אטרקציות בקוסקו
אנחנו עוברים לשנת לילה בעיר Puno, ובמקרה שוב בדיוק ביום של מצעד חגיגי כמו בפעם הקודמת שהיינו כאן. כלומר נראה שבכל יום שבו תיפול על העיר הזאת תגיע במקרה בדיוק ביום של חגיגות ומצעדים. אנחנו תוהים אם הילדים כאן בכלל מספיקים ללמוד או שהם מבלים את כל ימיהם בהכנת התלבושות ולימוד הריקודים לחגיגה הבאה. עוד ביקור אחרון בשוק עם מגוון דגי האגם שבו (החל מטרוטוטות חלקלקות וכלה בדגיגים קטנים מיובשים) ועוד כמה מבטים סקרניים במוכרות המסורתיות ששמות בדוכן שלהם עובר למה מיובש בשביל המזל, ואנחנו ממשיכים לקוסקו (Cusco).
מונית מרחיקה אותנו במהירות מאזור התחנה המרכזית המתפורר ומורידה אותנו בלב העיר העתיקה היפה והתיירותית. כנסיות אבן, קשתות, רחובות מרוצפי אבן, סמטאות צרות, והאטרקציה החדשה - בניינים שבנויים על בסיס שנשאר מהימים שהעיר עוד היתה בירת ממלכת האינקה. קל לזהות את הקירות האלה שעשויים מלבנים אפורות עד גובה מסויים ומעליו קיר מסויד לבן.
אבל בכלל לא קל להסתובב ברחובות המרכזיים ולראות את כל הדברים האלו. מכל עבר קופצים עליך מוכרים בהצעות שונות: טיולים מאורגנים, ארוחות, סיגריות, מזכרות וכל מה שאפשר להעלות על הדעת שהתייר עלול לרצות. ובזמן שאתה עסוק בלהגיד "לא" לכל אלו, באים גם הקבצנים ומצחצחי הנעליים. כמובן שהישראלים זוכים ליחס מיוחד. מוכרים מיומנים מזהים אותנו מיד ופונים אלינו בעברית, כולל ה"אחי" וה"סבבה" הבלתי נמנעים, ונתקלנו גם באנשים שצעקו "סמים! סמים!", בעברית כלומר, ברחוב, ממש "מתחת" לאף של השוטרים הלא מבינים.
זוהי העיר שבה צמחו האינקה, ומכאן יצאו והפכו מעוד עם קטן לאימפריה שהתפשטה בכל דרום אמריקה, ובהתאם לכך, העיר עצמה וכל האיזור שסביבה, מלאים בהריסות ובשאריות של האינקה. אנחנו רוכשים לנו billeto turistico, כרטיסיה משולבת להריסות ולאתרי התיירות שבאזור, ומתחילים בניקובים. אנחנו ממלאים את חובתנו למוזיאון אחד לאומנות דתית (נוצרית, מן הסתם) ומוזיאון שני מוזר עם בובות בצורת ספרדים ובובות בצורת אינדיאנים ועוד בובות שונות ומשונות. במילים אחרות, לא התלהבנו.
למחרת, יום ראשון, אנחנו נוסעים לעיירה הקרובה Pisac בשביל השילוב המושלם של שוק ועתיקות. מסתבר, שביום ראשון, חצי מהכפר הקטן הופך לשוק שאפשר לקנות בו גם פירות וירקות וגם את המלאי המתבקש של מזכרות לתיירים, סוודר אלפקה, פונצ`ואים מאלפקה, צעיפי אלפקה וגרבי אלפקה במגוון צבעים לנוחות הקונים.
ולמעלה מעלינו ישבו בני האינקה, שכמובן היו חייבים לבחור להם את הנקודה הגבוהה ביותר בכל האזור כדי להשתקע בה. לכן יש כאן הריסות של בתים ומקדש ותעלת מים. אפשר לעלות ברגל את 600 המטר עד אליהם, אבל אפשר גם לעשות כמונו - להיעזר במונית בשביל העלייה ולהסתפק בירידה ברגל כדי לראות את הנופים המדהימים למדי של הקניון עם הכפר והנהר שלמטה. מי שמחליט לעלות ברגל, כדי שייקח בחשבון שגם בין ארבע ההריסות מצפות לו כשעתיים של הליכה.
בדרך חזרה האוטובוס מפוצץ במקומיים ותיירים שחוזרים מהשוק עמוסי שקיות ותיקים מנופחים, סוף מחניק ומסריח משהו ליום. מזל שהנסיעה נמשכת רק כשעה. בחזרה בעיר אנחנו ממשיכים בסיבוב המוזיאונים שלנו, המתובל בביקורים במסעדות ובתי קפה פלצניים יותר ופלצניים פחות. מוזיאון ההיסטוריה מתחיל כבר בתקופת הממותות והעצלנים הענקיים, אבל לאחר כמה חרסים מייצגים של האינקה ושל כמה תרבויות שהיו באזור לפניהם, ההיסטוריה נקטעת בפתאומיות בלי להשאיר זכר לכיבוש הספרדי.
