דנידין והסביבה
יכול להיות שמדובר באי התאקלמות לצד הדרומי של כדור הארץ, או ב- Jet Leg ממושך במיוחד, או שאולי אני בן זוגה האבוד של הנסיכה עם האפונה, או שפשוט אני סתם מפונק - אבל אחרי כשלושה שבועות אני יכול לומר ששנתי בקארוון אינה מה שניתן להגדיר כשינה עמוקה. או במילים אחרות, עוד לא הצלחתי לסגל לעצמי את הרגלי השינה של שלושת ה"פגרים" המלווים אותי בטיול, שנרדמים דקה אחרי שנכנסו למיטה ומתעוררים רק לאחר הנץ החמה וגם זה רק אחרי שהטמפרטורה בחוץ מגיעה לרמות סבירות. לגבי דידי - עוד לא היה יום (או יותר נכון לילה) שלא התעוררתי ב-3 לפנות בוקר.
דבר זה גורם למהומה רבתי בחיי הלילה בקארוון שמתבטאת בתזוזה מתמדת של כל הנוכחים ממזרון למזרון וממיטה למיטה, בנסיון לחפש לאב המשפחה מזור ומרגוע. הסידור האחרון (שבינתיים מסתמן כמוצלח מכולם) הוא שהילדים ישנים במיטה שלנו הממוקמת באחוריו של הקארוון ואני ופזית בתא העליון שממוקם מעל קבינת הנהג. זה אומנם לא תענוג גדול לקבל בכל בוקר חבורה חדשה ונוצצת בראש, בכל פעם שאתה מנסה להתיישר ולשבת במיטה (גובה התא למעלה הוא כ- 40 ס"מ) אבל כל זה הוא מחיר קטן שיש לשלם עבור שינה טובה!
בימים האחרונים, בכל בוקר ובכל לילה, ניתן לצפות במחזה משעשע של שני מבוגרים המנסים, תוך כדי ביצוע תנועות אקרובטיות מסובכות ביותר, להכניס או לחלוץ (תלוי בשעה) את עצמם מתוך קופסת הסרדינים תוך כדי ניסיון למצוא את השלבים בסולם הברזל הקטן (בדרך כלל ללא הצלחה), אשר יובילו אותם לחוף המבטחים של רצפת הקרוואן. בכל מקרה, אני חוזר אליכם בכוחות מחודשים (?) וחן חן לרעייתי על שנרתמה והחליפה אותי למספר ימים במשימת התיעוד אחר קורות משפחתנו בניו-זילנד.
לאחר היומיים הקשים והמלאים שעברנו בחבל הקטלינז, תוכנן יום זה להיות יום המיועד למנוחה ולמילוי מצברים ולכן החלטנו על סיור רגלי ורגוע ברחובות העיר Dunedin, מה שהתגלה כהחלטה לא כל כך פשוטה, היות והעיר הזאת נבנתה על גבעות ושיפולי הרים - והירידות והעליות בה (במיוחד העליות!!!) מזכירות את סן-פרנסיסקו. בקרנו במרכז העיר, בתחנת הרכבת הישנה ובעוד 2-3 מבנים שמשום מה בחרו למקם אותם בסוף עליה של מאות מטרים עם שיפוע חד. ב- Dunedin נמצא גם הרחוב התלול ביותר בעולם (רחוב Baldwin). היות ונדרש מתנדב שיישאר בתחתית הרחוב, על מנת לצלם את הקבוצה כשהיא מטפסת ומגיעה לבתים שבפסגה - לא היתה ברירה והקרבתי את עצמי (רועי ישר התנדב להישאר איתי). אין מה לעשות, במשפחתנו בעלות הכושר הן דווקא הבנות, ובאמת, אחרי עשר דקות בלבד נופפו לעברנו פזית ועמית ממעלה הרחוב התלול - כל הכבוד!!!
