בילויים בבנגקוק
היעד- תאילנד, טיסה ארוכה ומפרכת, הטיסה כולל המתנות עיכובים ושאר מיני ירקות דרך אתיופיה (ממש לא מומלץ) נמרחת על פני יותר מעשרים שעות!!! ואני, שבדרך כלל בטיסות מבין את הפרינציפ מהר מאד ורוצה לנחות כעבור שעה מכסימום, סובל במיוחד. הדיילות משתדלות לשמור על חיוך מלאכותי גם כאשר ברור לי שנמאס להן כבר מזמן לראות אותי מטייל במטוס כאילו זו הטיילת בשפת הים.
ארבע בבוקר, סוף סוף נוחתים. כרגיל, חום ולחות כבדים מקדמים את פניי בברכת ברוך השב למחוזותינו החייכניים. למזלי הרב גם אחי היקר דורון (שבעוונותיו הרבים הוא גם פריק של אופנועים) מקבל את פניי בשמחה. אין ספק, לבי מתמלא תחושת חזרה הביתה ועליצות בלתי מוסברת משתלטת על נשמתי, כן, אני צבר בן צברים מרגיש בתאילנד בבית, לא ברור אם זה בזכות אחי החי בתאילנד כארבע עשרה שנים ואני תמיד שמח לראותו, או בזכות המקומיים והאווירה המיוחדת לתאילנד בלבד.
לאחר התרגשות הפגישה והתמקמות בבית אחי, אני זוכה לסיור באגף האופנועים המהווה את מקור גאוותו של אחי, CR 125, CR 250, KDX 250 מוסב לכביש (מוטורד), ברוס 650, וקוואסקי 1100, כל האופנועים מבריקים מצוחצחים ומטופלים בקפידה. על כל האופנועים מתנוססות בגאווה מדבקות ענק של דגלי ישראל. כן, גם במרוצי האנדורו והמוטוקרוס שבהם מתחרה דורון לעיתים תכופות הוא תמיד מדגיש את ישראליותו ובגאווה.למרות העייפות והפרשי השעות (חמש שעות קדימה) אני כמה לספוג שוב את האווירה, לראות שוב את העיר ואת האנשים ולהשתלב באווירת השאנטי.
ריחות האוכל עולים מכל פינה ומגרים מיד את כל בלוטות הרוק, וגם אם אינך רעב בוודאי תרצה לטעום. והטעמים, רבים מגוונים ומפתים לעוד התנסויות. פירות טרופיים צבעוניים מונחים באסתטיות רבה בדוכנים ניידים ושקופים, אני כרגיל חייב לטעום שוב מהאננס המקומי, למוד ניסיון קודם אני מונע מהמוכרת החייכנית להוסיף אבקת פלפל אדום חריף, כן, המקומיים אוהבים את רוב הפירות עם תיבול של חריף, מלח, סוכר, כל אחד לחוד או הכל יחד וזה ממש לא משתלב בטעם השמרני שלי, אננס חריף?! לטעמי, טעם האננס המקומי הטבעי, מתוק ומעודן פשוט סוף הדרך, אין שני לו.
אני מסתובב ברגל בחוצות בנגקוק וסופג בשקיקה את כל היופי של הרחובות, המקדשים, הארמונות, הנהר, הדוכנים , החנויות והמקומיים (במיוחד המקומיות). רגליי הכואבות מהליכה מחזירות אותי למציאות ומזכירות לי שהשעה כבר מאוחרת, כמעט ערב וצריך לחזור הביתה. עייף על סף מתמוטט רץ למקלחת להישטף מריח עשן המכוניות והזיעה (והאמינו לי שזה שילוב קטלני). כשעה מאוחר יותר אני נקי ורענן מוכן להמשך, לבילוי הלילה.
