יוצאים לטוקיו
יום ו' 09/11/2007
Ohayo Gozana - בוקר טוב. ארוחת בוקר סבירה, מזג אוויר צונן, יוצאים לטיול שחרית.
שוק בוקר - רחוב השוק מקביל לנהר, בשעה כזו רק מעט קונים. הרבה דוכני מזון, בכל מקום ניתן לטעום. תפוחים ב- 12 ₪ ליחידה, חמוצים של כל ירק אפשרי, דגים, אורז. הנה עוברת בין הדוכנים אישה בגיל העמידה. היא בודקת, משווה, חוזרת הביתה עם סלים שיש בהם ארוחת בוקר.
מוזאון המיצ'ורי - באוקטובר ומרץ מתקיים פסטיבל שינטו, בברכת הקאמי, ובהשתתפות עשרות אלפי מאמינים. הם עוברים ברחוב עם מקדשים (מיקושי) ניידים, חלקם נישא על קורות, חלקם על גלגלים. כשההתלהבות גדלה, הם רצים בסימטאות, בעקבותם שאר החוגגים. שמחת המאמינים נדבקת באלי הקאמי והם משפיעים על בני האדם כל טוב, ברכה והצלחה. בין התהלוכות נשמרים המקדשים במוזיאון של העיירה. הלכנו סביב האולם, בתוכו הכרכרות עם המקדשים הצבעוניים והמקושטים. על המקדשים ציורי שדים, דמויות של חיות, על הגג יש כסא למתופף שמגביר את השימחה. בחדר וידאו סרט על הפסטיבל. רואים את המוני החוגגים, מרגישים שהאלים שמחים עימם. מחוץ למוזיאון גן עם תצוגות פרחים מרהיבות. בשירותי הכריעה כפתור Emergency. האם אספיק ללחוץ לפני שאמעד ואעלם בבור?
נס המרד
גם אני Wabi-Sabi: אף יהודי, שמיעה לקויה, משקפיים 3-3, מקריח בצדדים, לא מדוייק ולא מהוקצע. פעם קראו לזה רשלנות, היום אני יודע את האמת. אני Wabi-Sabi. כמוני, כך הכתבה שלפניכם. שגיעות קטיב, מידע חסר, שפה עילגת, הומור מפוקפק. פעם אמרו שעלי להשתפר, היום אני גאה בעצמי. הטבע לא מסודר? אני שבעתיים. אחי ה- Wabi-Sabi ים: הבה נצא מהארון, נתאחד, נרים את נס המרד. נשאיר צלחות מלוכלכות בכיור, נניח למכונת הכביסה לנוח, נשליך את המגהץ לפח. נזרום עם הטבע ברוח האנטרופיה. הלאה הייקים, יחי ה- Wabi-Sabi ים.
הדרך לטוקיו - האוטובוס נוסע בין הרים ועמקים, המיושבים בצפיפות. שוב לרכבת המהירה והמשוכללת. את הנסיעה הנעים לי ילדון יפני שנענה לחיזורי.
15.05: הגענו לטוקיו בדיוק במועד. תחנת הרכבת הומה ומצוחצחת. אנו ממהרים, כמו הרכבת גם השבת נכנסת בדיוק בזמן המיועד, לעולם לא מאחרת. סגריר וחמים. האוטובוס עובר ליד ארמון הקיסר, חורשה וחפיר מים סביבו, הכניסה מותרת רק ביום הולדתו (הולדתו של בן השמש? אם השמש מתה בלילה ונולדת כל בוקר מחדש, מתי יום ההולדת של בנה?). הגענו למלון כחצי שעה לפני השבת.
מלון Tokyo Tower Crown Plaza ממש ליד מגדל טוקיו. החדר שלנו משקיף למגדל, שהוא העתק מגדל אייפל. אייפל? מסתבר שהרכבת באמת מהירה, תוך שעתיים נסעה מיפן לפריז. החדר גדול ומפנק. אסלת שירותים משוכללת, אמבט ומקלחת, שולחן עבודה. בחדר המתינה לי המזוודה. נפרדנו רק אתמול, אבל כל כך התגעגעתי, כאילו עברו שנים. בכיתי מרות על כפות מנעוליה. סיפרתי לה על נגויה, טקמאיה, תענוגות הסנטו, מה שווים שכיות יפן וחמדותיה אם היא איננה איתי? גם היא בכתה על צווארי. סיפרה על נסיעת אימים במשאית, דחוקה וצפופה ללא אוויר, מטלטלת אנה אנה בלי לדעת לאן מוליכים אותה. אחר כך ניזרקה לחדר המזוודות, לילה שלם בחושך מוחלט. על גבה השביר מיזוודה אחרת, כמעט והתפוקק לה עמוד השידרה. כמה בכתה, כמה דמעות זלגו ממנה (הסבל חשב שנשבר שם איזה בקבוק). ניחמנו זה את זו, הבטחנו שלעולם עוד לא ניפרד.
טוקיו
בטוקיו ויוקוהמה, הצמודה לה, 30 מליון איש. במלחמת העולם הופצצה, רק רובע אחד שרד. היא נבנתה מחדש, כאשר לגורדי השחקים ציר גמיש, עמיד נגד רעידות אדמה. יש לה את הרכבת התחתית המשוכללת בעולם, באחת התחנות עוברים 10 מליון איש ביממה. יש בה כמה מרכזים, כולם הומי אדם. אין פשע או עוני. לכל שכונה תחנת משטרה, השוטרים מכירים את אנשי השכונה. יש בה מעט ריאות ירוקות. השכרת דירה ממוצעת עולה 3000.00$ לחודש. הם מנצלים את השטח באופטימום - בנייני חנייה למכוניות, מגרשי גולף וגינות על גגות הבתים.
ערב שבת - חדר האוכל במלוננו בקומה 33, מעט גבוה למי שלא משתמש בשבת במעלית. לכן סידרו עבורנו אולם תפילה ואוכל במלון סמוך, 10 דקות הליכה. עד שהתמקמנו בחדר, התקלחנו והתקשטנו הלכה הקבוצה למלון השני, נאלצנו לרוץ אחריהם בגשם. קבלת שבת וערבית נוסח פתח-תקווה, חיכינו מעט עד שבית הכנסת הפך למסעדה. לאחר הקידוש, תור ארוך לפני חדר השירותים לנטילת ידיים. המלצרים כמעט יצאו מעורם. נכון שהאוכל גרוע וגם האורחים לא מרוצים. נכון שהוא לא טרי, קר, בלי גרגיר אורז. אבל פתאום כזה תור לשירותים? הייתכן שכל האורחים קילקלו את הקיבה עוד לפני שטעמו מהאוכל? ארוחת הערב ששלחה חב"ד כללה קופסת פלסטיק עם רבע עוף כל כך מצומק, שחטו אותו ממש לפני שמת מרעב. לידו מעט תפוחי אדמה וירק נבול. בקרטון נפרד 6 בקבוקי יין שעוד אספר עליהם. הוועד הבטיח לנקום באנשי חב"ד, שלדבריהם הבטיחו הרים וגבעות של אוכל תמורת 84.00$ ששילמנו. בינתיים נסתפק במעט שיש. גם המלצרים הביטו בארוחה במבט של רחמנות, אם זה מה שהקליינטים הכינו לעצמם אז זה מה שיאכלו. הבטן רעבה, אבל הנשמה שבעה דברי תורה וזמירות שבת.