את הביקור במרכז העיר נעלנו עם סיור מעניין במפעל השוקולד המפורסם ביותר בניו זילנד - Cadbury. עמית ורועי מאוד התלהבו מהסיור ומהעובדה שהם קיבלו מלא שוקולדים שונים ומשונים לאורכו. עמית הלכה אחרי המדריכה מאושרת ועשתה את עצמה מבינה כל מילה. בכלל, היא החליטה שהיא מבינה אנגלית מצוין ובכל פעם שמישהו פונה אליה בשפה זו, היא ישר עונה לו "Yuh, Yuh, Yuh" (בטונציה שבדית חריפה) ורצה לשאול אותנו מה שאלו אותה ואיך זה מסתדר עם מה שהיא ענתה. התמקמנו ב- Camping חדש בעיר והפעם בשל העובדה שהגענו מוקדם הילדים זכו לבלות בבריכה המחוממת. המצטיינת להיום היא ללא ספק עמית - הילדה, אם יורשה לי להיות אובייקטיבי במיוחד - מדהימה ופשוט כיף לטייל איתה. כנראה שממינוס ומינוס בכל זאת נוצר פלוס אחד גדול - Yuh ?
מ- Dunedin אנחנו נוסעים נסיעה קצרה לעבר חצי האי אוטגו ליום שהוגדר על ידי המדריכה כפרק של ה- National Geographic על חיי הפינגווינים והאלבטרוסים בניו-זילנד. כל נסיעה שלנו, קצרה או ארוכה הינה חווית שמע מדהימה, הנעוצה בעובדה שרעייתי, מתוך הכרות מעמיקה של הקבוצה המלווה אותה, דאגה מבעוד מועד לצייד את הקארוון עם מערכת סטריאו משוכללת הכוללת גם נגן CD. בשל עובדה זו - נארזו, ביחד עם שאר חפצי הבית שסחבנו אתנו לכאן, גם כ-30 דיסקים במגוון סגנונות מוסיקליים לכל גיל ובכל מקצב. הילדים פשוט בשיגעון מהנושא ומנצלים את זמני הנסיעות להחליף ולנגן דיסקים. הם פותחים את הבוקר עם עוץ-לי-גוץ-לי (שירים מתוך ההצגה) וכשזה נגמר, מיד מדפדפים בהתלהבות ביתר הדיסקים ובוחרים שוב בעוץ-לי-גוץ-לי. בפעם השנייה שזה נגמר, הם שוב סורקים את הרשימה הארוכה של הדיסקים ומנגנים לאחר לא מעט לבטים וויכוחים את עוץ-לי-גוץ-לי. כשזה נגמר רועי מבקש רק עוד "פעם אחת" את עוץ-לי-גוץ-לי וכשזה נגמר ותור עמית לבחור היא בוחרת "רק עוד פעם אחרונה ודי" את - ניחשתם נכונה - עוץ לי גוץ לי.
כך כל היום בכל יום.
מה אני אגיד לכם - יוצא לי "עוץ לי גוץ לי" מכל החורים. נשבע לכם שאתמול היה לי סיוט שבת הטוחן לא הצליחה לטוות את הקש ולהפכו לזהב ונוצר שם עם המלך בלגן כזה שהתעוררתי בבהלה מזיע כולי, לא לפני ששוב דפקתי את הראש בתקרת הקבינה. אני ופזית מוצאים את עצמנו ממלמלים כל היום שירים מתוך המחזמר ומטבעות הלשון מתוך הדיסק הפכו להיות חלק מהשפה היומיומית שלנו כאן. שיא השיאים היה שמצאנו את עצמנו נוהגים ושרים, כששני הילדים כבר ישנים מזמן והעוץ לי גוץ לי ממשיך להתנגן ברקע.
אוטגו פנינסולה
נחזור לעניינינו, או יותר נכון לעניין הפינגווינים - כאלה יש בניו-זילנד בכמות די מצומצמת, מה שהופך אותם ליקירי המדינה - בונים להם חופי מבטחים, שמורות, מחוקקים עבורם חוקים המגינים על זכויותיהם ומה לא. יש לך תחושה שחיי פינגווין שווים כאן יותר מחיי אדם. השמורה הראשונה שהגענו אליה הינה שמורת הפינגווינים בעלי הנוצה הצהובה. השמורה ממוקמת במפרץ ים קטן, בקצה חצי האי, אליה נוהגים הפינגווינים להגיע בתקופת החיזור והרבייה. הסיור בשמורה כולל הסברים מאלפים על חיי הפינגווינים. על מנת לאפשר צפייה בעוף החמוד הזה, מבלי חלילה וחס להפריע לו, נבנו מחילות ומערות מוסתרות שמאפשרות לך להסתובב ולהסתכל על הציפורים מבלי להתגלות ומבלי להטריד את מנוחתם (שמסתבר, כפי שהמדריך מסביר לך, שהיא מאוד עדינה). כך יוצא לך לראות ממטרים ספורים פינגווינים אמיתיים, ובטבע.
