המטרה - טיול
יש לי אהבה מיוחדת ליציאה ממקום אחד והגעה למקום אחר, כשבאמצע יש דרך קצת פחות טריוויאלית, שבימים כתיקונם אני רגילה לקפוץ מעליה, לקצר אותה, לחלוף ביעף, לדגום נקודות קצה בצדדיה. ככה למשל יצא לי כמה פעמים לקחת אופניים ולנסוע מביתי אל הים, שזה אומר לנסוע בעיקר על כביש 5 איזה שעתיים (אני איטית כמו צב זקן). או ללכת מהבית לישוב שליד, או לישוב שלא כל כך ליד. או לצאת ממישור החוף לכיוון ירושלים (ארבעה ימים של עלייה לרגל לא הולכים ברגל, כלומר כן הולכים ברגל). אבל יש לי אהבה כזו, תקראו לזה סטייה. פעם הצעתי גם לניר, בן זוגי, לצאת מהבית שלו ולרדת ברגל למטה לנמל. הוא לא כל כך הבין מה כל כך מעניין בזה ולכן הפתיע אותי שהוא התלהב מהרעיון של לצאת מהבית ולהגיע לסין.
יש הזדמנויות שנופלות לך לידיים ואתה חייב ללמוד להשתמש בהן, לעומת זאת חלונות של הזדמנויות זה דברים שצריך לפעמים לפעור בקיר בעצמך. כך למשל נפלה לידיי ההזדמנות להכיר את ניר, זאת היתה הזדמנות שבמקרים אחרים לא הייתי עושה איתה כלום, מקסימום חרוסת, אבל העיתוי היה כנראה נכון, למזלי, ולא הפלתי את זה מהידיים. בערך חודש אחרי שהכרנו (אי שם בחורף 2005, שרידי צונאמי עדיין צפו סביב פוקט וכו`) החלטתי לנסות את הקטע הזה עם החלום שלי בדרך העדינה והבאתי הביתה את הלונלי פלנט של מרכז אסיה. לא עבר שבוע וכבר קבענו את מרץ 2006 כתאריך מתאים מספיק בשביל להתחיל את הדרך.
היה לנו קיר גדול ולבן ונקי, ועליו המון תמונות... תמונות שלנו רואים סרט, שלנו גרים בדירה, שלנו הולכים לעבודה, שלנו אוכלים ביחד, רואים טלוויזיה, קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, יוצאים לטייל בצפון, נשדדים בצומת הערבה, הולכים לעבודה, חוזרים, הולכים למסעדה האהובה עלינו לאכול טאלי, או נודלס, הולכים לעבודה, חוזרים, ישנים, חולמים.. אה ... היה לנו גם חלום. מה עושים עם קיר כשרוצים להגשים חלום? שוברים.
ובכן, שבירה דורשת תכנון, ותכנון זהו שמי השני. יכולות התכנון לטווח ארוך, בינוני וקצר של עבדתכם הנאמנה יכולות לגרום לועדת התשתיות של זקני הגימלאים להחוויר מקנאה. הרזולוציה מגיעה לרמת השעה לטווח של חודשים קדימה, ולרמת סידורי השולחן לטווח של שנים, לרמת מוצרי המחזור הביתיים לטווח של דורות וכו`. ניר, שיחיה, מגחך מהצד אבל גם הוא מאורגן לא קטן, מסדר הכל בטבלאות עם צבעים שאני בוחרת (כדי שיתאים ).
הטבלה נכתבה במהרה והועברה במיילים בחשאיות של הסקוטלנד יארד. ניר התחיל בחפירת החלון שלו, שהצריכה מאמץ מיוחד ומוקדם. מתישהו בקיץ 2005 הוא הפיל פצצה על שולחן הבוס וביקש חופשה ארוכה שתספיק לו בשביל להגיע מהבית לסין. לאחר כמה זמן הוא קיבל אישור לחופשה שתספיק לו בשביל להגיע רק עד אוזבקיסטן. עוד כמה לחיצות ואושרה חצי שנה. טפסי החל"ת נחתמו באותיות של קידוש לבנה אי שם בתחילת החורף האחרון (לא היה צונאמי הפעם וטוב שכך).
ניר הלך ללמוד רוסית, במסווה של לדעת איך להגיד אוכל, גסטהאוס ואוטובוס באחתמהסטן, אך בעצם כדי להבין מה החבר`ה בעבודה מרכלים עליו. אני בינתיים הייתי בקשר רצוף עד כמה שניתן עם רועי וטניא בטיוליסטן שלהם, שואלת וחוקרת שתי וערב וגם באלכסון. כשנאסף מספיק מידע, ולאחר שננקבו תאריכים גורליים ונקנו ציודים נוספים (נעליים קונים מהר.. וגם כהלייה עכשיו, לא חסר), פתחתי לי את החלון... או יותר נכון, שברתי את הקיר ויצא לי מרפסת שמש. כשאין כבר קיר זה לא משאיר הרבה ברירה, כשחוזרים מהחלום כבר לא חוזרים לאותו מקום. זה חלק ממה שמפחיד בטיולים, זה גם השיעור ודחיפה לא רעה להתקדמות.