לפני הארוחה פתחנו את ששת בקבוקי היין, אבל במחשבה שניה החלטנו להשאיר בקבוק למחר. כדי שהמלצרים לא יגעו בבקבוק הפתוח ויהפכו את היין לנסך, אמרתי לחברי הוועד, לקחתי והחבאתי אותו בארון החשמל. לאחר שהלכנו, פינו המלצרים את השולחנות ומצאו רק חמישה בקבוקים. זה לא יתכן, הם למדו שאסור לנו לטלטל חפצים בחוץ, בוודאי לא לקחנו אותו. אז היכן הבקבוק? למלון הגיעו שישה בקבוקים, הם אחראים עליהם וחייבים למצוא אותו. הם הפכו את חדר האוכל, חיפשו בפח האשפה של המלון, אולי בחדר הסמוך? אולי בטעות הגיע למטבח? הבקבוק איננו. מה יעשו? מה יענו לנו מחר כשנבקש את הבקבוק? לפנות בוקר טילפנו לחנויות יין בין-לאומיות בטוקיו, אולי יש להם בקבוק מישראל ויוכלו להשיב לנו תחליף לאבדה? בבוקר הגענו למלון, לפני התפילה, ניגשתי לארון החשמל והוצאתי את האבדה. הם נדהמו, אבן ירדה מליבם, אנחת הרווחה הידהדה עד קצוות העיר. לא עלה על דעתם לשאול אותנו היכן הבקבוק. זו בריחה מאחריות, עלבון לאורחים, ניסיון לגלגל עלינו חלק מהאשמה. כך השירות ביפן, כך היחס לעבודה, כך הם תופסים את מחויבותם. מה הפלא שכיף לחיות שם?
מטיילים בעיר
יום שבת 10/11/2007
בוקר טוב וגשום. לאחר שחרית התארגנו לארוחת בוקר, הפעם של המלון. ירקות, גבינות, דגים, כמה סוגי לחם, הם גנזו את התקווה שארוחת הערב אתמול היתה התחלה של דיאטה חדשה.
יורד גשם. המדריכה ביטלה את התוכנית לצאת לטיול בעיר, עד ארוחת צהרים היא תעביר הרצאה. נלך לנוח, אם הגשם יפסק נטייל אחר הצהרים. אני להוט לטייל. ארוחת הבוקר תספיק עד הערב, אלך בין הטיפות שלא להירטב, אני בטוקיו כדי לטייל ולא לנוח. טרם הנסיעה, קראתי באינטרנט שבמקדש השינטו המרכזי נערכות בשבת חתונות. העיר אומנם גדולה אבל יש לי די זמן להגיע ולחזור ברגל. בפינת רחוב מתקנים את המדרכה. יש פסי אזהרה במדרכה ובכביש, אדם אחד מפנה אותך מהמדרכה החסומה למדרכה ממול, אדם אחר עוצר את התנועה כדי שתחצה בביטחון. המדריכה אומרת שזה לא אבטלה סמויה, כך ביפן חושבים שצריך לשרת את האזרח.
מקדש Jingu Meiji - סביב המקדש פארק גדול. שדרת עצים, פה ושם גני פרחים, הרבה משפחות בבגדי חג ממהרים למקדש. זה יכול היה להיות טיול יפה של שבת, אלמלא הגשם שלא חדל. בכניסה למקדש אמבט מים, יש לדלות מעט מים ולשטוף את הידיים והפה. הרבה ילדים ונשים בקימונו מסורתי, שימלה צבעונית ארוכה וצרה, חגורת בד עם קשר רחב מאחור, לחלקם גם נעלי עץ. הם טופפו בצעדים קטנים, ככל שאפשרה להם השימלה הצרה. האם גם המטריה מסורתית? כולם ממהרים לתוך בניין שבתוכו החתן והכלה. בבגדי שבת יכולתי בקלות להיכנס כאחד החוגגים, אבל לצערי ביקשתי רשות, סורבתי, ונאלצתי לחכות בגשם בחוץ. אין להם לב? סדום ועמורה וטוקיו. היו שהתירו חבילות גדולות שהביאו איתם, צררו כמה בדים לתוך בד אחד וקשרו היטב. כנראה שהחבילה ממלאת תפקיד בטקס. לאחר כמה דקות יצאה הכלה, כולה לבן, לידה החתן הטרי, חנוט בחליפה. אחריהם תהלוכת הקרובים, הולכים למקדש. גם את הטקס נאלצתי לראות מרחוק למרות שאמרתי לקרובי החתן שאני דוד הכלה, ולקרובי הכלה שאני דוד החתן. כמובן שלא היתה לי מצלמה או תיק גב, ברצון הייתי מאמץ אל מקומי, שבניגוד לאלוקי היה מתיר להשתמש בשבת במטריה. היה לי מעט קר ויותר מזה רטוב, פניתי לחזור למלון. מחר אחזור לכאן עם כל הקבוצה. השמש תזרח, המצלמה אפתח, מחר יהיה יום מוצלח.
בדרך ראיתי מסעדה עם מסוע ועליו צלחות סושי שונות. הסועדים משלמים לפי מספר הצלחות שלקחו. בבניין אחר מועדון קריוקי. הפקיד הראה לי חדר עם מסך גדול ומערכת שמע. לו היה כסף בכיסי, הייתי מסתגר בחדר עם מצעד להיטי יפן, מזייף עם הסולן בקול גדול, בסיום מקבל CD עם הביצוע שלי. חזרתי למלון בדיוק לערבית. אשר סרוסי הבדיל בין קודש לחול, במסגרת סמכותו כמנהל בכיר "על חטאתנו הוא ימחול". יש למהר לחדרים, להחליף לבגדי חול, יוצאים לסיור ראשון בטוקיו.
רובע גינזה - הרובע קרוב מאוד למלון, כשעה של זחילת שבלולים. בדרך עברנו בבניין, בחזיתו מגרש קט-רגל תיקני. לא החלטתי איזו קבוצה אני אוהד, אבל אני יודע ממה מתפרנסת האמא של השופט. היגענו לרובע היוקרתי. הרבה נורות ניאון, פירסומות ענק, מסעדות, בארים וחנויות. הגשם פסק, קריר ונעים. הנה זוג שוטרים באופניים לבנים, הם תורמים לביטחון של המטיילים. שוטטנו מעט בין החנויות, אכלתי סושי ירקות במסעדה. כאשר המלצר במסעדה מדבר עם הלקוח, הוא כורע על ברכיו, שלא להתנשא מעל מי שיושב על הכיסא. כיצד חוזרים למלון? יש לנסוע ברכבת התחתית בקו Oedo Line, ולרדת בתחנה Akabanebashi. ביפנית זה נכתב בפחות סימנים, השם גם פחות מצחיק.
יום א' 11/11/2007
בוקר טוב. היום יהיה מעונן בלי גשם. אין כארוחת הבוקר בקומה ה- 33. כל העיר למרגלותיך, גורדי טוקיו ושחקיה. גם מגדל טוקיו-אייפל נמוך יותר מאשר זה שרואים בחלון חדרנו. נקודת השקפה. ארוחת הבוקר טובה, אך אין כישראלית.
