מרמת הנדיב לגנות הדר
חזרנו לשביל כבר בשבת בערב. החברות הורידו אותנו על יד הר חורשן והביטו בנו במבטים עצובים בזמן שנסעו להן (אתן עצובות? אנחנו צריכים ללכת את כל זה ברגל!) ואנחנו התמקמנו בשטח, סעדנו את ליבנו בשאריות מן השבת והלכנו לישון. בלילה שמענו רחשים מוזרים מבחוץ. הוצאנו ראש וראינו תן מתרחק בחשכה. עם בוקר, כשארזנו הכל, גילה יונתן לתומו שהתן הרעב חיטט בשק האוכל שלו בלילה. הדבר המפתיע באמת היה שבירקות הוא לא נגע, אלא הוא רק לעס לגמרי את שק הכיווץ של יונתן.
התחלנו את היום באזור רמת הנדיב שעל יד זכרון יעקב. דיברנו עם כמה קק"לניקים שתחזקו את המקום (בצורה מעוררת התפעלות) וטיילנו קצת בגני הנדיב המקסימים, אשר מגן המפלים שבהם אפשר לראות את הים. משם המשכנו לחרבת עקב וטיילנו בין העתיקות, ואחר כך ירדנו מהצוק היישר אל מסילת הברזל ת"א-חיפה. היה קשה להאמין שזה עתה ירדנו מאותו הצוק שנשקף מולנו מהכביש בכל פעם שנסענו צפונה, שהיה תמיד מין תמונה עמומה מזכרון ילדות רחוק שכזה, אולי אתם מצליחים להבין למה אני מתכוון.
אחרי שחלפו על פנינו כמה רכבות המשכנו דרך בית-חנניה ולאורך האקוודוקט הרומי העתיק (שבאופן משעשע מהווה בעצמו את הגדר הצפונית של היישוב), והגענו אל הכפר הערבי ג`סר א-זרקא. קנינו לחמניות במאפייה המקומית (אני מזכיר שזה היה פסח, אבל כמה שרצינו לשמור, מצות וקבנוס פשוט לא עושים את העבודה) וירדנו משם לכיוון חוף הים של ג`סר. התרגשנו לא מעט, משום שחוץ מחוף הבונים שאליו הסיעו אותנו, אל החוף הזה הגענו ברגל ממש. כל כך רצינו להנות מהים, עד שסוף סוף הגענו אליו, אבל מזג האוויר רצה אחרת ורוח חזקה החלה נושבת והשמיים התקדרו. התחלנו להתמרמר, אבל המשכנו ללכת.
ההליכה על חול הים הרך הייתה כמו פול גז בניוטרל, ומזג האוויר הפך זעוף ממש, וכשהגענו אל חוף הקשתות בקיסריה, כבר ירד עלינו גשם אמיתי.
לא היה היכן להסתתר, גם לא מתחת לקשתות, ובצעד נואש פתחנו את האוהל בו במקום. הכנסנו פנימה את התיקים ואחריהם נכנסנו בעצמנו וסגרנו אחרינו את הריץ` רץ`. הסתכלנו אחד על השני במבטים תמהים ותהינו כמה זמן יימשך הגשם. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררנו שעה וחצי אחר כך. זה היה מאד מוזר, שכן לא שמנו לב אפילו שנרדמנו. בדיקה קצרה לא גילתה שום יונה עם עלה של זית, אבל לפחות הגשם פסק. התארגנו והמשכנו הלאה. לא הספקנו ללכת יותר מדי, וכשהגענו אל אחרי קיבוץ שדות ים, מעט לפני הארובות הגדולות של חדרה, כבר ירד הערב על הים. את הלילה ההוא העברנו ככה, כמו שהיינו, באמצע החוף, כשגלים גלים של גשם ורוח אדירים מאיימים להעיף את האוהל ואותנו לאלף עזאזלים, בזמן שיונתן - כמובן - ישן בשלווה.