מהפינגווינים לאלבטרוס. נסיעה קצרה ואנחנו בשמורת האלבטרוסים היחידה בעולם שנמצאת על אדמה מיושבת. בשמורה מסודרת ומוגנת זו, אתה נרשם לסיור מודרך הכולל הסבר נרחב על חיי העוף המיוחד הזה וזוכה לעקוב די מקרוב אחרי הציפורים וגוזליהן, ששיחק מזלנו ובדיוק בקעו מביציהם. מהאלבטרוס לפינגווין. לא, אין מדובר בטעות, אלא שהפעם מדובר בפינגווין כחול הנוצה שהוא כמו הפינגויין צהוב הנוצה אבל יותר קטן (גובהו כ-30 ס"מ ומשקלו כקילו) ויותר ערס. בשביל לראות את מושב הפינגווינים האלה אנחנו נוסעים לעיירה Omarau הממוקמת כ-200 ק"מ ממקום מושבנו הנוכחי, לא לפני שאנחנו עוצרים לארוחת צהריים מושקעת של המדריכה, בטירת Lurnach - טירה ישנה ויפה עם גנים גדולים הממוקמת בפסגת חצי האי ומאפשרת לך נוף יפה על כל האזור. בטירה גם זכינו להיקלע לחתונה סקוטית (Dunedin מאוכלסת בבני העדה הסקוטית) שהתקיימה בחצר הארמון עם נגן סקוטי "אורגינלי" שהיה לבוש במיטב המחלצות הסקוטיות (חצאית) וחמת חללים. התמונה מאוד הזכירה את סצינת החתונה בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת".
הגענו לחוף נמל Omarau (שם כאמור ממוקמת מושבת הפינגווינים הכחולים) לקראת השעה שבע וחצי בערב ושם נאמר לנו שיש לנו עוד כשעה עד שנוכל לחזות במחזה שלשמו נסענו את כל המרחק - צפייה בשידור חי וטבעי בשובם של הפינגווינים מהים לאחר יום דיג ארוך ומפרך לבתיהם (או יותר נכון מאורותיהם/קניהם) ולגוזלים שהשאירו מאחור. לצורך צפייה שכזו, בנו הניו-זילנדים טריבונה ענקית, שאתה משלם כ-12 דולר ניו זילנדי בשביל הזכות להיכנס ולשבת בה. ואומנם לאחר כשעה, שבה אתה מחויב לשבת ולשמור על השקט, מופיעים ועולים מן הים עשרות פינגווינים חמודים וקטנים. הם מטפסים על הסלעים, נעמדים בקצה, מתמרקים ומנגבים את נוצותיהם הרטובות וחוזרים איש איש (או יותר נכון פינגווין פינגווין) לביתו, שם מתנפלים על כל אחד מהם כ-2 גוזלים רעבים במיוחד, מה שעושה לאימא פינגווין ולאבא פינגווין את החשק לעשות אחורה פנה ולצלול בים חזרה. האמת שהמחזה הזה והעובדה שהוא קורה בטבע בצורה אמיתית, הוא באמת מרשים ומיוחד.
סיימנו את היום בערך ב-10 בלילה ב-Camping הסמוך לחוף. המצטיינים להיום הינם הילדים (עמית ורועי ביחד) - שני הפינגווינים החמודים התנהגו למופת ומאוד נהנו מהחיות.
הר קוק
היום הזה מוקדש להר הגבוה ביותר בניו זילנד - הלוא הוא Mount Cook. זהו אותו הר אשר את רכסו אתה יכול לראות גם מצדו המערבי וגם מצדו המזרחי של האי - אבל הגישה אליו היא אך ורק דרך המזרח. אותו הר נכבד חייב לנו אישית כ- 60-70 תמונות ש"בוזבזו" בניסיון לתפוס את פסגתו המשתקפת באגם Matheson בתחילת הטיול כשהיינו עוד בצד המערבי של האי. המרחק בין מקומנו בתחילת היום (Omarau) לשמורת ההר הינו כ-200 ק"מ - יצאנו לדרך בשעה מאוחרת כך שהגענו רק בסביבות 3 אחר הצהרים למרכז המבקרים באתר.