עירית טוקיו - התצפית מקומה 44 של העיריה טובה מזו של קומת המסעדה במלון. ליד כל אחת מ- 4 המעליות אדם שתפקידו לכוון את המבקרים לדלת המעלית. כמובן שיש לו חליפה ועניבה, כך עיריית טוקיו חושבת שיש לשרת את האזרח. הקומה העליונה מיועדת לתצפית, ראש העיר נוהג להשגיח מכאן שהעיר נקיה. חלונות גדולים סביב סביב, גם מכאן רואים עיר עד האופק. במרכז האולם חנות מזכרות. מתוך הרגל של שנים, עם הכניסה לבניין העיריה חיפשתי את מחלקת החנייה, כדי לשלם דוחות חניה. אוופס התבלבלתי, כאן לא ת"א, חוץ מזה היה סגור, הם לא עובדים בימי ראשון. עיר עשירה, תקציב העירייה כתקציב מדינת בלגיה.
מקדש שינטו Jingu Meiji - אתמול הייתי כאן לבדי, רטוב ובודד כחתול בחורף. היום אני חמוש במצלמה ופינקס זיכרונותי, מכיר בקי ורגיל. שוב הגן המוביל למקדש, שוב שער המקדש, שוב הילדות והנשים בקימונו. שוב מצבור חביות סאקי ליד השביל, כשהאלים שותים לשוכרה הם משפיעים יתר חן, חסד וברכה על מתחתנים. הנה גבר בלבוש סמוראי, גם זה שייך לשיבה למסורת. גם היום מתחתנים, אז למה כיתתתי רגלי בגשם אתמול? רודף שמלות שכמוני, צילמתי כל קימונו בסביבה. היפנים אוהבים להצטלם, גם כשאני בתוך התמונה המשפחתית.
Harajuku - ממש ליד היציאה מהגן פינה לצעירים. בימי ראשון הם לובשים בגדים מטורפים, מתחפשים, מתקבצים יחד וחוגגים. גליה אומרת שהתופעה כבר מתפשטת למדינות אחרות, תרבות של צעירים.
בודהיזם
היו היה. לפני 2500 שנה חי בצפון הודו מלך עשיר ונולד לו בן בשם סקאמוני סידהרתא. בא אליו אחד החכמים ואמר לו שהבן יהיה מלך גדול, או שיביא אושר לאנשים (מלך שמביא אושר זה כנראה פרדוקס). המלך פחד שהילד ילמד מכתות פרושים שסיגלו לעצמם דרכי סגפנות, ולכן ציווה שבנו לא יצא מהארמון. הילד התחתן, נולדו לו ילדים, כולם ספונים בארמון. יום אחד יצא הבן מהארמון ונדהם. הוא ראה איש חולה, אדם זקן ולוויה של מת. שאל את משרתיו מה הם הדברים העצובים הללו, והם ענו לו שבעולם יש סבל, מחלות, זיקנה ומות. הנסיך החליט שלא לחזור למלון, לשוט בארץ ולפטור את העולם מהסבל. הוא הצטרף לכתות קיימות, הסתגף, אך מצא שזה לא הפיתרון. יום אחד ישב תחת עץ פיקוס, שקע במדיטציה, לאחר 40 יום קיבל הארה ומצא את המפתח למניעת הסבל. מאז ניקרא בודהה המואר. הוא קיבץ סביבו 12 תלמידים, והחל להפיץ את תורתו. בגיל 80 מת מתפוח מורעל.
עיקרי תורתו:
1. הקיום האנושי פירושו סבל – Duka, שמקורו בחוסר סיפוק בסיסי, בפער בין הרצוי למצוי.
2. שורש הסבל הוא התשוקה. הרצון שהטוב ימשך והרע יפסק.
3. הדרך הבודהיסטית מסוגלת להפסיק את הסבל.
4. כדי להפסיק את הסבל יש לקיים את מצוות הבודהיזם.
לפני בודהה, היו בהודו כתות שסברו שרק ברהמינים יכולים להגיע להארה, הטמאים והנשים בתחתית המדרגה. על פי הבודהיזם לכל אחד יש סיכוי, כולם יכולים להגיע, אם ילכו בדרך הנכונה.
הבודהיזם אומר:
- מה שחיצוני לנו הוא אשליה. הכל קיים רק בעולמנו הפנימי.
- אין דברים שהם קבועים, הכל ארעי ומשתנה. לכן יש לפתור את הבעיות הנוכחיות, אין משמעות לסיבה.
- כל היקום ישות אחת, כל שינוי משפיע על היקום כולו ( אפקט הפרפר ).
- אין דבר שהוא ניצחי, כל דבר עתיד לחדול. גם תורת הבודהיזם תעבור מהעולם ולכן אין לכתוב אותה.
- אין לאדם מהות עצמית, הכל משתנה כל הזמן.
- אין לשאוף למטרה, כי גם מטרה אינה קבועה לעד.
- אסור ללמוד מהניסיון של אחרים, על כל אחד להתנסות בעצמו.
- החיים הם סבל. המוות וגילגול הנשמה לגוף אחר הוא סבל. עצירת הגילגולים היא הנירוונה, היא המות המוחלט.
מי שמבין שאין דבר שהוא נצחי, יפסיק לקוות שהטוב ימשיך לעד, ואז סיבלו יעלם. הוא קבע תשעה עקרונות שהם דרכי התנהגות שמובילים למטרה. "אני שם מבטחי בבודהה, בדורמה - הדרך הבודהיסטית, ובסורמה – בנזירים" (תפילת הבודהיסט). המדיטציה היא כלי מרכזי של הבודהיזם. אתה מרוקן את המחשבה. אל לך להילחם בהירהורים שצפים ועולים מאליהם. העלה אותם לתודעה, לאחר רגע ישקעו מעצמם. מתוך הריק, מתוך המודעות על עצמך, מגיעים לבקרה על העצמיות.
כל 5,000 שנה בא לעולם בודהה חדש עם תורה חדשה. בודהה ההיסטורי חי לפני 2500 שנה. בפסלים הוא מתולתל, תנוכי אוזניו מאורכות בגלל עגילי הזהב שענד כשהיה עשיר, עינו השלישית מביטה לנשמה פנימה. ככל שפסל בודהה גדול יותר, כך הוא משפיע יותר ברכה על מאמיניו.
הערותי: היה סגור בארמון כמו משה. ישב 40 יום כמו משה בהר סיני. יצא להושיע את העם כמו משה. 12 תלמידים כמו ישו.
Takeshita Dorn - הליכה קצרה הביאה אותנו למדרחוב הומה אדם. חנויות בגדים והמון אנשים, לכולם עיניים מלוכסנות. האוטובוס אסף אותנו בפינת הרחוב, בדרך עברנו ליד בניין של חברת בירה Asai, על הגג צורה ענקית של טיפת בירה צהובה.