מוזיאון האומנות המודרנית דווקא מלהיב אותנו יותר (הייתכן שאנחנו מגלים שיש בנו צד חובב אומנות?!) ורק חבל שהוא נגמר לנו קצת מהר, אחרי שלושה חדרים לא גדולים. ובערב יש מופע, ולא סתם מופע אלא מופע פולקלור. כן, גם לכאן שולח אותנו כרטיס התייר שאינו נגמר שרכשנו לנו. שעה של חצאיות מתנפנפות, ומסיכות צבעוניות ולהקה חיה שמנגנת מוזיקה אנדית מוכרת יותר ומוכרת פחות. הדעות ביננו חלוקות, אבל תנסו, מה אכפת לכם.
בשלב זה חבורתנו הקטנה מתפצלת. אודי הולך בעקבות יצר ההרפתקנות לכבוש את נהר האפורימק בשלושה ימים של רפטינג, והבנות נשארות מאחור בעיר כדי לחזק קצת את הספרדית ולחפש את הפנקייק המושלם. כאן גם סיפורנו מתפצל: הבנות מדווחות על שלושה ימים קשים של קצת סרטים, קצת ספרדית, קצת קלקולי קיבה ופעילות תיירותית אחת: ביקור במוזיאון האינקה, שאפילו אותו אנחנו בקושי מספיקות.
אנחנו לוקחות סיור מודרך במוזיאון שמדריך אותנו לאורך התרבויות השונות שחיו באזור קוסקו לאורך השנים. בהתחלה יש שחזורים של ציורי מערות, ולאט לאט הכדים וכלי הנשק נעשים יותר ויותר מתקדמים, עד שמגיעים לאינקה עצמם. בין הכדים והפסלונים יש גם הפוגות כמו מפה של אימפריית האינקה בשיאה, ומפה של קוסקו בתקופת האינקה. כולם מנסים לראות שהעיר היא בצורת פומה.
כאן נכנסים הספרדים לתמונה, ובעזרת חומר הנפץ שלהם, הסוסים ויתרונות טכנולוגיים כגון אלו, הם משתלטים על האימפריה הענקית כהרף עין, למרות הנחיתות המספרית העצומה שלהם. גרסילסו-דה-לה-וגה, בנם של נסיכת אינקה ושל גנרל ספרדי, נולד, גדל בפרו, נוסע לספרד לשרת כחייל, ובסוף ימיו הוא הופך להיסטוריון ומתעד את מנהגי האינקה בספרים בספרדית (לאינקה לא היה כתב). וכאן ההיסטוריה נגמרת היות ואנחנו צריכות לעזוב את הסיור ולמהר לשיעור ספרדית.
שיעורי הספרדית, כמו אלו שלקחנו בבוליביה, מהווים הזדמנות, לדבר עם מקומי מהשכבה היותר משכילה, וללמוד דרכו על המקום. כך אנחנו למדים שבפרו 40% מהאוכלוסייה עובדת ממש, בעבודות "רשמיות", עוד 40% מנסים לשרוד בכל מיני עבודות לא רשמיות, כמו המוני הרוכלים שרואים ברחובות, באוטובוסים, ובכל חור, ועוד 20% חיים על סף רעב. הוא מספר גם על ההגירה הגדולה של סינים ויפנים שהגיעה לפרו בסוף המאה ה-19 ועל השלטון המושחת של ראש הממשלה הקודם, פוג`ימורי, שהיה בן הקהילה היפנית.
רפטינג על נהר האפורימק
כך עוברים להם שלושה ימים שקטים בעיר, ובינתיים נעבור לדיווח מנהר האפורימק: ראפטינג בנהר ה-Apurimac מוגדר על ידי הלונלי פלנט, כאחד מחמשת מזרימי האנדרנלין הטובים ביותר בדרום אמריקה. ביקור במספר סוכנויות רפטינג מבהיר שהטיול ימשך 3 ימים, מאחר וברגע שנכנסים לקניון לא ניתן לצאת אלא לאחר שלושה ימים. השמועה מספרת שלפני כחודש ימים בלבד, נהרג תייר אנגלי ביום הראשון לרפטינג כשנפל מצוק, והקבוצה המשיכה עם גופתו במשך עוד יומיים מאחר ולא יכלו לחזור ו/או להפסיק את המסע...
בבוקר היום הראשון נפגש אודי לראשונה עם שאר הקבוצה... עוד 15 ישראלים ואף לא זר אחד. היכרות קצרה ויוצאים לדרך. לאחר כמחצית השעה עוצר האוטובוס בעיירה לא רחוק מקוסקו לקניות אחרונות.