מרכזי המבקרים (ה- Information) בניו זילנד הינם שם דבר - אתה מקבל שם עדכונים שוטפים לגבי מזג האויר, מקומות לינה, מפות, אטרקציות אפשריות, מסלולי הליכה מומלצים וכו`. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, רעייתי סוקרת בעיניים מתרגשות ונוגות את רשימת ה- Tracks הממוינים לפי סדר יורד של דרגות קושי ומספר ימי המסלול - ובכל פעם היא נאלצת להגיע לתחתית הרשימה ל- Track המשפיל ביותר אך המסווג כמתאים ביותר למשפחת ונסובר (השל�מ�ה) - קרי מסלול לנכים - זמן הלוך וחזור - 10 דקות. הפעם דווקא המסלול שנבחר לא אמור להיות קליל, אבל למודי נסיון קודם, לא התחייבנו מראש לכמה נקודות ב- Track נגיע - בבחינת כל נקודה ש"נאסוף" - הפתעה. שמו של המסלול הוא Hooker Valley Track ואי שם בדרכו - הוא אמור להציב אותך פנים אל פנים מול ההר המפורסם ביותר בניו-זילנד.
משנבחר המסלול, ביצענו נוהל יציאה ל- Track שכולל -
הילדים נכנסים לשירותים לפיפי קקי.
כולנו יושבים לאכול.
הילדים נכנסים לשירותים לפיפי קקי.
אורזים את התיק.
הילדים נכנסים לשירותים לפיפי קקי.
יוצאים לדרך.
הילדים עושים פיפי קקי בדרך.
המסלול עצמו הוא יפהפה והנוף בשמורה מדהים. אתה נמצא במישור (Plato) רחב שבמרכזו אגם של מי קרח. משלושת צדדיו של המישור קירות תמירים וסלעיים של הרים שראשם עטור שלג לבן וצח, מפלים ונהרות מי שלגים זורמים מכל כיוון. לאחר שני גשרי חבלים ושעה וקצת הליכה, בצענו פניה חדה ימינה ולפתע נגלה אלינו במלוא הדרו - בכבודו ועצמו Mount Cook מתחתיתו ועד לפסגתו המושלגת. לפי כמות לחיצות הצמצם וההתרגשות האדירה שאחזה ברעייתי, הבנתי בין המלמולים שיצאו מפיה, שאנו חווים מאורע היסטורי - Mount Cook הנגלה לעינינו ללא עננים המסתירים את פסגתו. יש שעות ספורות בלבד בשנה שזה קורה ואנחנו זוכים להן ובשידור חי! אין ספק שהתמונה בהחלט מרשימה וההר נראה שתי טיפות מים דומה להר שמופיע כסמל של Paramount Pictures.
סיימנו את הטיול בשעות הערב ונאלצנו לשוב על עקבותינו ברכב כמה קילומטרים טובים בחזרה, על מנת לאתר מחנה Camping ללילה, היות והשינה בשמורה הינה עסק יקר ביותר או לחילופין עסק מזוכיסטי ביותר (לינה בשטח ללא חיבור לרשת החשמל - קרי ללא חימום). למלון אחד יש מונופול על כל הלינה בשמורה והמחיר שהם דורשים ללילה עבור חדר סטנדרטי הינו 250 דולר ניו זילנדי - לאדם. נכון, זה כולל בבוקר גם טוסט ונקניקיה - אבל יש גבול - גם בשבילי. בכל מקרה, ה- Camping שמצאנו ב- Glencher הממוקמת בתחילת המישור של השמורה היה נחמד וסיפק מבט מדהים לעבר השקיעה ברכס הרי האלפים. ב- Camping גם פגשנו באלעד בהט שלמד איתנו במכללה ואשר כרגע מטייל עם אשתו לתקופה של שישה חודשים בניו זילנד ואוסטרליה. בישראל לא היה סיכוי שנפגוש אותו.
הילדים באקט מעורר כבוד החליטו שהיום הם מוותרים על התואר ומעניקים אותו לי ולפזית.
כל הכבוד להם - כבר חשבתי שלעולם לא אזכה שוב.