לילה בבנגקוק זו חוויה יוצאת דופן במיוחד, כאן זו ממש עיר ללא הפסקה, מועדונים פאבים ודיסקוטקים מכל הסוגים, לכל כיס ולכל מטרה, מוסיקה מערבית בוקעת מכל צד, ויוצרת יחד עם בליל השפות של התיירים הרמוניה מעניינת אך רעשנית מידי לטעמי, המוני תיירים מסתובבים, נראה שכולם המומים מהשפע ומכל ההמולה מסביב, החיוך המתמיד של התאילנדים כנראה מדבק, ורוב התיירים מסתובבים עם ברק בעיניים וחיוך מרוח על שפתיים. כאן מקבלים כל אחד כפי שהוא, זר, הומו, ליידי בוי, טום בוי, דתי מכל דת שהיא, או מוזר ככל שיהיה, הסובלנות ללא גבולות.
בשווקים שהיו פתוחים במשך היום, צצים בלילה דוכנים רבים אחרים כמו פטריות לאחר גשם ראשון, והנה תוך זמן קצר שוק לילה, בפתח כל חנות שהייתה פתוחה במשך היום, מתייצבים מקומיים עם דוכנים עמוסי סחורה מגוונת ביותר, כאן תוכל למצוא כל דבר, החל משרוך נעל ועד מוצרי אלקטרוניקה, וכמובן דוכני אוכל, הרבה אוכל, ואם במקרה התקלקל לך הפלאפון, כאן תוכל למצוא גם "מעבדה" (שולחן כסא ומספר כלי עבודה), הממוקמת אחר כבוד על המדרכה, ומאוישת ע"י תאילנדי מנומס וזריז ידיים, שבדקות ספורות יתקן את הפלאפון ויגבה ממך מחיר מגוחך ובחיוך.
לאחר לילה של יום מפרך אחי מבשר לי שמתוכנן לנו טיול אופנועי שטח בג`ונגלים שבאזור קנצ`נבורי, ואני, מקבל את הבשורה בשמחה ובהתרגשות כמו ילד שמקבל את אופניו הראשונות. קנצ`נבורי זה בעצם אזור ענק כ - 100 ק"מ מבנגקוק (ובתוכו, על גדת הנהר קוואי נמצאת העיר קנצ`נבורי),האזור עשיר בג`ונגלים עם חיות פרא חופשיות, נהרות, נחלים, מפלי מים מרהיבים ונופים עוצרי נשימה, ממש סוף הדרך.
לתחילת הכתבה
רכיבה בקנצ`נבורי
בקנצ`נבורי העיר ישנה קבוצה גדולה של רוכבי שטח תאילנדים (ביניהם גם דורון) שבנוסף לתחרויות אופנועים הם מטיילים בטבע ומאתגרים את עצמם בדרכים סופר קשות, ואני הצטרפתי לטיול כזה, החוויה הייתה בלתי נשכחת, קבוצה של חמישה רוכבים מקצועיים ואני הטירון בחבורה שבקושי רכב בשטח עם KDX 250, כולנו לבושים וממוגנים כראוי, להשלמת התפאורה הצטרף אלינו פיק אפ 4X4 "קרבי" מוגבה עם כננות ושאר אביזרים, כשבתוכו שני זוגות תאילנדים חביבים ביותר, משטח המשא עמוס בציוד רב הכולל מיכלי דלק אוהלים ועוד ציוד לא מזוהה.
התחלנו ברכיבה מאזור מפלי האייר וואן, חוץ ממני כולם התחילו בדהרה פראית, הנופים עוצרי הנשימה, חוסר הניסיון והכרת השטח גרמו להאטה משמעותית ברכיבתי. חוצים נחלים גשרים משונים וכפרים מוזרים. אני, רוצה לראות, לטעום, לגעת, אבל החבורה בשלה, דוהרת קדימה, בסרט הזה הם כבר היו, הם רוצים ומחפשים אתגרים חדשים.
