הקדמה על המסלול
סוף שבוע אחד החלטנו לחקור את צפונותיו של הנחל. כיאה לזוג טיילים רציניים חקרנו את המסלול מבעוד מועד ואף הדפסנו מסלול קומפלט מהאינטרנט. "מצד שמאל תראו עצי צפצפה... לאחר כ-400 מטר פנו לעבר חורש הזיתים המרהיב" -; כותב המסלול נשמע כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר. לנו, שוחרי הטבע התמימים, כל שנותר הוא לעקוב אחר הנחיותיו המדוייקות ומדי פעם, בנקודות שסימן עבורנו ביד בוטחת, "להביט אל הנוף הגלילי המרהיב". המסלול בו בחרנו אמור להוביל אותנו -; לאחר זמן לא רב -; אל שתי נקודות ציון חשובות. הראשונה היא כסא אליהו, האמור לשמש את הנביא בהתגלותו, והשני הוא מוזולאום אבן גדול, המשוייך לשמאי הזקן ולאשתו. המסלול מתחיל בחניון מירון, במקום בו כביש 866 חוצה את הנחל. מרחבת החניה יוצאים בדרך העפר המסומנת כחול. המסלול נמתח צפונה, ולאחר כמה מאות מטרים פונה מזרחה ומשנה את אופיו, כפי שמייד יתברר לנו.
לתחילת הכתבה
יוצאים לדרך
תחילת המסלול עוברת בקלות. עצי הצפצפה אכן עומדים במקומם, מצלים על דרך העפר הנפרסת תחתם. מכאן מובטחת לנו, מסביר המדריך, צעידה של מספר דקות בערוץ הנחל עד שנגיע אל המעיין שבסופו. ההליכה בערוץ אכן מהנה. הנחל אמנם אכזב, אך חיים רבים שוקקים סביבו והתוואי המוצל מאפשר לנו ליהנות מהפריחה ומהפרפרים הרבים החגים בתוכו. המסלול מתמשך כנגד כיוון הזרימה של הנחל, כך שרובו כרוך בטיפוס בתוך אפיקו היבש של הנחל. הטיפוס מתארך ומתארך ולאחר כחצי שעה של מאבק בבולדרים מתחיל חשש קל להעיב על יום האביב הנאה. ראשונה עוצרת הבחורה. במבט מודאג היא מנפנפת בדף המודפס ואומרת: "אתה בטוח שהובלת אותנו נכון? לא בא לי למות כאן". אני, שלא הסתכלתי בתוואי המודפס אפילו פעם אחת, משיב בקול מלא ביטחון: "לא יודע, ההסבר אצלך". הגורו שלנו, זה שאחריו הלכנו בעיניים עצומות, אכן הבטיח כי ההליכה בתוואי הנחל נמשכת מספר דקות. אך סביבנו רק בולדרים ובולדרים, אפופים בסבך עצים המסתירים מאחוריהם נתיב בלתי ידוע.
מגיעים למעיין
החברה מחליטה למצוא מקום פתוח, כזה שמסוק החילוץ יוכל לנחות בו בנוחות, אך לבסוף אנו מחליטים להמשיך בדרך, בתוך הסבך היפה שכרגע נראה גם מאיים משהו. בשעה וחצי הקרובות אנחנו מנסים להיאחז בכל כוחנו במפה המודפסת, מזהים כל עץ נפול כאלון הנישא, זה שאמור להצל על המעיין שופע המים -; עין זבד - המובטח כשיאו של המסלול. לבסוף משתנה התוואי. מנקיק נחל אנו יוצאים דרומה אל שביל המטפס על גבעה. על ראשה של אחת הגבעות ניצב עץ ואליו אנו פונים כציון דרך. כבר מרחוק אנו רואים מבנה מוזר לרגליו של העץ. "סימני ציוויליזציה", אנו צוהלים ומדמיינים את הנשרים החגים מעלינו פונים לאחור באכזבה. כשאנו מתקרבים אנו מזהים את המבנה כמעין חומה קטנה ומעגלית, המסוככת על בור עמוק - המעיין. זה, שיאו של הטיול, מתברר כיבש לחלוטין, כשרק גדר אבנים מסמלת את מקומו. מה שכן, הנוף מהנקודה מרהיב כשבמבט צפונה ניתן לראות את רמת דלתון ובמבט מזרחה את צפת.