אזור כרייסצ'ירץ'
אומרים שלום ל- Mount Cook ונוסעים ל- Akaroa, עיירה אשר שמרה על צביון צרפתי ואשר ממוקמת בחצי אי בצדו המזרחי של האי קצת דרומית מ- Cristchurch. מרחק הנסיעה היום הוא גדול (הגדול ביותר שעשינו עד כה), כך שכל היום (שכרגיל מתחיל אצלנו ב- 11:00 בבוקר) מוקדש לנהיגה בדרכים. בדרך ביצענו מספר עצירות לצדי האגמים שעברנו וכן עצירה בעיירה קטנה בשם Geraldine שם פקדו אותנו 3 מאורעות ראויים לציון: הראשון - בדיוק בעת ביצוע של עוד חניה מושלמת של הקארוון, הופיע לפתע קרש ענק של גגון מסתורי בצד הדרך והתנפל ללא סיבה או פרובוקציה מצדי, על האוטו ועיקם ברוב חוצפתו את הפח בפינה השמאלית העליונה (שגובהה 3 מטר) של רכבנו. כמובן שמאורע זה נפל כפרי בשל לאנשים מסוימים אשר קצו בדברי השבח וההלל שהח"מ מרעיף על נהיגתו בכל שעה משעות היום. לא עזרו דברי ההסבר והשכנוע - הפח השקוע נותר עדות אילמת לבושה הגדולה ולקלקול מאזן הנהיגה המושלם עד כה. מאז, דרך אגב, המאזן ממשיך להתקלקל ועוד היד נטויה - אני באמת שלא מבין מדוע כשאני מחנה את הטנק הזה כל הסלעים והעמודים הקטנים חייבים להתנפל על האוטו.
השני - יש ב-Geraldine מוזיאון קטן וחמוד של מכוניות וטרקטורים עתיקים. אוסף באמת מרשים ומיוחד החל ממכוניות מדגם FORD T אשר יוצרו בשנת 1907. מוכר הכרטיסים בכניסה (בחור משועמם עד מוות שניסה לפתח אתנו שיחה, על מנת להפיג את השעמום המאפיין את השלווה האינסופית שבה הוא חי) היה בטוח שאני מבין גדול במכוניות ובגללי הגענו למוזיאון הזה והיה חבל לאבד זמן יקר ולהעמיד אותו על טעותו. כך או כך, פזית והילדים מאוד נהנו מהסיור (אני הייתי עוד בדכאון עקב הסעיף הראשון).
השלישי - אין ב-Geraldine מה לאכול בין השעות 15:00 ל-18:00 אחר הצהריים. דבר זה אינו אופייני רק ל- Geraldine אלא לכל ניו זילנד.
הארוחות במסעדות וקפטריות כאן הן:
עד 12:00 בבוקר - ארוחת בוקר.
12:00-15:00 לערך - ארוחת צהריים.
מ-18:00 עד שעת הסגירה - ארוחת ערב.
בין לבין שזה בדרך כלל השעות שחוש הרעב אצלנו מתחיל לעבוד שעות נוספות - אין מה לאכול, מה שאומר שכמות השניצלים שפזית נאלצת להכין הולכת וגדלה לשביעות רצון חברי משלחתנו.
הגענו בשעת ערב מאוחרת ל- Camping ב- Akaroa. תואר ההצטיינות להיום הינו של עמית.
אקרואה והסביבה
Akaroa הינה עיירה המשמרת צביון חיים צרפתי. מסתבר שאי שם בהיסטוריה - קנה אציל צרפתי את אדמות ה- Banks Peninsula (כך נקרא חצי האי עליו ממוקמת העיירה) מהמאורים. עד שהגיעו ראשוני המתיישבים מצרפת לאייש אדמות אלה, כבר נחתם הסכם כללי יותר בין המאורים לבריטים המעביר את השליטה על כל ניו-זילנד לבריטים. אבל היות והם (הצרפתים) היו כבר בדרך (שמן הסתם לקחה כמה חודשים טובים) - הם החליטו להישאר. שמירה על צביון החיים הצרפתי, פירושו של דבר שה-"כוס-אמו האנטישמים האלה" (כפי שיצפאן נוהג לכנות אותם) תולים דגל צרפתי בכל פינת רחוב, קוראים לרחובות בשמות צרפתיים (המסתיימים במילה Rue במקום Rd) ומציעים מגוון מסעדות ומאפיות עם אוכל צרפתי מסורתי - שזה לא רע בכלל ואפשר לנו לאכול כמה קרואסונים ולחמניות טריות וטעימות במיוחד. את השפה הצרפתית דווקא לא שמעתי בכלל ולא נראה לי שמישהו מתושבי העיירה יודע לדבר אותה.