למחרת עזבנו את הים ופנינו להקיף את נחל חדרה (המזוהם לגמרי) ואת תחנת הכח של חברת החשמל. זו לנו הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שהיינו כל כך קרובים לארובות המיתולוגיות, שאפילו יכלנו לראות ממקום הליכתנו את מצבורי הפחם הגדולים המונחים על יד המסועים, מוכנים להטענה. בנחל חדרה אף למדנו מעט על עוד פן עצוב של ארצנו הקטנה, כששלטים נרגשים של החברה להגנת הטבע משנת 1998 הכריזו על עבודות השיקום הנרחבות שמתוכננות לנחל (שמהן בוצעו אך מעט) והיוו בעצם נוכחותם עדות עגומה לאומללות בה משתנים סדרי העדיפויות הלאומיים במדינה הזו.
לא הרבה אחר כך כבר פסענו לצד כביש מס` 4 לכיוון חדרה. היינו רעבים כמו זאבים ומצב הרוח לא היה בעננים (שנשארו זועפים באותו היום) וכל מה שיכלנו לחשוב עליו הייתה ארוחת הצהרים העגומה שעוד מחכה לנו. כשהגענו אל תחנת הדלק ובהינו במסעדה שבה - "מפגש הנהגים" - קיבלנו בו במקום החלטה אסטרטגית - נרעיב את עצמנו כשנהיה במדבר ולא תהיה ברירה. עכשיו, נאכל! זה אולי נראה לכם כך: "איזה מפונקים! הם אכלו על האש רק לפני יומיים!" אבל העניין הוא שיומיים יכולים להיות הרבה זמן אם סופרים אותם בקילומטרים. אבל זה לא ממש משנה, אתם יודעים, הגוף פשוט הכתיב את שלו, ואנחנו לא התווכחנו.
כשחלפנו אחר כך ביער חדרה, ממש על יד תחנת הרכבת, ראינו המון גדול של אנשים מתגודד בין העצים. ניגשנו לבדוק במה דברים אמורים וגילינו שנקלענו לתערוכה השנתית של מועדון ה-5. מועדון ה-5 מורכב מקבוצה די אקסקלוסיבית, שבכדי להצטרף אליה כל מה שאתם צריכים זו מכונית שבלוחית הזיהוי שלה יש רק 5 ספרות (זאת אומרת, ממש ממש ישנה!). בעלי המכוניות הגאים הציגו לראווה מכוניות עתיקות ממש, רובן מתוחזקות למופת ונראות כאליו יצאו זה הרגע מסרט הוליוודי ישן. בין השאר, ראינו שם אפילו ג`יפ כמו בסדרה המיתולוגית MASH אבל גולת הכותרת שייכת דווקא ל"אגד" ששלחה לתערוכה היישר מהמוזיאון, אוטובוסים אמיתיים מתקופת המנדט. היה ממש מדליק לראות ביער פיסת נוסטלגיה שכזו, בדמות אוטובוסים עתיקים שבלוחית הזיהוי שלהם 3 ספרות בלבד והאות הראשונה בשמן של אחת הערים הגדולות (כלומר, "ת" עבור תל אביב, "ח" לחיפה ו"י" לירושלים), את זה מישהו מכם זוכר??
אחרי דשדושים בכמה דיונות חוליות וביקור קצר בנחל אלכסנדר (המשוקם והמתוחזק לעילא!) ובשמורת הצב הרך, הגענו אל כביש מס` 4 על יד משמר השרון. שם, כפי שתכננו, נפרדנו מהשביל (שהמשיך אז לכיוון טייבה וטירה) מטעמי בטחון (אח, ישראל ישראל) והתחלנו ללכת דרומה לאורך עורק התחבורה הסואן. כאמור, לאחרונה שונה תוואי השביל ואינו הולך יותר לכיוון הקו הירוק אלא ממשיך דרומה...
הגענו באותו היום עד כלא השרון (צומת בית ליד), נכנסנו אל היישוב גנות הדר הסמוך והקמנו את האוהל על חלקת דשא קטנה בקצה קצהו. היישוב הזה הוא כל כך קטן (28 משפחות בסך הכל) שאת כל תושביו היה אפשר לשכן בבניין בו אני גר (7 קומות). ועם המחשבה המשעשעת הזו, ואחרי כמה טיפולים רפואיים הכרחיים, שכבנו לישון.
