של ירקות מאודים וצ`יפס, ובקבוק משקה לבחירה, אני לוקח מיץ הדרים, שבפולניה טעמו קצת מוזר. לקינוח אנחנו מוסיפים על התפריט שרלוטקה אחת מצויינת עם ארבע כפיות, והיא עשויה היטב, עם תפוחי-עץ חומים והרבה קינמון אפויים על מצע של בצק טעים ופריך, וגלידה וקצפת. את השרלוטקה גילתה חברתנו אווה הגרה בוורשה ליגאל והדסה בביקורם הקודם, ואנחנו בודקים את טיב השרלוטקות שבדרך לוורשה.
לתחילת הכתבה