ממשיכים עוד 4 שעות באוטובוס ומגיעים לנקודת היציאה לראפטינג. היום הראשון מוקדש ברובו לתרגולות ולאחר ארוחת צהריים קלה, ולאחר שכולם לבושים בתוספת "בידוד", מעילי גשם ומצופים אפשר להיכנס לסירה. מתרגלים פקודות קדימה, אחורה, למטה, הופכים את הסירה, מטפסים לסירה, קופצים למים, עולים על קייק ההצלה, מקדימה, מאחורה, מושכים בחבל וזהו... מוכנים ליציאה.
האשדים ביום הראשון הינם בדרגות של 1-2 ביום השני 3-4 והכל לטובת היום השלישי, בו אנו צפויים לעבור אשד בדרגה 5... לאחר 3 שעות של שייט ביום הראשון מגיעים למחנה הראשון. אנו מגיעים לפני השקיעה, וליתושים יש הזדמנות לנשנש עוד משהו קטן לפני שהם הולכים לישון.
תוך שעה מוקם מאהל לתפארת, שירותים מאולתרים ומדורה. עקיצות היתושים מתחילות לגרד, והשמועות שמי שאוכל שום לא ייעקץ, עוברות מפה לאוזן. עוד חצי שעה וכמעט כולם כבר אכלו כמות זו או אחרת של שיני שום. ארוחת ערב (מפוצצת ביותר בתנאים הנתונים) סביב המדורה, קצת שירים והולכים לישון... יום שני ארוך מקודמו, 3 שעות בבוקר, הפסקת צהריים, ועוד 3 שעות אחר הצהריים. בין אשד אחד לשני יש הפסקות ארוכות בהן ניתן להנות מנוף מדהים של הקניון. לטענת המדריך קניון זה מתחרה על התואר הקניון העמוק בדרום אמריקה, ובעוד מספר שבועות יוכרע הדבר.
פה ושם מגיעים למקומות קשים למעבר וצריך לעלות קצת ברגל בין הסלעים בעוד המדריכים שולחים את הסירות קשורות בחבלים... היום השלישי מגיע גם הוא, וההרגשה שטוב שזהו היום האחרון היא בלתי נמנעת. אחרי כשעתיים של שיט מגיעים לאשד בדרגה 5. המדריך עוצר את הסירה ויוצא לצפות בסירות האחרות. כשהוא חוזר, נימת דבריו ותוכנם מלחיצים קצת את חברי הקבוצה שכן הם נשמעים כמו הדרך לגיהנום.
אחרי 2 דקות הכל עובר, קצת מים בסירה, וכולנו רטובים ומרוצים. נותנים "כיף" עם המשוטים באוויר, וממשיכים. אחרי עוד 3 שעות רגועות מסיימים את המסע בסירה. ארוחת צהריים לתפארת ממתינה לנו בנקודת הסיום. אוכלים, מחליפים לבגדים יבשים ונפרדים לשלום מה- Apurima...
וכמובן.....מאצ`ו-פיצ`ו
סוף סוף מגיע הזמן להאטרקציה של איזור קוסקו... הביקור במאצ`ו-פיצ`ו. מבין מגוון האופציות הלוחמניות להגיע למקום בטרקים ארוכים יותר וארוכים פחות, אנחנו בוחרים לנסוע ברכבת עד Aguas Calientes, ומשם לקחת את האוטובוס עד לאתר... ואפילו כך מתברר שמדובר בטיול לא קל בכלל. הרכבת יוצאת מקוסקו כבר ב-6 בבוקר ונוסעת במשך 4 שעות ארוכות שכוללות עצירות וזיג-זגים שונים ומשונים, אבל גם נופים מדהימים למדי של הרים שמתחלפים בנהר מוקף בסבך טרופי.
האוטובוס מטפס עוד חצי שעה על הר תלול ואנחנו מגיעים לאתר בסביבות 11 בבוקר. עושים כמה נסיונות למצוא לנו מדריך, אבל המדריכים היושבים בחוץ, עם האנגלית העילגת שלהם, אינם נראים מעוררי תאבון במיוחד, ואלי גם אין לנו כוח להקשיב להסברים במשך שעתיים אחרי שקמנו ב-5 בבוקר.
לכן אנחנו משכנעים אחד את השני במהרה להסתפק במדריכים מטעם האתר, שאמורים להימצא בנקודות מפתח בפנים. בסוף מצאנו רק מדריכה - בנקודת - מפתח אחת, אבל יחד עם ההסברים שקלטנו מהצד מהמדריכים של קבוצות חולפות, הרגשנו שאנחנו ממצים יפה את הצד "ההסברי" של הסיפור.