באמצע השום מקום, סככה גריל ומקרר, בקיצור מסעדה, יושבים לנוח (בעצם אני נח, הם, רק התעוררו) אוכלים ממטעמי המטבח התאי הכפרי. לאחר הארוחה אחי מוביל אותי מרחק של כחמש דקות רכיבה מהמסעדה לפינת חמד, אתר נופש מקומי עם מפלי מים אגם ונחל מדהים ביופיו, בהזדמנות חגיגית הוא מסביר לי בסבלנות שבעצם עד עתה היינו בפיקניק, בדרך סלולה יחסית, עכשיו מתחילה הדרך האמיתית (ואני כבר מפורק לחלוטין, זקוק דחוף למסז`יסטית).
המשכנו בדרכנו "שועטים" בבוץ כמעט עד לברכיים, תוך דקות אני רטוב ומלוכלך (אולי זה אתגרי מדיי לגוף המזדקן שלי אני חושב ברחמים עצמיים רבים), כל הזמן עוברים בתוך טבע עם נוף שחבל על הזמן, אבל אני חייב לשעוט (או לפחות לנסות) קדימה ולהדביק את הקצב, הנה שוב סימניי חיים, בקתה, על המדפים בקבוקי קוקה קולה עם נוזל ורדרד משונה, צריך לתדלק מעדכן אותי אחי, אכן, תחנת דלק עם בקבוקי "קוקה דלק".
לאחר מנוחה קלה (קלה מדיי עבורי) ממשיכים שוב בדהירה פראית, לפתע מגיעים למחסום, אני המום, בלב הג`ונגל באמצע השום מקום מחסום של ממש, עם שומרים חמושים, מסתבר שיש כאלו לא מעט המאוישים בשומרי יערות ממשלתיים והם בעצם מונעים ממי שאינם תושביי המקום או שאין בידם את האישורים המתאימים להיכנס ללב הג`ונגלים, הן מסיבת בטיחות (ישנן הרבה חיות טרף ופילי בר והדרכים כמעט בלתי עבירות) והן מתוך דאגה אמיתית לשמורות הטבע.
הדיון הרגוע והחייכני מתנהל כמובן בתאית ואני איני מבין דבר וחצי דבר, אני מבחין שחברינו התאילנדים מורידים שקים של בגדים ומוצרים שונים מהפיק אפ, ואני מבין שלעיתים גם אלו יכולים להיות "אישורים מתאימים", ברגע הפכנו להיות חברים טובים של השומרים ושיחה קולחת עם הרבה צחוק וחיוכים פורצת בין התאילנדים. השומרים מובילים אותנו לבתיהם על מנת להניח שם את ה"אישורים המתאימים" ואני מרגיש כאילו הובילו אותי לביקור לפחות שלוש מאות שנים אחורה.
השעה מאוחרת, אנו נפרדים מידידינו החדשים וממשיכים הלאה, בהמשך הדרך הגענו לקטע שביל המוצף במים, מקושט בקוליסים בוציים בגובה של כמטר שבסיומו ישנה עליה חדה עם סיבוב (מראה מלבב לשוחרי הרפתקאות), מצדדיו של השביל צמחיה סבוכה ובלתי עבירה אפילו לרוכבי שטח מנוסים, ובאמצע השביל תקוע טנדר מקומי הנח לא כל כך בשלווה על גחונו על ערמת בוץ, כאשר גלגליו מסתובבים באוויר בניסיון נואש להיאחז במעט קרקע מוצקה.כמובן שמארחינו התאילנדים נחלצים מיד לעזרת חבריהם (למרות שהם לא מכירים אותם), בחיוך רחב וללא היסוס צועדים בבוץ כמעט עד לברכיים על מנת לעזור.