מקדש בודהיסטי - Asaktau - המקדש של קנון – אלת הרחמים והחמלה הסינית. משך הזמן הפך מרכז חברתי, חנויות ומסעדות. בפתח למתחם המקדש תלוי מהתקרה פנס אדום ענק, זה אחד מסמלי טוקיו. אסור לשכמוני להיכנס למיקדש, ניתן לצפות מבחוץ בהיכל מפואר. זרי פרחים, קטורת, המתפללים יושבים מאחור, החזן ליד הדוכן. אין צורך להיכנס, רוב המבקרים זורקים כסף לקופה גדולה, מצמידים ידיים ומתפללים. ניתן לגשת למנחש עתידות ומזלות, אני לא צריך להם. את עתידי הטוב גילה לי הינשוף בשבוע שעבר, כל מנחש אחר יכול רק לקלקל. הלכתי ברחוב היוצא מהמקדש, הרבה דוכני אוכל, מזכרות. משפחות על ילדיהם, ביום ראשון אין צורך להחפז. המתחם שייך לאלים, והם מדביקים את שימחתם לבני האדם.
Haki Habara - מרכז חנויות האלקטרוניקה. גליה מצביעה על שני בניינים המיועדים לזרים, המוצרים שם מתאימים לתקן האירופי ואולי יכבדו את האחריות. היא קצבה לנו שעה וחצי לשוטט בחנויות, את הערב נסיים ברובע הבילויים Shinjuko. רובע מסעדות כבר ראיתי אתמול, חנויות לתיירים כבר שבעתי, אקדיש את כל הערב לחנויות כאן, אולי אמצא מכשיר או אביזר חדשני שישמח את בני ביתי. החבאתי את המצלמה עמוק בתיק, ה- Cannon 620 שלי בת שנתיים, כאן היא נחשבת חרפה לבעליה. באחת החנויות מצאתי כדים יפנים מאויירים, קניתי כד לכל אחד מילדי הנשואים, גם צלחת מצויירת למי שירצה. הגב המזדקן שלי מתקשה לסחוב את הכדים הכבדים, באחת הקומות של החנות שמחתי למצוא כורסאות מסאז. כמובן שניתן לנסות, לעסות את הגב והשוקיים הכואבות, אפילו להירדם מעט בתוך המפנק. אולי אקנה את הכורסא? אם קלגסי ה- Overweight לא יאפשרו לשלוח אותה כמטען, אקח אותה לתא הנוסעים, אטוס במחלקת האביונים בתנאים של מחלקה ראשונה-עסקים-סופר. סובבתי בהרבה חנויות, התפעלתי משואב-אבק רובוט, מתקן עגלגל שמתרוצץ לבד על השטיח, ניזהר ולא יוצא מגבולות השטיח, שואף לריאותיו את כל הליכלוך. ניסיתי.
הנה הדגם העכשווי של המצלמות, מכוונים אותה על ילד והיא עוקבת אחריו כשהוא מתרוצץ, מזהה פרצופים, מצלמת רק כשהילד צוחק. מתוך סקרנות, שאלתי מה מחיר המצלמה שלי. המוכר הסתכל בה בגועל נפש, "אנחנו כבר לא מוכרים גרוטאות כאלו". למוכר שלידו אמר ביפנית שאינו מבין כיצד איני מתבייש להוציא זבל מפח האשפה של החנות. הצטדקתי, אמרתי שאני אספן של מצלמות עתיקות, כמובן שיש לי מצלמה אחרת, את זו לקחתי מהאוסף. הוא הסתכל עלי ברחמנות, העיניים אמרו הכל.
הנה בניין מסעדות, בכל קומה מסעדה אחרת. בקומה שישית מסעדה מסורתית. בכניסה חולצים נעלים. השולחנות מימין ומשמאל, השביל ביניהם גבוה ממפלס השולחנות. ווילון מסתיר את השולחן והסועדים נמצאים בכוך מבודד. המלצר כורע על ברכיו כדי להגיע לסועדים ולקבל את ההזמנה.
על שווקים ומקדשים
יום ב' 12/11/2007
05.30. קמנו השכם לביקור בשוק הדגים. משום מה, סוחרי הטונה מתקשים לישון, הם מאלצים את התיירים לקום עימם. נסענו ברכבת שלגמרי לא היתה ריקה בשעה זו.
שוק דגים - ניתן למצוא את השוק לפי הריח. השוק ממוקם ליד הים, הספינות פורקות את המטען הישר לשוק. ניקיון מופתי, יש סדר בבלגאן. טונה זה דג ארוך למדי ושמנמן להבהיל. לדגים היקרים אחוז שומן גבוה. לכל דג מספר, הם מסודרים במשטחי עץ, מובלים בקרוניות. חלקם מוקפאים באוניות, חלקם נמכר טרי. העבודה רבה, הסוחרים ממהרים, התיירים שנדחקים מפריעים להם לעבוד. תחת סככה עומד כרוז, הוא מוכר פומבית כל דג לחוד. ספגנו גערות: בבקשה לזוז, היזהרו, תעמדו רק ליד הקיר. לפני שהגדשנו את הסאה יצאנו מהשוק. הנה סוחר דגים, חותך בסכין גדולה נתחים מהטונה, מסדר את הרצועות בדוכן. ליד הדגים שוק ירקות, ראשוני הקונים כבר סובבים בין הדוכנים. תור ארוך לפני הדלת של מסעדת הסושי הטובה בעיר. היא סמוכה לשוק, מקבלת את הסחורה הטריה ביותר, כמה דקות לאחר שניפרק בנמל, כבר מוגש דג הטונה נא (כמעט נע) על הצלחת. המדריכה אומרת שטבח סושי לומד שבע שנים לפרוס את הדגים.
חזרנו למלון לארוחת בוקר.
קורבן אחד ממליון
ב- 1952 חלתה ילדה בסרטן. היא היתה ספורטאית, אצנית מצטיינת, ניבאו לה גדולות. יום אחד התמוטטה פתאום בזרועות חברותיה לכיתה. כשהגיעה לבית החולים שאלה את הרופאים "יש לי את המחלה של הפצצה"? הם נאלצו להודות שהיא חולה בלאוקומיה, תוצאה של פצצת האטום. את חברותיה ליד מיטתה, ביקשה לקפל עבורה 1000 עגורי נייר אורגמי, סימן בדוק לרפואה שלמה. הן החלו בעבודה, קיפלו וקיפלו, כשהגיעו ל- 756 עגורים מתה הילדה. טמנו אותה בהירושימה, על קיברה העגורים של החברות. מקום מנוחתה הפך למקום עליה לרגל. כל מבקר מקפל עגור אוריגמי, לזיכרה ולזכר שאר מאות אלפי קורבנות הפצצה. היום על קיברה מליוני עגורים, זיכרון עד לזוועה שלא תחזור.
נוסעים לפוג'י. יום בהיר, שמש קרירה, אידיאלי לטיולים. מרחוק רואים הרים עם שלג בפסגות. יערות אורן בשלל צבעים, עצי הדובדבן עירומים. במרץ, עונת הפריחה של עצי הדובדבן, הכל צבעוני.