העיירה וכל אזור ה- Banks Peninsula מרהיבים ביופיים ומלאים במפרצים וחופים המאפשרים לבעלי טמפרטורת גוף גבוהה במיוחד, שחיה משותפת עם דולפינים שמקפצים להם במים. גשם חזק הבריח אותנו מהעיר ואנחנו בחרנו במסלול נהיגה (Scenic Route) העובר על רכסי ההרים המקיפים את חצי האי ומאפשרים לך תצפית מגבוה על כל האזור. עד שהגענו לקו הרכס מזג האויר כבר התבהר.
מה- Banks Peninsula אנו ממשיכים לעבר Christchurch העיר ממנה התחלנו את הטיול כולו ואליה אנחנו מגיעים בחזרה אחרי הקפה בת שלושה שבועות של צדו המערבי והדרומי של האי. בדרך אנחנו עוד עוצרים ב- Lyttletown - עיירת נמל גדולה אליה השקפנו בתחילת הטיול מה- Gondola (רכבל) ב- Christchurch.
היות וזו הפעם השנייה בעיר, אנחנו כבר מרגישים בבית וצועדים ברחובות ה City Center כאילו היינו תושבים מקומיים ואפילו הספקנו לקפוץ למשרדי Singapore Air Lines להסדיר סופית את כרטיסי החזרה שלנו (כן, כן, מסתבר שחוזרים בסופו של דבר...). את היום הזה אנחנו מסיימים מוקדם יחסית היות והבטחנו לילדים זמן למתקנים ובריכה (בפעם הקודמת שלנו ב Camping זה, הילדים מאוד אהבו את הבריכה כאן). המצטיין להיום הינו רועי - הילד הזה מטריף, כל כך כיף לטייל ולהיות איתו. אני משוגע עליו.
מ- Christchurch אנחנו שמים פעמינו צפונה (בצדו המזרחי של האי) לעבר Kaikoura הממוקמת על חופי האוקיאנוס. המיוחד בקאיקורה הוא שמי הים הופכים לעמוקים במיוחד מטרים בודדים מהחוף, ומלאים בקניונים תת-מימיים עמוקים ומפותלים, המשמשים קרקע אכילה פורייה במיוחד למגוון רחב של בעלי חיים נדירים ומיוחדים.
האטרקציות האפשריות כאן הינן:
צפייה בלויתנים - בעזרת סירה/מטוס או הליקופטר.
צפייה ו/או שחיה עם דולפינים.
שחיה וצלילה עם כלבי ים.
ועוד כהנה וכהנה.
הדרך עצמה, כשאתה מתקרב לקאיקורה הממוקמת (איך לא?) על חצי אי, הינה דרך יפה במיוחד ואתה נחשף למפרץ ענק בצבעים של תכלת וכחול חזק (צבע המים העמוקים). מאוד קשה להתרכז בנהיגה כשהעיניים שלך פוזלות לנוף המרהיב הזה. היות וכל האטרקציות בקאיקורה הינן טבעיות לחלוטין, אתה תלוי בחסדי מזג האוויר וחסדי החיות שיועילו להופיע בזמן הסיור. יצא לנו לשמוע על אנשים שמחכים ימים שלמים בהמתנה לביצוע סיור כזה או אחר. הגענו ל- Kaikoura ביום בהיר ושטוף שמש ושמענו להפתעתנו "שהיום מזג האויר נוראי וכל הפעילויות הימיות מבוטלות". מסתבר שהים סוער מה שמקשה על המטוסים למצוא לויתנים ולא מאפשר לצאת להפלגות. לאור המצב אנו מסתפקים בטיול רגלי לאורך החוף ומוצאים עוד כמה כלבי ים.
אנחנו מקווים שהמזל יאיר לנו פנים מחר ומחליטים להירשם לצפייה בלויתנים מהאוויר, לשיט צפייה בדולפינים (רעייתי מאוכזבת פחד על שלא הצליחה להפוך שיט זה לשחייה עם הדולפינים אבל הרשימה לסוג פעילות זה מלאה כבר עד חודש מרץ) ולסיור במערות נטיפים שנוצרו על ידי הים. יום שאמור להיות גדוש בפעילות מהנה במיוחד. נקווה שמזג האוויר ישחק לצדנו. ה- Camping ממוקם 2 מטרים ממרכז העיירה והמצטיינת להיום היא שוב עמית - אף אחד לא יכול להתחרות בה.