תוך דקות נשלפות כעין חרבות מעוקלות (דומות לשבריות) ומתחילים לחתוך קני במבוק וענפים על מנת להניח מתחת לגלגלים, בשלווה ובנועם כולם נרתמים למשימה ללא קיטורים ובכיף, לפתע מופיע מקומי עם טוסטוס (כן, טוסטוס כביש רגיל וישן, 120 סמ"ק) חוצה את המכשולים הקשים במיומנות רבה וגם הוא נחלץ לעזרה, אני מסתכל על אחי בשאלה גדולה, מה אנחנו צריכים את כל התפאורה של אופנועי שטח משוכללים אם ה"פקינג" טוסטוס הזה חוצה מכשולים כאלו וכל כך בקלות? אחי טוען שחוץ ממיומנות יום יומית שיש למקומיים עדיין לא ראיתי מה מחכה לנו בהמשך הדרך.
לאחר מאמצים רבים חולץ הטנדר ואנו המשכנו בדרכנו. אכן לאחר זמן מה ראיתי מה חיכה לנו בהמשך הדרך, סלעים שנחשפו על השביל בגלל הגשם, דרך חלקלקה ועקלקלה, מורדות מפחידים ועליות תלולות חיכו לבואנו, בסבלנות תאילנדית אופיינית, תוך כדי תיבול בגשם טרופי קל.
עם ערב הגענו למקום שהוא סוף הדרך תרתי משמע, באמצע הג`ונגל לאחר הרמזור האחרון שמאלה, ראינו מספר סככות נטושות על צוק, גבוה גבוה מעל מפל שעוצמתו כמעט מחרישה אוזניים, הנוף כרגיל מהמם (אני לא מצליח להתרגל או להפסיק להתפעל), התאילנדים במיומנות רבה שולפים את כל האינסטרומנטים, ותוך דקות בשלווה ובצחוק הנה יש מאין: תאורה, קפה, וכבר ארוחה על האש עם מגוון תפריטים, אפילו אוהלים כבר הוקמו, אחי ואני, האורחים של התאילנדים, ומכורח תואר זה מותר לנו רק להתבונן ואולי גם להתפעל, ולפחות אני מתבונן בנעשה בהשתאות והתפעלות, אחי כבר רגיל.
יושבים לאכול, האווירה ייחודית ומיוחדת, לצערי הרב איני דובר את השפה ולכן הפסדתי חלק גדול מההומור והבדיחות, כמובן שגם אני הייתי חלק מהבדיחות בגלל הרכיבה האיטית והטירונית שלי.לילה, חושך כבד, שמים בהירים וכוכבים בוהקים בעוז, אני מתכרבל בתוך האוהל מנסה לאפשר לגופי הדואב לנוח מתלאות היום, רעש מפל המים בשילוב עם רחש חיי הלילה של חיות הג`ונגל חודר לתוך האוהל כמו מוסיקת מדיטציה מרגיעה, המובילה אותי בבטחה לעולם של שינה קסומה ורגועה כפי שלא ידעתי זמן רב.
בוקר, קררר (כן גם בתאילנד קר) התרגלתי לרעש המפלים, אך לנוף שהתגלה כאשר יצאתי מהאוהל לזה קשה להתרגל, ערפילי הבוקר החלו להתפזר לאט כאשר תוך כדי כך מתגלה נוף פסטורלי מהמם. קולות חיות היער המתעוררות לבוקר חדש יוצרים הרמונית קולות קסומה, ריח ארוחת הבוקר המתבשל על האש מקדם את פנינו, כן, התאילנדים אוכלים גם בבוקר בישול, בקיצור בוקר של יום נפלא.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לטיול רגלי, ירדנו במורד הצוק לנהר, בדרך ראינו מקדשון קטן עם פסל בודהה ומנחות אוכל ישנות, זכר למטיילים מאמינים (יותר מאתנו), השביל לנהר מתפתל בין עצי הג`ונגל הסבוכים ולאחר זמן לא רב הגענו לגדת הנהר מתחת למפל, מצאנו מקום קסום עם סימנים לא אגרסיביים של מחנה מטיילים קטן, אחד החברים סיפר לנו, שיש מקומיים שבאים לנפוש במקומות כאלה, בטבע, עם כל המשפחה ועם כל הציוד, ומתנחלים במקום שבוע ויותר.