מקדש קבר אאיאסו - כאן קבור השוגון שאיחד את יפן במאה ה- 16. מקדש לאומי, טבע וקדושה במקום אחד. המקדש הוא שילוב אלמנטים סינים-הודים-יפנים. על הכניסה למקדש שומרים שני פסלים. לאחד פה פתוח, הוא אומר אהה - האות הראשונה בסנקריסט, לשני פה סגור, הוא אומר מממממ - האות האחרונה בסנקריסט. הסנקריסט שפה הודית קדושה, שילוב שתי האותיות מסמלות את היקום כולו. בתוך המתחם בניין, מעל הכניסה תבליטי אבן, המפורסם בהם הוא ציור שלושת הקופים: זה שאינו מדבר, השני לא שומע, השלישי לא רואה. לא ברור למה התכוון מי שבנה את התבליט, אולי התכוון שכל אחד יתן בו משמעות משלו. בתוך חדר במבנה - סוס, חי ובועט. מהכניסה עולה הדרך לקבר. מימין ומשמאל פגודות מוזהבות, בנויות חיתוכי עץ צבעוני. מגיעים לשער עץ מגולף, אומנות עילאית. יש שם סיפור חיי האיכרים ועבודת יומם, חיתוכי עץ עדינים בשילוב אבנים. טווסים, דרקונים, אנשים, עולם ומלואו.
חלצנו נעליים ונכנסנו למקדש. ציורי שוגונים, גילופים מעץ, סמלים סיניים והודים, שינטו ובודהיזם, במזרח, האלים לא מתקוטטים, הרקיע גדול ומכיל את כולם. ממשיכים לעלות בקודש. כמה עשרות מדרגות, מימין ומשמאל ארזים גבוהים, Waby-Saby. בראש הגבעה, בלב הטבע, פאגודה קטנה, סגורה, בתוכה אפרו של השוגון. לידה פסל עגור המסמל אורך ימים. כל כך שלו, כל כך שקט, צנוע, מנוחה ונחלה. רישרוש העצים, הרוח בין העלים. כאן בחר לו השוגון לנוח עולמים, כאן בוודאי סובבת רוחו של המת ומברכת את השוחרים אל קיברו. הולכים סביב הפאגודה ויורדים למתחם המקדש. מבט אחרון בשלושת הקופים, למה אני נזכר בראש ממשלתנו? הרוח נושבת בין העצים. מאות עלים נושרים, הם עפים ברוח, מתהפכים ומתנופפים. אדומים, ירוקים, צהובים, סגלגלים, כמו אלף פרפרים באלף צבעים. על השביל שטיח עלים צבעוני בכל גווני הקשת.
Kegon – מפל מים ואגם - האוטובוס מטפס על ההר, הכביש מתפתל ימינה ושמאל, למעלה ולמעלה, פה ושם קופי מקוק, בראש ההר עיירה קטנה. מגרש חניה, מסעדה, חנויות, ממול מפל מים. גוש מים מרשים נופל מגובה 70 מ', לידו מפלונים נוספים. זו תאונה של הטבע, הנהר זורם לו בנחת, ולא משער מה מחכה לו מעבר לפנייה. זה מפל יפני. הוא אינו מסוג וויקטוריה או ניאגרה, שהם רחבים ושתלטנים, גבוהים ויהירים, קוצפים וכועסים, משתלטים על הנוף. הוא מרשים, בהחלט בולט בשטח, אבל משאיר די מקום לטבע סביבו, לשמש שמציצה בין העצים, הוא בדיוק בגודל הנכון. ארכי-ארכיטקטורת נוף יפנית. קר. המפל מרשים, אבל עדיף לחמם את הידיים והקיבה במרק מאסו עם איטריות, המדריכה הבטיחה שאין בו שרצים ופיגולים. נסיעה קצרה הובילה אותנו לאגם. שוב אותה ארכיטקטורה יפנית, שאינה נלחמת בטבע, אלא משתלבת בתוכו. הוא אינו ענקי כמו הכינרת (היש גדול ממנה?), ניתן למדוד את גדותיו במבט אחד. הוא גם לא בגודל שלולית דלוחה של בור שופכין שעלה על גדותיו. אגם בגודל אנושי, סביבו יער עצים, מאחוריו הרים, הרוח הקרה מגלישה בו גלים, עיירה קטנה נטועה על גדותיו.
טילפנתי לאישתי. מסתבר שאכלתי כאן דברים כל כך משונים, עד שהם קילקלו את הקיבה. שילשולים, כאבי בטן, מזל שבתי הצעירה סועדת אותה כשאני במרחקים. אשתדל לשתות תה צמחים, אוכל דיסה סמיכה, אקפל כמה עגורים, אעשה הכל כדי שתבריא.
רובע שיבוייה - האוטובוס הביא אותנו לרובע ההומה של טוקיו. בצומת רחובות פסל כלב עם סרט על צווארו. הכלב ליווה את בעליו שנים רבות עד שאדונו מת. הכלב הנאמן המשיך לחכות בצומת 11 שנה, מצפה לאדון שיחזור. נאמנות זו זיכתה את הכלב בפסל זה, שמהווה נקודת מפגש חשובה בעיר. בחנויות קישוטי חג המולד. אורות צבעוניים, עצי אשוח, אבל אין מיצגים של לידת ישו כמו באירופה.
מחר היום האחרון. ראינו נופים, חנוית ומקדשים, ראינו את יפן של התיירים, לא ראיתי כיצד נראית יפן של היפנים. בדרך כלל כשאני בחו"ל, אני מבקר בבית ספר, שם ניתן להציץ בחיי היום-יום. עשיתי זאת כמה פעמים, רק בגרמניה זרקו אותי החוצה. מחר ניסע שוב לטיול של יום שלם, מחרתיים חוזרים, אם לא עכשיו אימתי? בשעת ערב שכזו בתי הספר סגורים, אז מה נעשה? עלה בי רעיון. ננסה להיכנס ולהציץ בדירה פרטית, במבצרו של יפני מהרחוב. בדרך כלל אני עושה מעשים שלא יעשו לבד, הפעם הסכים חברי לחדר דודי כרמון להתלוות אלי. שנינו היינו סקפטים, המדריכה טענה שהם לא מארחים גם חברים קרובים. מכסימום יגרשו אותי מיפן, אחזור מחר במקום שאחזור עם הקבוצה מחרתיים.
ראשית, יש לקנות למארח מתנה. הלכתי למרכול, קניתי בקבוק קוניאק או ליקר ואולי סאקה, הקנקן נאה עם הרבה כתוביות ביפנית, לא איכפת לי מה שבתוכו. חצינו את המרכז ההומה, הלכנו דקות ארוכות עד שהגענו לרחוב של בתי דירות. מעט חשוך, די שומם. לא היו שם ילדים, אבל מהחלונות רואים שכאן גרים אנשים. עצרנו עובר אורח והסברתי לו את הבלתי יאומן. באנו מארץ רחוקה, Far far away, ראינו הרבה חנויות, אנחנו (נשימה עמוקה) מבקשים לבקר בדירה שלך. הוא סירב בנימוס No, No והלך. גם השני והשלישי סירבו. הם מתקשים באנגלית, כשהצלחתי להסביר מה אני מבקש, הם הצטערו על המעט שהם מבינים. לא יאומן כמה חוצפנים הם הזרים. שחור עור שעצרנו התגלה כעובד בשגרירות גאבון. הוא היה בישראל, התפעם מהכינרת, עלה לרגל לירושלים. לאחר כמה דקות שיחה, כשחשבתי שאנחנו כבר חברים, ביקשתי לראות את דירתו. "לא", הוא אמר "יש לי דירה מערבית". אולי תשאל שכן שלך, שניכנס אליו? לא, הוא אמר, וחשב בליבו ששני המוזרים הללו לא יקלקלו לו את היחסים עם השכנים. לאחר כשעה, והרבה נסיונות - בינגו. צעיר נחמד שמע לבקשתנו. הלכנו אחריו לא מאמינים, עלינו לקומה שלישית, הוא פתח את הדלת.