לתחילת הכתבה
ניתקלים בכיסא אליהו
אנו פונים שוב אל המפה, בתקווה שתכוון אותנו אל שאר האטרקציות שבדרך. הגורו מנחה אותנו לפנות בכיוון דרום-מזרח, ואנו, בהסתמכות מדוייקת על כיוונה של השמש, ניצבים חסרי אונים. הכל נראה זהה ולנו נדמה כי דווקא היום החליטה השמש לשקוע במזרח. לאחר כמה דקות של בהייה מופיע משום מקום טייל חביב, עטוי סנדלים תנכ"יים ושפם קומפלט ומנחה אותנו בכיוון הנכון (זה ששנינו ידענו בבירור לא לבחור בו). אנו ממשיכים בדרך, כששמאלנו נראית מירון ומתחתינו אפיק נחל סודו. הדרך מובילה אל כסא אליהו, שמסתבר כפאלוס אבן מאסיבי המזדקר לו בין הגבעות. האגדה מספרת שבאחרית הימים יתגלה אליהו הנביא על הכיסא ויתקע בשופר לבשר על בוא המשיח. עד אז, מיהרתי לקחת משם את החברה (שדווקא מצאה בו עניין מיוחד) ויחד המשכנו אל עבר מוזוליאום האבן, הנמצא כעשרים דקות של ירידה תלולה משם. כמו כסא אליהו גם זהו גוש אבן מאסיבי, מלבני יותר, באורך ארבעה מטרים ובגובה שישה. תחת מוזוליאום זה, מספרת המסורת, קבורים שמאי הזקן ואישתו.
שמאי שימש כאב בית הדין במאה הראשונה לפני הספירה, בתקופת שלטון הורדוס, ונודע כבר-;פלוגתא של הלל הזקן, ששימש כנשיא הסנהדרין באותה התקופה. (ומכאן מקור הביטויים "בית הלל" ו-"בית שמאי"). את סשן הצילומים שלנו באתר קוטע יהודי עטוי פאות אחד בקריאה רמה. מסתבר שלא שמנו לב, אבל מסביבנו התקבצה משפחה חרדית נרגשת. אבי המשפחה, שלא ממש ידע איך לעכל את הימצאותה של בחורה חשופת כתפיים במקום, קרא אליי מרחוק וביקש ממני לצלם את ילדיו הנרגשים ואותו ליד הקבר (ואם אפשר שהבחורה קצת תתרחק, כי, נו, אתה יודע...). לאחר כמה פלאשים מצידי שאל עד כמה רחוק כיסא אליהו מהמקום. כשהסברתי לו שבמרחק של כרבע שעה הליכה הוא התאכזב והמשפחה שבה כלעומת שבאה. כנראה שחוו מספיק קדושה ליום אחד. אנו, לעומת זאת, לא רווים אף פעם מקדושה ולכן המשכנו לחורבת שמע, הצמודה למוזוליאום. אלו הם שרידי בית כנסת שנפגע מספר פעמים ברעידות אדמה, עד שננטש סופית. בפתח המבנה ניתן לראות דמות נשר החקוקה על המשקוף. בתוך המבנה ישנם שרידי עמודים, שער נוסף המעוטר במנורה בת שבעת קנים וכן מדרגות, שכנראה הובילו אל מקום ארון הקודש.
מכאן הדרך חזרה לרכב שלנו הייתה פשוטה. המדריך, שהשמיט שעתיים של טיול, דווקא פירט את תוואי השביל המוביל חזרה לחניון, כולל ציון מבנה השירותים שנבנה על שרידי תחנת קמח. מסלול הנחל הוא בהחלט חוויה מהנה, הכוללת מעט טיפוס אתגרי והרבה נוף מרהיב. כשכל זה מתובל בארכיאולוגיה מקראית, אתרי קבורה עתיקים ומונומנט ממנו יוכרז בואו של המשיח - איך אפשר לפספס?
לתחילת הכתבה