לתחילת הכתבה
מגנות הדר לכפר סירקין
בבוקר, עם היציאה מגנות הדר, נכנסנו לתחנת הדלק למלא מים, ובמקרה גילינו שעבדה שם מישהי מהבסיס שיונתן שירת בו בעבר. השמחה הייתה גדולה, התה היה על חשבון הבית, ואחרי שעה קלה נפרדנו לשלום והמשכנו בדרכנו. התוכנית שלנו הייתה להמשיך דרומה דרך פרדסי ושדות השרון עד למחלף הדרים ושם לחתוך מערבה ולפגוש שוב את השביל על יד ניר אליהו. בחלק הראשון לא היו שבילים מסומנים ואחרי זמן מה החלטנו להוציא מפה ולבדוק איפה אנחנו בדיוק.
אך אויה! איפה המפה? בדקנו שוב ושוב אך למפה (שהשאלנו מחבר) לא היה כל זכר. פאניקה כללית כמעט ופרצה, עד שהבנו פתאום ששכחנו אותה בתחנת הדלק. בזאת התחיל מסע סלולרי להשגת מספר הטלפון של תחנת הדלק (חידה מסובכת עבור שירות 144, כך הסתבר) ובסוף, בדרך לא דרך, הקשר עם אותה הבחורה החביבה מהתחנה נוצר ומיד רצנו (בקושי) עד לצומת פרדסייה הסמוכה, שם היא כבר חיכתה לנו עם המפה הסוררת, והפרשייה המביכה באה על סופה בשלום.
משם, בשדות ובחלקות המעובדות, הרגשנו כאילו יצאנו לטרק בתאילנד. תאילנדים קוטפים תותים, זורעים בדמעה וקוצרים בדמעה וגרים בפחונים עלובים בשולי השדות. גם זה אחד מפניה הרבים של ארץ ישראל 2003. קטפנו לנו כמה תפוזים מלאי עסיס בדרך (זה מותר, לא?), התחמקנו מנחילי דבורים פתאומיים וכשהגענו סמוך אל מחלף הדרים עצרנו לנו לנוח, לאכול, ולהתענג על התפוזים החמוצים-מתוקים.
עד כאן הכל היה טוב ויפה, אבל מכאן והלאה זו הייתה התברברות למופת. התחלנו לחתוך מערבה דרך השדות, ועד מהרה כבר לא ידענו להחליט אם הבתים האלה שראינו באופק היו שדה ורבורג או כפר סבא או טירה. עלינו וירדנו גבעות, צעדנו בשולי שדות חרושים ונרטבנו כהוגן ממטרות שפיזרו חומרי דישון (עכשיו נגדל כמו שצריך!). איכשהו, אחרי שנגמרו דרכי החתחתים, הגענו לבסוף אל קצה היישוב, ואז מצאנו עם קצת מזל את מי לשאול היכן אנחנו (דמיינו לעצמכם את המבט התוהה שהוא תקע בנו, כאילו נפלנו מהירח) וגילינו שהגענו לשדה ורבורג. התברר, שהבתים שהסתכלנו עליהם כל הזמן היו בכלל הבניינים של מכללת בית ברל...
אחרי עוד כמה זמן חזרנו אל דרך המלך, ופסענו בקצב לכיוון קיבוץ ניר אליהו, שם (כך האמנו) נוכל לעצור ולנוח ולבלות את הלילה. אך תכנונים לחוד ומציאות לחוד, שכן השומר המנומנם בשער הקיבוץ אמר שהוא לא יכול להכניס אותנו סתם כך פנימה מבלי לקבל אישור מהמזכיר. והמזכיר? ישן, אי אפשר להעיר אותו. מה פתאום, להעיר את המזכיר בגללנו, חלילה וחס! למלא מים אפשר? בטח, יש צינור מאחורי הבודקה שלי (שבתוכה היה לו מטבחון שלם!).