מדובר בדירה זעירה להדהים. מיסדרון קצר מוביל לחדר בגודל 10 מ"ר וזהו זה. על הריצפה מיזרון, ליד הקיר ספה קטנה. ממול כוננית ועליה מחשב, טלוויזיה עם מסך דק, ליד הקיר כמה קולבים עם בגדים. במיסדרון שתי דלתות למקלחת ושירותים (ביפן לעולם לא ישימו אסלה בחדר האמבט), ממול מקרר בחצי גובה, מעליו תנור, לידם כיור קטן. אני לא מגזים. בחדר קטן הוא גר עם החברה שלו, המדריכה אומרת שלפעמים מכניסים לשם גם ילד. הוא משלם שכירות 2,000$ לחודש, מרוויח כ- 5,000.00$ לחודש. הוא כלל אינו מסכן, הדירה נקייה ומצוחצחת, התכולה חדשדישה, (מסך מחשב דק בגודל מסך טלוויזיה, הלוואי עלי) . הבחור ידע אנגלית טובה יחסית ליפנים, כלומר הרבה חיוכים, הרבה מבוכה ורצון טוב, מעט מדי מילים. כך הן הדירות בכל הבניין, רק בקומות העליונות דירות שני חדרים. לא שאלתי כיצד הם ישנים על מיזרון אחד ואין להם ילדים.
המדריכה אומרת שקוראים לדירות אלו "מאורת ארנבים" ויש כאלו רבבות. הם אוכלים במסעדות, נפגשים בבארים, באים הביתה רק לישון. זוגות המבקשים פרטיות, שוכרים חדר לפי שעות ב-"מלונות אהבה". ההרשמה אנונימית לחלוטין, לעיתים אוטומטית. העבר כרטיס אשראי וקבל מפתח. מבקרים שם זוגות בוגדים, לקוחות עם נערות לערב, או נשואים שהבית פומבי מדי עבורם. הכל חוקי .
הענקתי לו את המתנה. הוא החזיר לי קערית קטנה ומכוערת, אשתי חשבה שאספתי אותה ברחוב. צילמנו רבות, נפרדנו כידידים.
צעירי קוראי! אם יעצרו אתכם שני אנשים ברחוב, ויבקשו להיכנס אליכם הביתה, אז אל תענו להם. מהר מהר רוצו הביתה, סיגרו את המנעול פעמיים, רק אחר-כך טלפנו למשטרה. בשום אופן לא לענות להם, בוודאי לא ללכת איתם, חס וחלילה להכניס אותם לדירה. הם עלולים להיות הזאב הרע, המכשפה הרשעה והשודד האיום גם יחד. הם יכולים לעשות לכם את הדברים הרעים שאבא ואמא מדברים עליהם בשקט שלא תבינו. היזהרו והישמרו. מבטיחים?
הר פוג'י
יום ג' 13/11/2007
Ohaya Guzaina - בוקר טוב. היום נעלה לתחנה החמישית בהר פוג'י, משם לעיירת הנופש האקונה, שיש בה מעיינות חמים וגייזרים. בימי הסתיו, הקאמי הולכים להר הקדוש, באביב חוזרים לבני האדם. לכן הפוג'י קדוש, הוא מסמל את הטבע. ההר התפרץ לאחרונה ב- 1707. היפנים רואים חובה לעצמם לעלות על ההר פעם אחת בחיים, ולא להכהות את החוויה בפעם נוספת. פתגם נפוץ אומר שיש שני סוגים של טיפשים: האחד לא עולה על הפוג'י, השני עולה פעמיים.
אנחנו מתקרבים להר, היום בהיר, כיפתו הלבנה במלוא הדרה.
הר הפוג'י - מרכז המבקרים בתחתית ההר מציע הסברים גאולוגיים על ההר, על החי והצומח. צילומי ענק, סרטי ווידאו, מפות, כל מה שלא חשבת לבקש לדעת. על שולחן כמה פחיות חלודות, סיגריות ובקבוקים, ושלט שמבקש את המטייל לקחת את הזבל הביתה. הדרך למעלה עוברת בין עצי ברוש ומחט בכל צבעי הקשת. מירוק עז עד אדום לוהט. גם עצי דובדבן ערומים, הם ישובו לפרוח באביב. הכביש מגיע עד לגובה 2,345 מ', משם ניתן להמשיך לטפס ברגל. כל ההר שמורת טבע. הגענו לסוף הכביש. מצד אחד כיפת השלג של ההר, מאחוריה שמש של קיץ. מצד שני אגם כחול, סביבו הרים מיוערים, סביבם הרים גבוהים מהם, מעל כולם ענני נוצות. איזה יופי, איזה נוף מרהיב. יכולתי לשבת ולהתבונן שעות, אלמלא הרוח הקרה שהקפיאה את קצה אפי והבריחה אותי לחנויות המזכרות. פוג'י על תליון, פוג'י על חולצה, פוג'י על צלחת, פוג'י כממתק, כל כך הרבה פוג'ים. לו יכולתי הייתי תולש את ההר ושם אותו בין הרי ירושלים. כמה יפה שההר הקדוש יהיה בארץ הקודש, בעיר הקודש, שכן להר הבית.
Hakone - עיירת נופש גדולה, הרבה בתי מלון, מעיינות חמים. ממול הר הפוג'י, כעת מסתתר לו הביישן מאחורי צעיף עננים. העיירה גדולה, יש בה בתי מלון מסורתיים, גם אונסאן - בתי מרחץ של מי מעיינות חמים. מסורת, כמו במסורת, בבתי המלון ישנים על הריצפה, אוכלים על שולחן נמוך. בבתי המרחץ כמה בריכות בטמפרטורות שונות, מיני עיסויים, נשים גברים וילדים עירומים יחד בבריכה אחת.
שיט באגם - הספינה כבר מחכה על הרציף. סירות לזוג, צורתן ברבור, עוגנות לאורך החוף. חופים שלווים, הרים גבוהים ברקע, מכולם מתגאה הפוג'י, צורתו חרוט מושלם. אפשר לנוח ולפטפט בבטן הספינה, אפשר לשבת על הסיפון העליון. לשמחתי לא יזם מישהו שירה בציבור. כשאני שומע ש- "דוגית נוסעת מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם..." אני בקושי מתאפק שלא להציל את חייהם, לטלפן למד"א ומשטרת החופים. שקט ושלווה, אף אחד לא מחריש את משב הרוח, האדווה, הגלים.
מות
היפנים מייחסים חשיבות רבה לטקסי קבורה, הזנחת הטקס מקשה את המעבר לעולם המתים, מה שמהווה סימן רע לבני משפחתו החיים. על הרוצח לבוא על עונשו, עד אז מרחפת רוחו של הנרצח סביב מקום הרצח או בית המשפחה כשהיא רווית שיטנה, דבר המבשר רעות.