לתחילת הכתבה
בדרך לפיקטון
היום הזה נפתח בהשכמה מוקדמת וריצה לעבר הטלפון לברר באם מזג האויר יאיר לנו פנים ויאפשר לבצע את האטרקציות אשר תכננו להיום. מסתבר שיש טיסות וגם ההפלגה לצפייה בדולפינים שמיועדת ל-12:30 מתוכננת להתקיים - יש אלוהים!!! חיש מהר שמנו פעמינו לשדה התעופה הקטן הממוקם כמה ק"מ מהעיירה, כדי לתפוס טיסת תצפית על הלווייתנים. בשדה חנו באותה שעה עשרות מטוסי פייפרים ישנים, כנראה בשל תערוכת אויר שמתקיימת שם והיה נחמד לראות אותם ממריאים ונוחתים בשדה. הסבר קצר על הלויתנים שאנו אמורים לפגוש (אין הבטחה שאומנם נראה אותם אבל הסיכוי גדול מ-95 אחוז, כך אומרים לנו) ואנחנו עולים יחד עם עוד כ-5 אנשים למטוס חד מנועי (די דומה לפייפר) שממריא מיד בחיפוש אחר היונק הגדול בעולם.
איך שהוא ממריא פזית מתחילה להחליף צבעים. בהתחלה חשבתי שזה מהתרגשות אבל העובדה שהיא תרה בדחיפות אחרי שקית הקאה רימזה אחרת. אחרי כ-15 דקות לערך אנו מוצאים את האבדה - לויתן ענק שעלה למעלה ל-10 דקות אויר (בין צלילה אחת לשניה שעורכות כ-40 - 60 דקות כל אחת, הם עולים ל-10 דקות מנוחה ושאיפת אויר). האמת שהלווייתנים די מסכנים. בכל פעם שהם עולים לשאוף אויר, חגים מעליהם מטוס והליקופטר ומאחוריהם שטה ספינה עם עשרות תיירים על סיפונה (שלוש הדרכים האפשריות כאן לראות מקרוב לויתנים). אני מניח שהם רואים בנו זבובים המטרידים את מנוחתם.
על מנת לאפשר תצפית נוחה על הלויתן לכל הנוכחים במטוס, הטייס מקיף אותו בסיבובים חדים - פעם מימין ופעם משמאל. בהקפות מעל הלוויתן השני שאותר על ידי הטייס, פזית הפגינה יכולות צילום מרשימות במיוחד - צילום תוך כדי הקאה. אחרי השקית השלישית, רועי שישב עליה (מה לא עושים בשביל לחסוך כמה דולרים...) החליט להצטרף למשחק ולהקיא גם כן - מבחינתו אין הכרח דווקא להקיא לתוך שקית, אפשר לעשות את זה גם בסגנון חופשי. עמית הביטה בשניהם מזועזעת כולה - זו היא הפעם הראשונה שהיא רואה אנשים אחרים מקיאים מלבדה. הטייס שקלט בראי האחורי את המצב, הבין שאם הוא לא מנחית את המטוס במיידי הוא יצטרך להשבית את המטוס לצרכיי ניקוי ואוורור לפחות לשבוע והפנה את החרטום ישירות חזרה לשדה התעופה. בחיים לא ראיתים שמונה אנשים יוצאים ממטוס במהירות שכזו - גם לא בנתב"ג.
למרות הכל אנו מסכמים את סיור ההקאה על הלווייתנים (סליחה - סיור התצפית על הלווייתנים) כחוויה מרשימה ביותר. מבט מלמעלה על החיה הענקית הזאת הנה מאלפת ואפילו זכיתי לראות אותה נושפת נשימה אחרונה דרך החור בגבה, מרימה את זנבה כלפי מעלה וצוללת למעמקי הים. בסופו של דבר, גם זמן הטיסה התקצר רק בדקה או שתיים ולא הפסדנו כלום. לאחר התאוששות קלה אנו פונים לסיור במערות שנוצרו לפני אלפי שנים על יד הים ולאחר שהים נסוג נוצרו בהן נטיפים וזקיפים. מהמערה אנו נוסעים לעיר לתפוס את ההפלגה לדולפינים. במשרדי החברה שעורכת את ההפלגות מודיעים לנו שבשל העובדה שהים גלי, לא ניתן לקחת את רועי מפאת גילו הצעיר. מסתבר שבהפלגה הקודמת, בשל מצב הרוחות והגלים, הרבה אנשים חטפו בחילות (Sea Sick) והם לא מעונינים שהילד יקבל בחילה, יתחיל לבכות ובגלל זה אנו נלחץ לקצר את משך ההפלגה ונקלקל לכולם.