ישבנו זנוחים מאחורי הבודקה ושתינו מהמים החמימים שיצאו מהצינור והחלטנו בלב שלם, שלא נשאר היכן שאנו לא רצויים. הסתלקנו משם והמשכנו קדימה עם השביל שנכנס אל תוך כפר סבא. בדיעבד אולי זה אפילו היה עדיף כך, משום שבכפר סבא זכינו להתארח בביתו של אביב, חבר טוב, ולהנות מחברה טובה, מיטה טובה, מקלחת טובה, ולא פחות חשוב - ארוחה נהדרת של אמא (שלו).
יום המחרת ייזכר כאחד הימים הסוריאליסטיים ביותר של השביל. עוד בערב שקדם לו, אחרי שיונתן דיבר עם הבית, הוא ניגש אלי ובפיו בשורות מרגשות - משיח בא לטייל איתנו מחר! משיח הוא אבא שלו, שפגשנו למחרת השכם בבוקר ושצעד איתנו במרץ כל אותו היום. הוא כל כך נהנה, כנראה, שבשביל ההגינות הוא אפילו התחלף עם יונתן בתיקים לזמן מה. יונתן אמר שעם התיק הקטן והקליל הוא הרגיש כאילו הוא מרחף פתאום מעל האדמה. הדבר המשונה השני היה שכל אותו יום טיילנו ממש על יד הבית. אנחנו גרים בפתח תקווה, ועבורנו נחל הירקון הוא מגרש המשחקים מימי ילדותנו.
חלפנו על פני כמה אתרים שזכינו לראות כל כך הרבה פעמים בעבר, והיה כל כך מוזר לחלוף על פניהם הפעם כחלק ממסע אחד ארוך. כשהגענו בסוף אותו יום אל פאתי כפר סירקין (שהוא לנו ממש כמו החצר האחורית של העיר), חשבנו בתדהמה - הלכנו ברגל מגבול הצפון עד הבית! עצרנו שם ושתי המשפחות והחברים כמובן קפצו לבקר, ולא שינה לנו כמה הפצירו בנו האמהות שנבוא לישון בבית, התעקשנו לבלות את הלילה בקצה הכפר דווקא, על יד פסי הרכבת, על חתיכת בטון שנשמר עבורה מקום נוסטלגי של כבוד בקורות החיים המשותפות שלנו...
לתחילת הכתבה
כביש שש ודרך בורמה
חמסין. חמסין וכביש 6 (חוצה ישראל), כך ניתן לסכם את היום שחיכה לנו. כשחצינו מתחת לכביש 6 בתעלות ביוב (3 פעמים הלוך חזור!) לא יכלנו שלא לקלל אותו. לא רק מפני שאילץ אותנו לזחול כמו זוג מסתננים מהשטחים, אל בעיקר משום הפגיעה האכזרית (והמיותרת!) שלו בתוואי הנוף ובחיים הרבים הפזורים לאורך השטחים בהם הוא עובר.
קטעים ארוכים של הטבע (והשביל) פשוט נעקרו ממקומם, ובולדוזרים צהובים ענקיים שעטו ושיטחו את מה שהיה עד לא מזמן גבעות ירוקות. בנוסף, כאמור, היה גם שרב והיה חם בצורה בלתי רגילה, ובגלל שגילחו לנו את השביל גם התברברנו לא מעט, נעזרים בתל חדיד כנקודת ציון יחידה שעוד נותרה על תילה (איזה משחק מלים שנון). טיפוס מאומץ אל ראש התל, ושם עצרנו למנוחה בין העצים (כלומר עילפון צהרים של שעה). לרגלינו הייתה פרושה שפלת החוף ומחלף בן-שמן הסבוך על שלל הגשרים, המנהרות וההשתלבויות שבו. אין מה להגיד, מבחינת הנוף, גוש דן פשוט מפסיד ובגדול. משאזרנו כח, המשכנו למצפה מודיעים (יער בן שמן), שם עצרנו ללילה. היער היה מוצף מטיילים (תודה לאל על החגים) ושוב זכינו להתכבד במנת בשר טובה ומשובחה ממשפחה נדיבה.