הביטוי "מוות" אינו מקובל, נהוג לציין את סוג המוות: "שינג'ו" - התאבדות אוהבים, "רושי" - מוות מזקנה, "סנשי" - מוות במלחמה, ג'ונשי" - הקרבה של לוחם למען אדונו. ה- "בון", חג המתים, מלווה בטקסים המשלבים שינטו, קונפוציוניזם ובודהיזם. הוא נחוג בעיצומו של הקיץ, בני המשפחה עולים לקברי המשפחה בכפר הולדתם ומתפללים לשלום נשמות המתים. בחג זה עולים אבות המשפחה מעולם המתים ודורשים בשלומם של החיים. סימלו של החג הוא סוס המעוצב מחציל, מלפפון וקני סוף, המונח על "מדף המתים". על גב הסוס באים המתים, והם שבים למקומם בסירת עץ ונייר, בתוכה נר, והיא מושטת על פני המים. קיימת באדם נשמה בשם "טמאשי". הטמאשי אחראי על התגובות הרגשיות והספונטניות, החושים, מחשבה, כושר שיפוט, אושר וצער. כאשר האדם מת, מתאבל הטמאשי על גופתו, ולאחר התפוררות הגוף, עוזב הטמאשי את הגוף ומתחיל בפעילות עצמאית. לפני פטירתו כותב האדם "שיר פרידה מן החיים". זוהי "ברכה אחרונה" לשארים, אקט אחרון של נימוס. השיר מבטא צער על החיים שחלפו, ערגה ליופי, "גבריות" של לוחמים, נאמנות לשליט ולאומה, בעיקר צוואה רוחנית. שירי המוות משקפים תפיסות עולם של כל שכבות החברה, במשך למעלה מ- 1000 שנים הם שורש נשמתה של התרבות היפנית.
עמק Owakudani - אד עולה מן הארץ, ריח הגופרית ממלא את האוויר. עשרות אודים עשנים יוצאים מהאדמה, כמו קיטור, כאילו מתוך שריפה תחת הקרקע. כמה בריכות קטנות, המים הלוהטים מבעבעים על סף רתיחה. נחל קטן מזרזף מההר, מימיו דלוחים ספוגי גופרית. הגענו לתוך יורה רותחת, אל סדום ועמורה מיד לאחר שמלאכים עזבו. בביקתה מוכרים ביצים קשות שנאפו בתוך הבריכה, יש להם טעם גופרית. בפעם האחרונה שעמדנו מול הר שעשן כולו, קיבלנו את התורה. האם נקבל כאן תורה חדשה? אני מקווה שהפעם יוותר לנו אלוקים על כמה מהתרי"ג. מה רע אם ירשה לנו חזיר? אולי יאפשר לנסוע בשבת, יתיר מעט לשון הרע? אני לא מעיז לקוות, אבל אם ימחק את ה- "לא תגנוב" אהיה עשיר. אם יוותר על "לא תינאף" אז... איזו חגיגה.
לפני ואחרי הפצצה
האם הפצצות היו הכרחיות? למדריכה כמה נקודות למחשבה: אמריקה לא הזהירה את יפן שברשותה פצצת אטום, אילו הזהירו היו אולי נכנעים. הם גם לא אמרו שיסכימו שהקיסר יישאר על כיסאו. רוזוולט החליט על השלכת הפצצה בניגוד לעצת ממשלתו. הם זרקו אותן כנקמה על פרל-הרבור, וכדי להצדיק את ההשקעה בפצצה. יש הטוענים שהאמריקנים העזו להשליך את הפצצות, כיוון שיפן נמצאת במזרח הרחוק מהעין ומהלב. המדריכה רק רמזה, הבנתי את דעתה, על המדינה שמעניקה לנו 3 מיליארד דולר בשנה. הגנרל מק-קרטר מונה לשליט יפן לאחר כניעתה. הוא שינה את החוקים כדי שמה שעשתה לא ישנה. לאחר חמש שנים עזב, ויפן נכנסה לסחרחורת של שיקום עצמי. בחוקה נקבע שלעולם לא תחזיק צבא, יש לה הסכם הגנה עם ארה"ב. נזקי המלחמה שוקמו לחלוטין. לאחר הכניעה הוסכם לשלול מקיסר יפן - הירוהיטו את אלוהותו, הוא כבר לא יהיה "אל השמים". אז אם נשיא ארה"ב מוריד את "אל השמים" לדרגת בן אנוש, אז הוא הוא יותר מ- "אל השמים", אולי אל האלים. המוזיאון בהירושימה מומלץ ביותר. הוא אינו חד צדדי, אינו מסתיר את הסיבות לטרגדיה. יש שם תמונות מזעזעות של הרס וסבל אנושי. רק מלוקמיה מתו 500,000 איש.
Sanjuko - ערב. התארגנו במלון ונסענו לתחנת הרכבת העמוסה בעולם. 10 מליון נוסעים ביממה. נוותר על החלום למכור גרביים לכל סיני, די למכור זוג לכל מי שעובר בתחנה. הרכבת דחוסה, נראה שכל 10 המיליון ברכבת שלנו. בכל תחנה נכנסים עוד ועוד, ואני נדחף לדופן הקרון. היפנים נמוכים, כשהם נדחקים נוגעת כרס בכרס, כשהדוחק מגיע אלי, הכרס לוחצת על השניים שהם מאוד רגישים וכואבים. ברחוב חנויות, אולמות למשחקי מזל, עוד ועוד מסעדות. בחנות שעונים מאות סוגים, אפשר למצוא שם גם ציוד מחשב. כיצד בכל המקומות אותם המוני אנשים: קצרים, מלוכסנים, מדברים שפה מוזרה ואדיבים מכף רגל עד ראש? לא יתכן שכל הזמן יש כל כך הרבה בני אדם בבת אחת בכל המקומות. נראה שאנו פוגשים תמיד אותם אנשים, והם מתארגנים להגיע לרחוב כמה דקות לפנינו. איזו יעילות, כמה מאמץ, ורק כדי להרשים תיירים. כבר מאוחר, מחר מתחיל המסע הביתה. שלום לכם רובעי טוקיו וחנויותיה.
עוד מטוקיו והביתה
מחצית שיבחה של מדריכה
גליה דור היא מדריכה מזן מיוחד. יש גם מדריכים שנותנים 150% מהידע שלהם, רוב דבריהם שטויות שקראו באינטרנט. ישנם מדריכים ששמחים לטייל ולהרוויח, הקבוצה מפריעה להם להנות. גליה חיה את המזרח הרחוק, מדברת את השפה (יפנית היא לא סינית בשבילה), מלאה ידע, ורצון ללמד. היא גם מעבירה קורסים, שמענו הרצאה מרתקת על הכתב היפני. היא לא רגילה לקבוצה כה גדולה, כמעט הצטרפה לשביתת המורים כדי להפחית את מספר התלמידים בכיתה: "איך אפשר לשלוט על כל כך הרבה מוזרים? אחד שעוצר אנשים ברחוב ומבקש להיכנס אליהם הביתה, אחד הוא גרפומן כפייתי - כל הטיול שירבט בפינקס. כולם מקפידים על כשרות, מסתפקים בדיאטה של ארנבים. ואל תשאלו מה עשו לי בשבת". גליה היתה כמה שנים ביפן, מרצה על דתות המזרח, אפילו מבשלת מקצועית של אוכל יפני. היא לא יכולה להרבות בנסיעות, בבית מתגעגעים אליה הילדה והכלבה. מומלץ למי שמבקש מדריכה מעולה, לממן את המטפלת, כלביה, פסיכולוג שיטפל בגעגועים, ובלבד שיזכה לנסוע בהדרכתה. בניגוד לכמה "תודות" בחצי פה שהכברתי על כמה מדריכים בעבר, כאן אני מתכוון לכל שבח שכתבתי.