מה הם מבינים? גם ככה הם הצליחו להרגיז את פזית בכך שלא זכתה להיכלל בקבוצת האנשים שאמורים לשחות עם הדולפינים (כאלה היו 13 במספר אשר עטו לגופם חליפות צלילה שחורות עם שנורקלים והתהלכו כמו טווסים גאים), אלא רק להפליג כצופה. אחרי 2-3 דקות ויכוח איתה, הם הבינו מה שאני כבר הספקתי לשכוח - חבל על הזמן - ואנחנו מקבלים OK להפלגה. ליתר ביטחון ומאחורי הקלעים - פזית ועמית החליטו לקחת כדור נגד בחילות. אני בוחר לשחק אותה גיבור גדול ולא לקחת כלום (איזה טעות!) ורועי בכלל לא רצה לשמוע על העניין.
2 דקות לאחר שהסירה יוצאת לדרך, מסתבר שלחבר`ה מהמשרד יש דווקא יכולת ניתוח מרשימה לגבי מצב הים - ויכולת לראות 30 אנשים רצים מהקבינה הפנימית של הסירה החוצה לירכתים ולאויר הפתוח (והקר) תוך שמירת קשר עין הדוק עם דליי הקאה פנויים. האמת שהילדים דווקא לא היוו בעיה בכלל: רועי אחרי 5 דקות פשוט נרדם - כן בחילה, לא בחילה, הוא את שנת הצהרים שלו עושה. עמית החליטה שבגלל שהיא לקחה כדור נגד בחילות, היא לא מרגישה כל צורך להקיא (פסיכולוגיה בגרוש). מעולם לא הרגשתי צורך עז יותר לשים את הרגל שלי על קרקע מוצקה. לא רוצה דולפינים שישחו לידי, מעלי ומצדדי, רוצה לחוף עכשיו!!! גם אלה עם חליפות הצלילה כבר לא התהלכו כמו טווסים, אלא יותר כמו תרנגולות המובלות לשחיטה. הייתי מוכן לשלם לרב חובל עוד 200 דולר רק שיחזיר אותי בחזרה ועכשיו!!!
ידעתי גם שרעייתי שותפה להרגשתי כי היה לה את אותו פרצוף מוכר מהטיסה של הבוקר. אחרי חיפוש של שעתיים בים ה"נפלא" הזה - הרב חובל לא הצליח לאתר יותר מכ-10 דולפינים (מה שלא אפשר שחיה של ממש) - כך שלאף אחד בסירה לא יצא לשחות איתם - אבל לא שמעת תלונה מאף אחד מהם, העיקר שחוזרים - וברגע שהסירה עגנה בחוף יכולת לראות שחזור מקורי של קבוצת מעפילים יהודים הנוגעים בפעם הראשונה באדמת הקודש וילד אחד בן 3, שהתעורר ושאל אם הגענו כבר?
מה שכן, במקרה ולא נמצאים דולפינים, אתה מקבל החזר כספי (כמעט מלא) על הכרטיס. כך שהרווחנו מכל הבחינות - גם יצא לנו להקיא על דולפינים ולא רק על לווייתנים. אף אחד לא זכה לשחות עם הדולפינים - לא רק פזית. למדנו לקח חשוב - מעכשיו אנחנו שומעים לאזהרות ולהסברים ולא מתווכחים. נכנסו לקארוון ואני ופזית נאחזנו ברצפתו עד יחלוף זעם - הילדים לעומת זאת שיחקו, קיפצו ואכלו כאילו כלום. למרות הכל ומעבר לצחוקים, היה באמת יום מדהים ביופיו מיוחד, מרשים ומלא הרפתקאות וחוויות. מכאן אנו נוסעים ל- Picton העיירה הצפונית ביותר בחוף המזרחי של האי הדרומי. הגענו בלילה והתמקמנו ב- Camping. המצטיין להיום הינו רועי (האמת גם לעמית הגיע, אבל היא הסכימה לוותר על התואר המשותף). אני נאלץ לקצר ולרוץ לשירותים - אני עדיין מתאושש... לא רוצה לשמוע על סירות - לפחות לא ב-24 שעות הבאות.
נכתב ע"י: שי ונסובר
צולם ע"י: פזית שפט (ונסובר)
לתגובות: [email protected]
