מאדלייד לסידני
"מהו בן אדם? כשאתה חושב על זה זוהי מכונה מקצועית להפליא להפיכת יין טוב לשתן..." קארין בליקסקי.
הגענו לאדלייד, בירת דרום אוסטרליה. רחלי ממשיכה למרכז האדום ואני מחפש אנשים שיסעו איתי לסידני ויתחלקו איתי בהוצאות הדלק ובנהיגה. ומה עושים בנתיים? מעבירים את הזמן, כותבים מיילים, כותבים כתבה לאתר, מזיזים את האוטו כל חצי שעה (הפקחים פה עובדים טוב לעזאזל). מבלה ברחוב עם כל הילדים שיצאו לחופשת האביב ונכנס לסוכנות נסיעות להציק לפקידה (ידעתם למשל שניתן להוציא מפה ויזה לאינדונזיה, ל-60 יום ב-125 דולר אוסטרלי?). קונה רדיו טייפ חדש לרכב, מבקר במפעל השוקולד המקומי (200 מוצרי שוקולד כמעט הכל בעבודת יד), מסתחבק עם כמה ישראלים ומזיז שוב את האוטו (אני כבר יודע מתי הפקח עובר ברחוב שלי). בערב משחק פול בפאב יחד עם נהג של קבוצות תיירים, שמציע לי להצטרף לקבוצה שלו למחרת, בחצי מחיר. למה לא? בתשע בבוקר התייצבתי בגסט האוס שבו הקבוצה שלו ישנה ויצאנו לדרך. שעה נסיעה ל- Barossa Valley- עמק רחב שמרוצף בשורות שורות של גפנים וביניהם כ- 60 יקבים.
עשר בבוקר, יקב ראשון, קצת הסברים מבעל המקום וקדימה: טעימות יין. לבן, אדום, יבש, חצי יבש, יין למנה ראשונה ויין לקינוח. באחת עשרה יקב שני ועוד יקב לפני ארוחת צהריים. השיא עומד על 14 יקבים ביום סיור אחד, אנחנו נכנענו אחרי חמישה. הכניסה ליקבים והטעימות בחינם, ומי שרוצה מוזמן כמובן לקנות בקבוקי יין.
חזרנו לאדלייד לפנות ערב, עייפים, מרוצים, סמוקי לחיים ואחרי שהפכנו הרבה יין טוב לשתן.
עוד לא מצאנו מישהו שצריך טרמפ לסידני. כולם ממשיכים מכאן צפונה, למרכז האדום, או מערבה לפרת` או מזרחה למלבורן. לפחות אני מכיר עוד אנשים בנתיים (כולל את הפקח, ואני לא יודע אם זה בגלל שדיברתי איתו או שזה סתם מזל, אבל עד סוף השבוע, לא קיבלתי דו"ח). ככה הכרתי את קסי האנגליה וביחד נסענו לאחד מהפארקים הלאומיים שמקיפים את אדלייד. אחרי הביקור בפארק הזה (שמרוב שהיה עלוב כבר שכחתי איך קוראים לו) למדתי שלא כל מקום שזכה לכינוי National Park שווה ביקור וצריך לברר מה הפארק מציע לפני שנוסעים. לפחות החברה הייתה מעניינת - קסי לימדה אנגלית במשך שנתיים בסין ויפן והיה מעניין לשמוע חוויות. היכרתי גם את גיא שרוכב על אופנוע במרחבי אוסטרליה ויש לי את ההרגשה שעוד נפגש בהמשך, וזוג הולנדים נחמדים, ושתי סקוטיות שצירפו אותי לחבר`ה שלהם וככה מצאתי את עצמי מעודד את נבחרת אנגליה בכדור רגל עם עוד כמה עשרות אנגלים שהשתגעו מצריחות ועידוד מול מסך הטלוויזיה בפאב במרכז העיר. אני לא רוצה לחשוב מה היה נשאר מהפאב הזה אם דייויד בקהאם לא היה מבקיע בדקה ה-93 ואנגליה לא הייתה עולה למשחקי גביע העולם...
וזהו, כמה ימים באותו המקום זה כבר יותר מדי בשבילי, ככה שנהגתי את כל 1,400 הק"מ מאדלייד לסידני, לבד. אני ווילמה (המכונית) והחברים של נטשה, שנהיו החברים הכי טובים שלי בארבע עשרה שעות הנסיעה. בעשר בלילה הגעתי לסידני, היישר לידיה של משפחת הולווי, המארחים שלי.
כמה טוב לחזור לבית.
ונואטו
פרסמתי מודעות בכל הגסט האוסים בסידני, בזו הלשון:
"להרפתקנים בלבד:
טיפוס על הרי געש פעילים, שבטים נידחים, חופים וצלילות.
מחפש שותפים לוונואטו,
עופר."
כנ"ל באנגלית.
האמיצה היחידה שענתה למודעה הייתה אורלי שבגלל אילוצי הויזה האוסטרלית לא יכלה בסופו של דבר לבוא איתי לוונואטו. כפיצוי יצאנו לשלושה ימים בהרים הכחולים (Blue Mountains NP). רק שעה וחצי מערבית מסידני ואנחנו בעולם אחר. תצפיות, נחלים, מפלים, יער גשם והרבה אקליפטוסים שהשמן שהם מפרישים נותן את הצבע הכחלחל ששולט בפארק הלאומי הזה. מסלולי ההליכה מותאמים לכולם ואנחנו בחרנו לשלב הכל מהכל- נסיעות עם עצירות, הליכות קצרות ונוחות והליכות ארוכות ומאותגרות. ישנים באוהל, מבשלים לעצמנו (יותר נכון אורלי מבשלת, ומעולה!), כך שעיקר ההוצאה היא על דלק וכששני אנשים מתחלקים בזה, זה יוצא זיל הזול.
סיימנו את ההרים הכחולים (לא לפני שכמעט דרסנו עוד קנגורו) ב- Jenolan Caves, שהן מערות הנטיפים המפורסמות ביותר באוסטרליה. מדובר במכלול של 312 מערות נטיפים, כשבכל שנה מתגלות עוד מערות כך שהמספר רק עולה. בתשע מהמערות הותקנה תאורה וסומנו מסלולי הליכה שלוקחים בין שעתיים לשלוש, ובהם עוברים בין חדרים ואולמות שמתחת לאדמה ורואים עשרות נטיפים וזקיפים בכל הצורות והגדלים. במערה שלנו היו רק 200 מדרגות, אבל יש מערות עם 2000 מדרגות, ומשום מה הסיור בהן עולה יותר (בבחינת תשלם על כל מדרגה שאתה עולה ..). הסיור די יקר (22-25 דולר), אבל שווה את הכסף.
חזרנו לסידני ואני התחלתי לארוז תיק לוונואטו, משאיר את הביגוד החם בחוץ. על אי בוונואטו, כל מה שצריך ללבוש זה בגד ים.