פתאום קריאה, חבר אחר קרא לנו לראות מערה ובה שרידים טריים של ארוחת הלילה של נמר מקומי, כנראה עופר. מי הנהר קרים על סף קפואים והמים זורמים בעוצמה מפחידה, הסבירו לנו שכרגע הזרם מסוכן מאד, ושלא נעלה על דעתנו לנסות לשחות (כאילו שיכלו לשכנע אותי לטבול במי קרח כאלה), השתעשענו וצחקנו שעה ארוכה, עד שאחד החברים הזכיר לנו שיש עוד דרך ארוכה חזרה.
לתחילת הכתבה
חזרה לעיר
התארגנו לנסיעה חזרה, לא יכולתי להתעלם מהחבילה שתלו חברינו התאילנדים במרכז הסככה ששירתה אותנו כחדר אוכל, שאלתי לפשר הדבר, והסתבר שהחבילה מכילה דבריי מזון יבשים, נרות וגפרורים, זה על מנת שלמטיילים הבאים לא יחסר; לראות וללמוד!
ב"מועצת חברים" שנערכה בין חבריי הקבוצה הוחלט שהדרך חזרה תהיה קשה מידיי לטירון כמוני, ולאחר כבוד הושבתי בפיק אפ כשאחד החברים תופס את מקומי על האופנוע.
אכן, הדרך חזרה הייתה יותר מקשה מאד, חלק ניכר מהדרך הייתה עליה תלולה, כאשר זרם של מים גולש במורד ומקשה את הנסיעה גם לאופנועים וגם לפיק אפ, שעות רבות עבדנו כדי לחלץ את הפיק אפ ממלכודות של בוץ בורות וסלעים בעזרת כננת, כישרון, ניסיון רב וסבלנות תאילנדית, אחי היקר הפגין כרגיל כישרון רב ברכיבת שטח ולא פעם ביקשו החברים את עזרתו לחלץ אופנועים שנתקעו בבוץ הטובעני ובקוליסים העמוקים, ואני לראשונה שמחתי על החלטת "מועצת החברים" ועל מקומי בפיק אפ הממוזג.
לאחר תלאות מרובות ושעות חילוץ רבות שהוקדשו הן לפיק אפ והן לאופנועים הגענו לאחד הכפרים המקומיים, מספר בקתות, כולן מטופחות, עם גנים יפיפיים מקושטים בפרחים טרופיים צבעוניים ונדירים ביופיים, הגענו למסעדה שיש בה בנוסף לקוקה קולה קרה ומרעננת, גם בקבוקי "קוקה דלק", ועצרנו לתדלוק כפול, לנו ולכלי הרכב. אני לא התאפקתי והסתובבתי בשבילים של הגן המטופח בחצר המסעדה, פסלים מסלעים עיטרו את פינות הגן, כלובים עם ציפורים נדירות ביופיים היו מפוזרים בגן, צמחים מיוחדים, פרחים, בקיצור מושלם, מיטב הארכיטקטים לא יגיעו לשלמות כזאת.
קריאה של אחי החזירה אותי למציאות, צריך לאכול ולהמשיך, מגוון האוכל התאי מפתיע אותי כל פעם מחדש, בכל מקום טעמים חדשים והכל כל כך טעימממממ. השעה מאוחרת הלילה נוחת במהירות מפתיעה, למרות החשכה הכבדה האופנועים והפיק אפ דוהרים במהירות רבה בשביליי הג`ונגל, ממש מפחיד, ואני מתפלל, לבודהה ולאלוהים, שרק נגיע בשלום, תפילתי כנראה נשמעה (מעניין אצל מי), ולבסוף הגענו לקנצ`נבורי עייפים אך מרוצים.