ראינו את המבנים, ואת המקדשים ואת האבנים הטקסיות, כמו האבן שארבעת צדדיה פונים לארבע רוחות השמיים. וראינו איך כל המתחם ממוקם בצל הצוקים המיוערים הענקיים שמופיעים תמיד בכל התמונות. וראינו את הטרסות הירוקות שדאגו למקם בהם למות פוטוגניות במיוחד (או שמא אלו אלפקות? למרבה הבושה בשלב זה של הטיול, עדיין איננו מבדילים בינהן).
ראינו גם את הבנאים "שבונים הריסות" בעזרת אבנים ומלט ממש למול עיניהם של התיירים. ואז עלינו למעלה וצפינו על "הכיכר המרכזית", ודמיינו לנו איך פעם היו עוברים פה כהני אינקה חמורי סבר בצעדים מהירים.. והנה כבר מתקרבת השעה של הרכבת חזרה. עוד אוטובוס ועוד ארבע שעות ברכבת מחזירים אותנו לקוסקו בסביבות 9 בערב.
עוד קצת מנוחה בעיר ועוד עתיקות אחרונות - הפעם זהו אתר Sacsayhuaman הצמוד לעיר. אם העיר היא בצורה של פומה (או לפחות היתה), הרי אתר זה היה הראש שלה והזיגזגים בחומה החיצונית הם השיניים שלה. בשביל זה אומנם צריך הרבה דמיון, אבל החומה הבנוייה מאבנים ענקיות שמותאמות זו לזו בדייקנות מדהימה, היא מרשימה בפני עצמה. היום האתר הענק מכוסה דשא, וביום ראשון האביבי שבו אנחנו הגענו הוא היה מלא במקומיים שבאו לכאן לעשות פיקניקים ולהוציא את הכלבים לטיול. כך ההווה מתמזג עם העבר...
חזרה ללימה
זהו. מטוס של הרגע האחרון מביא אותנו תוך שעה חזרה ללימה.
אנחנו נפרדים מכלנית לאחר עוד מסע קניות בשוק התיירים (מתנות של הרגע האחרון) והיא נשלחת לדרכה עם תיק חדש מלא כולו במתנות.
בשדה התעופה אנחנו רואים שכמעט כל התיירים מצוידים באותם תיקי בד צבעוניים ונפוחים...עצוב קצת. אין דבר שמעורר את הגעגועים הביתה, כמו לראות מישהו שחוזר.
עוד קצת מנוחה בלימה, למעשה במירפלורס. בעיקר בטיילת המפוארת הצופה לים. צופים בים, וצופים בצנחני הרחיפה הקופצים מהצוק שמעל כביש החוף (אולי גם אנחנו רוצים? בהזדמנות). ואנחנו מתחילים לפלס את דרכינו הארוכה חזרה צפונה, לאקוודור. הדרך ארוכה היא ורבה, ואנחנו עושים עצירת מנוחה בעיר Chiclayo. יש כאן שוק גדול של צמחי מרפא וכמובן שאנחנו קופצים לביקור.
בין הריחות החזקים של העשבים השונים והמשונים יש כאן גם המון אווירה של גלובליזציה. משהו כמו: אמונות תפלות מכל העולם, התאחדו! כך למשל רובץ לו כאן בודהה שמנמן לצד פסלון של ישו, ולידם יש מבחר קריסטלים, רק תחליט במה אתה מאמין, ואנחנו נרפא אותך בעזרתו. ואם אתה רוצה, גם יתקנו לך פה את הנעליים, וגם דברי עץ יש כאן בשפע, ואוכל כמובן.
מחוץ לשוק, העיר דווקא נראית מתקדמת בצורה מפתיעה. המוני מקומות של אינטרנט, עמוסים במקומיים, וחנויות מפוארות, ואפילו מקום של information מועיל למדי שמספק לנו מידע על ההריסות הקרובות, הבלתי נמנעות. מבין מבחר ההריסות הסמוכות לעיר, מושכות את דמיוננו השמועות על אתר של פירמידות ענק. אנחנו נוסעים כשעה, עד לעיירה Tucume, כדי לגלות שמדובר במשהו שונה לגמרי ממה שציפינו לו.
כלומר, אכן יש כאן גבעות בוץ שמזכירות בצורתן הגיאומטרית צורה של פירמידה קטומה, אבל חסר להן ה"בפנוכו". מסתבר שהפעילות התנהלה על הפירמידות ולא בתוכן. אנחנו עולים לגבעת התצפית, ויחד עם כמה כלבים שנראים כשוכני המקום, אנחנו משקיפים על גבעות הבוץ בשמש הקופחת.
זהו, עוד יום של נסיעות לאורך כביש החוף המוכר לנו כבר, ואנחנו יוצאים מפרו.