אנחנו חיים בנוחות וימים רודפים את קודמיהם כמו רכבת ישירה בתחנת בית יהושוע, יום אחד אתה יכול להתעורר ולא לזכור לאן נעלמו כל הימים, פתאום אתה בן 30 ועוד לא הספקת להגשים כמה קשקושים, והמגירה מלאה תוכניות שפשוט לא קיבלו את חלון הזדמנויות שלהן- היה קיר. כשקצת מערערים את המצב הנוח הזה של אותה דירה ואותו מקום עבודה ואותו אוטו ואותו הים... יש פתאום מקום להוציא דברים מהמגרה. הדבר הראשון שיצא מהמגרה היה המסע, הוא עמד שם ראשון עם הרבה נימוקים למה כדאי שהוא יהיה קודם לפני כולם, נימוקים משכנעים שלא יכולנו להתעלם מהם.
מאחוריו, חוץ מתוכניות לימודיות, מחשבות על איפה לגור ויזמויות של תעסוקה, הציצו עוד כמה צעקנים: "בואו עכשיו להודו, כדאי לכם, יש שם אחלה אוכל ועוד לא הייתם בלדאק...", "מזרח אפריקה.. זה עוד בתולי, תוך כמה שנים כבר יהיו שם שקשוקה ושניצל, בואו עכשיו!", אבל שור עקשן, שקרניו עמוק באדמה כמוני, קצת קשה להזיז מתוכניות. אמרתי להם לחכות בסבלנות, הם מכירים אותי ואת ניר, שלא ידאגו, גם תורם יגיע, בינתיים שיתיידדו עם המגירה מבפנים..
לתחילת הכתבה
אל דרך המשי
העברת דירה זה כמו הסודוקו הקשה ב"הארץ", זה מתחיל קל, אתה תמיד מוצא ספרה אחת שנמצאת בכל הריבועים ויש תקווה שהכל יסתדר ושעד שתצא מהשירותים זה יגמר. באמצע אין לך כוח יותר ובא לך להתייאש, והכי מעצבן זה לנחש עכשיו ולכתוב אפשרויות של יותר משני מקומות. אבל בסוף, הפתרון רץ. אחרי שכל החיים שלך ושל בן זוגך ארוזים היטב בקרטונים, שהוא אסף במשך חודשים ארוכים ובאובססיה חיננית, מהעבודה שלו, וגם סתם כאלו.. קרטוני רחוב, מגיעים כמה בריונים נמוכי קומה עם שרירים של שווארצנגר ומרימים לך את המקרר. הבוידעם הנבחר בולע בשיטטיות גרגרנית את כל מה שאתה זורק לתוכו ו.. הופ! נשארת עם שני תרמילים גדולים על הרצפה והד של בית ריק. הכי כיף זה לראות סודוקו קשה פתור על השולחן, אבל השולחן יחכה לנו בבוידעם.
התרמילים, יושבים להם מפוצצים בסלון, כמו ילד שאכל קצת יותר מידי, אבל עם חיוך קטן ומרוצה. הם סופרים את הדקות בסבלנות עד שיגיע שוב תורם להיות הארון שלנו, המשענת, הכיסא באוטובוס, המכולה, הכרית, הזיכרונות שלנו (למי שיש לו כאלו), הריח המוכר, דוחסי העצמות שלנו, מעקמי הגב שלנו, משען לרגלינו וכל מה שיש לנו עלי אדמות באופן זמני. חיכו חיכו והנה זה בא הם טסים לראות עולם.
ובכן, חלום לא מתרצים בנפילה על הראש, למרות שיכול להיות שכמה פגיעות אקראיות בגולגולת, שקרו לי במרוצת השנים, ולא קרו מעט כאלו, אחראיות לנזק המצטבר. ועכשיו, בגלל זה, יש לי מחלה, ולה סימפטומים עם סוליית ויברם: כמיהה ללכת, נטייה מזרחה, התמכרות למואזינים (בעיקר אלו של 4 לפנות בוקר- שעון קיץ) ולבורקס (המאכל הלאומי שכנראה, אני מקווה, ילווה אותנו מתורכיה לסין), שאיפה להנפש בעמק גבוה בין פסגות מושלגות ועוד כמה שמפורטים בדף ההוראות של התרופה. אז אין תירוצים, אבל יש לי דברים שמוכיחים שלפחות אני עומדת בדיבורי, אם לא תופסים אותי על השניה, ולכן אצטט את עצמי בכותבי פעם מזמן:
"לשנה הבאה בדרך המשי הבנויה: עם גמל או בלי גמל, דרך טהראן או קאבול, בפעם הבאה אני מתחילה בתורכיה והולכת לכאן ברגל, דרך המשי, דרך ההרים. דרך העמים המוזרים האלו עם החיוכים מזהב." (מתוך כתבה עתיקה עתיקה, כמעט מלפני הספירה).
אז יש ניר, שלפעמים, כשהוא עם תיק כבד על הגב, זה כמו גמל דו דבשתי (או גזר גמדי). ובשביל להרגיע את כל מי שאחמדיניג`אד עושה לו שפעת עופות, אנחנו נעקוף את טהרן מלמעלה (כלומר מצפון) וננסה למצוא משי ככה על הדרך, ואם לא חתיכה של בד מבריק אז לפחות איזו תולעת. אם יהיה קר נהיה בחמאם, אם יהיה חם נהיה באגם ואם הכל יתבצע כמתוכנן, אנחנו פה בחזרה ביום כיפור לבקש סליחה מכולם.
תטפלו יפה במדינה
תנסו להיות סבלנים עם הממשלה
ואם יהיה שלום תחכו לנו עם החגיגות
החופש קורא
להתראות
אפרת