גליה. תודה על הטיול הנפלא, על החביבות, הסבלנות והידע שהעברת. אני מחכה לטיול הבא בהדרכתך.
יום ד' 14/11/2007
בוקר טוב. יש להניח את המזוודות עד 7.00 מחוץ לחדר, ניפגוש אותן בישראל. בארוחת הבוקר פגשנו את הקבוצה שיצאה אחרינו והגיעה לטוקיו אמש. רק הגיעו, וכבר תופסים את השולחנות שליד החלון, נדחקים לצלחת הירקות, עומדים לפנינו בתור לחביתה. חבר'ה, לאט לאט לכם, קצת כבוד לוותיקים. הטיסה יוצאת בצהריים, עד 11.00 ניתן להיפרד מהעיר. סוף סוף בוקר פנוי, אפשר לבקר בבית ספר מקומי. דודי כרמון איתי, גם הזוג סעדיה ביקש להצטרף. ארבעה אנשים זה הרבה עבור תעלולים יוצאי דופן, אבל לא יכולתי לסרב.
שלשום הייתי תייר מארץ רחוקה שרוצה לבקר בדירה הפרטית, היום אנחנו משלחת מורים מישראל. "אנחנו רוצים ללמוד, וליישם בישראל את שיטות ההוראה של יפן". השומר קרא לאחראי, האחראי למנהל, הבטחתי שהביקור ימשך 10 דקות. הם לא יודעים לסרב. המנהל חייך במבוכה, "הייתי מרשה... אבל..." לפני שסיים להתלבט באנגלית רצוצה היינו בפנים. בלית ברירה ליווה אותנו בסיור. בכניסה ארון נעליים, בבית הספר הולכים בנעליים מיוחדות. הבניין גדול, ציורים על הקירות, סדר ונקיון מופתי. הנה כיתה, חדר ענקי ובתוכו כ- 20 ילדים, שולחן המורה בצד הלוח. שני ילדים עומדים לפני הכיתה, הם ענו את התשובה הנכונה, שאר הילדים הודו להם במחיאות כפיים. Feed-back חיובי. בחדר ענקי אחר, כיתה נוספת. התקרבנו, שאלתי בהיסוס אם ניתן לעמוד בפני הכתה. המעיזים מצליחים, מצאתי עצמי עומד לפני הלוח כשכל התלמידים קשובים לדברי.
התחלתי בשאלות פשוטות במתמטיקה, חיבור וחיסור עד 20, ביקשתי שדווקא הביישן מימין יענה לשאלה. לאחר תרגילי החימום בחשבון, עברתי לגאוגרפיה. ציירתי את אסיה, איי יפן מימין, ישראל זעירה משמאל. הסברתי שבישראל רק 6,000,000 איש, השטח קטן, אנו סמוכים לאירופה. וויתרתי להם על הקורס בנושא הבעיות עם הערבים, הממשלה המושחתת, ההתנחלויות שהם אם כל רע. זה רק שיעור מבוא, אני בטוח שאמצא בתיבת הדואר שלי הזמנה לסידרת הרצאות מקיפה. באולם הכדורסל שיעור מוזיקה. כ- 15 ילדים מנגנים יחד שיר קיצבי, חלקם בקסילופון וחלקם באורגן. בסיום השיעור מסדרים את כלי הנגינה בפינה, וכבר מגיעה קבוצה חדשה עם חלילים. רציתי לנגן להם מעט בפסנתר, אולי בחלילית, האם יזהו את "הבה נגילה"? המנהל קצר רוח, 10 הדקות שהבטחנו התמתחו לחצי שעה. נפרדנו מכולם, לחצנו ידיים, ליתר ביטחון גם כרעתי עמוקות, יצאנו לרחוב. מה שמפליא הוא חוסר הידע של אנגלית. אפילו המורים והמנהל לא יכולים לומר משפט מסודר באנגלית. כמה קיטעי מילים, והרבה חיוכים שמחפים על הבורות. הם לא לומדים שפה זרה? אולי הם חושבים הרבה קדימה, חוזים את העתיד, ולומדים סינית? ואולי ערבית?
איזה ילדים מחונכים. הם לא רצים, לא משתוללים, הכל בשקט ונחת. איך הם מצליחים בחינוך? אולי ישתילו לכל הישראלים את הגן היפני, גם לנו יהיה DNA של סדר, כבוד להורים ולמורים. אני מקנא ביפנים. הם לעולם לא יעצרו אדם ברחוב ויבקשו לבקר אצלו בבית, לעולם לא יכנסו לבית ספר במדינה זרה ויעזו להפריע באמצע השיעור. אני מקנא בהם, יש להם נימוסים.
Kyu Shiba Rikyu Garden - גן יפני - נותר די זמן למקום נוסף, ואין מתאים יותר לפרידה מאשר גן יפני. ליד מרכז הסחר העולמי, בין גורדי השחקים - כרי דשא, צמחיה, בריכת דגים. הגן סגור בחומה המונעת מההמולה בחוץ להיכנס פנימה. השביל מוביל בין עצים מפוסלים, גבעות מלאכותיות עם כמה עצים ב- "פיסגה", כאילו עמקים וגאיות. אגם, ברווזים, דגי זהב. כמה איים באגם, גשר אבנים בתוך המים, פינות חמד להתבודד. הארכיטקט פיסל בתוך שטח מצומצם את כל מה שאתה מוצא בטיול בהרים. אי של שקט ושלווה. במרחק צעדים מהרחוב הסואן אתה יכול לנוח תחת העץ, לשוטט סביב האגם, להאכיל את הדגים, לעצום עינים ולחלום שאתה ב- Hakone.
בשדה התעופה לא התירו לי לשלוח שתי מזוודות. הגדולה שוקלת 29 ק"ג, והקטנה גם היא כבדה. נאלצתי לקחת אותה איתי למטוס, מה איכפת להם באיזה מקום במטוס היא נוסעת? שוטטתי איתה בדיוטי פרי של טוקיו, ישנתי עליה בטיסה הארוכה לרומא, סחבתי אותה שעתיים בשדה התעופה של הרומאים, נחתתי איתה ליום בהיר בישראל.
המורים עדיין שובתים, ההכנות לוועידת אנאפוליס בעיצומן, שוב קסאם לשדרות, האם חלפו להם שבועיים?
לתחילת הטיול, הקליקו כאן
לתחילת הכתבה
הכותב הוא בעל בלוג טיולים מסביב לעולם.