יום המחרת, לפחות בעבורי, היה יום מרגש. היה זה כבר יום שישי, והיינו אמורים לסיים אותו בשער הגיא (27 ק"מ הליכה), היכן שידעתי שתחכה לנו נירית שתבוא לאסוף אותנו לביתה הסמוך לעשות בו את השבת. אני מציין זאת במיוחד משום שאותו היום, שהיה יום ההליכה הארוך ביותר שלנו עד אז, היה עבורי קליל קליל, כאילו הרגליים לא כואבות והתיק לא כבד. הנפש, חברים, הנפש הייתה מעודדת והלב היה קל, וכשחשבתי על זה אחר כך הבנתי עד כמה זה חשוב. כמה בסופו של דבר כח הרצון הוא מה שקובע, ולא הכח הפיזי. אבל מספיק עם ההשתפכות.
יצאנו מבן שמן והמשכנו בגבעות, חצינו עוד כביש מכוער בבנייה (מודיעין- כביש מס` 1), התחמקנו מכלביו של רועה בדואי ואחרי יער נוסף, חצינו מתחת לכביש מס` 1 ונשפכנו לעמק איילון. כמו צומת הסוללים עבור יונתן, הייתה החצייה הזו מתחת לכביש ת"א-ירושלים חוויה מיוחדת. גם היום, כשאני נוסע לירושלים (ואני מבקר בה לא מעט), בקטע הזה לפני לטרון אני תמיד נצמד לימין ומותח את הצוואר לקלוט איזה סימון של שביל ישראל על עמודי התאורה בצד הדרך ולהתקף זכרונות, ואז אני מגלה שאני תיכף עושה תאונה וחוזר להביט בכביש. טיפסנו לנו לכיוון לטרון, חלפנו על פני מוזיאון חיל השריון, חצינו את כביש מס` 3, הקפנו את המנזר ועלינו על מבצר לטרון הקדום (עד כאן מורשת קרב של מלחמת העצמאות).
מעט אחר כך, אחרי מושב נווה שלום (מושב ערבי-יהודי משותף אשר בבית העלמין הצבאי שלו קבור אחד מחללי אסון המסוקים), התחיל מסע מרתק לאורך דרך בורמה ופארק רבין-פלמ"ח הראל. כאן, בפעם השנייה, ניתנה לנו הזדמנות להתחבר בהליכה גם אל מורשת הקרב של הארץ. לאורך הדרך ישנם המון שלטי הסבר שמפרטים בדיוק מי ומה ואיך היה כאן, וגם כמה דמויות ברזל חומות שמנסות להמחיש מה התרחש כאן ומה עבר אז על אנשי הפלמ"ח שפרצו את הדרך אל העיר. מבלי להגזים כלל, גם יונתן מסכים שהייתה זו בין הנקודות המרגשות של המסע, לצעוד באותה הדרך שנפרצה אז.
מאוחר יותר יצאנו מהיער אל הכביש המוביל אל בית שמש, על יד תחנת הדלק של מסילת ציון. נירית באה לאסוף אותנו משם (וגם מורן באה לבקר בשבת) אל תוך חיקה החם והמנפק של שבת ביתית ונעימה, מתובלת בכל טוב.
טיפים לכתבה:
1. חוצה ישראל ושביל ישראל - כשתגיעו לשם תראו בעצמכם כמה זה מגעיל. חשוב להשיג מפות ומדריכים מעודכנים לשינויים שחלו בשביל ובתוואי הדרך בעקבות פריצת וסלילת הכביש. שימו לב שישנו חלק גדול (לא הופיע במהדורה השנייה של המדריך) שפשוט "גולח" לחלוטין, קצת לפני חרבת נבאללה. בהמשך, אחרי היציאה מיער בן שמן ולפני הכביש לשעלבים נמתח כעת כביש מודיעין-כביש מס` 1. לפי איך שזה נראה אז, גשר גדול אמור לעבור מעל לתוואי של שביל ישראל ולא לפגוע בו, אבל אלוהים יודע.
לתחילת הכתבה
