בדרך לנונג קיו
הדרך לנונג קיו (Nong Khiaw) הרבה פחות נוראה ממה שחשבנו. אנו יושבים בארגז של משאית ועוצרים כל כמה זמן להוריד ולהעלות נוסעים. אין הרבה מקום ודי צפוף, אבל ממש לא נורא. עתה אני מבחין בהבדלים בין הבתים הפרושים לאורך הכביש ובין אלו המצויים לאורך הנהר. עד לפיתוח רשת הכבישים לפני עשרות שנים היו כל הכפרים פרושים לאורך הנהרות ורוב התחבורה התנהלה עליהם. הכפרים לאורך הנהר נמצאים שם לרוב מאות בשנים והבתים בנויים על כלונסאות בבניה מסורתית. הכפרים שעל הכביש נבנו לרוב בזמן האחרון והם פרושים לאורך הכביש, לרוב צמודי קרקע ונבנו לרוב בחופזה וללא סדר או תכנון, חלקם בנויים מבלוקים ומעוטרים במעוינים בצבעים שונים וחלקם עשויים לוחות עץ או קש. נונג קיו שעל ההצטלבות בין הכביש לנהר האו (Nam Ou) הוא כפר חדש בן עשרות שנים שרבים מדייריו הם צאצאים של הכפר מואנג נוי (Moung Ngoi) הנמצא במרחק שעה במעלה הנהר ושהנהר הינו דרך הגישה היחידה אליו. יוקה ואני מצאנו לנו חדר בגסט-האוס הצופה אל הנהר מצידו המזרחי, מקום שקט עם נוף של ג`ונגלים והרים מסביב ובמרחק הליכה מהמרכז ודוכני המזון. מבחינתנו האטרקציה העיקרית היא הגשר הנישא מעל הנהר וכל ערב אנו מעבירים עליו את הזמן בצפייה אל השקיעה ואל הסירות הממהרות לעגון לאורך הגדה. לעיתים היו מצטרפים על הגשר תושבים מהמקום שגם הם באו לנוח קצת אחרי יום עבודה ולפני ארוחת ערב. גם כאן חזר ריטואל ההשקיה של הערוגות בשעות אחר הצהריים.
ההבדל המשמעותי מבחינת יוקה הוא המזון. האפשרויות בנונג קיו מצומצמות ויוקה שאינה בוחלת בשום סוג של מזון מוצאת את עצמה מתגעגעת לפיש לאפ (Fish Laap) המעולה שאכלנו בלואנג פראבנג. הפיש לאפ או הלאפ לסוגיו השונים הינה ארוחה לאואית מסורתית נהדרת. במקרה של הפיש, מדובר בדג מבושל וטחון על מצע של ירק ומטובל במשהו שהזכיר לי בזיליקום. לא הצלחתי לגמרי לרדת לעומק ומבנה התבשיל אך נהניתי ממנו מאד. אם היה אפשר יוקה היתה אוכלת ממנו כמה שאפשר. בנונג קיו הוא לא בנמצא, והמבחר מצטמצם למספר מנות אורז ברטבים שונים. בערב השני אנו חושבים שהתמזל מזלנו כשאנו פוגשים בחור לאואי ואליו מתלוות כארבע מטיילות. באותו ערב הם מחליטים להשקיע ולהכין את האוכל בעצמם. הבחור לוקח פיקוד והתוצאה לא רעה כלל אך מתובלת בכמות גדולה מדי של ג`ינג`ר. ליוקה האוכל היה יותר מדי ולמחרת חומה החל לעלות ואת רוב היום היא העבירה במיטה. היא מנסה לנוח ומידי פעם שותה תה ג`ינג`ר להרגעת הקיבה. כרגע יש מחסור באורז רגיל בנונג קיו והאורז הזמין הוא האורז הדביק אשר לא ממש מומלץ למי שיש בעיות קיבה, כך שיוקה בעיקר מנקרת מזון פה ושם. רוב הזמן אני שוהה בגסט-האוס, ומדי פעם קופץ לחדר לוודא לשלומה. היא ישנה רוב הזמן. אני יושב על המרפסת, צופה אל הנוף ומחליף מילים עם מטיילים אחרים שהגיעו לאזור. חלקם מסין בצפון וחלקם מכיוון לואנג פראבנג. לאלו שהגיעו מהצפון הייתה השפעה רבה שכן כארבעה חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי בסין באופן לגמרי לא מתוכנן.
יוקה מרגישה חלשה, אך ביום השלישי היא מחליטה שהיא חזקה מספיק על מנת שאפשר יהיה לעלות מרחק כשעה במעלה הנהר אל מואנג נוי. קוסם לה מקום שאין אפשרות להגיע אליו פרט לדרך הנהר. בצהריים אנו מטפסים אל סירת המנוע הצרה ולאחר מיקוח קטן (ונדיר בלאוס) מפליגים, יוקה, אני ועוד ארבעה מטיילים במעלה הנהר. יוקה מביטה אל חוץ הסירה ואומרת שטוב שיצאנו, האוויר הצח והנוף המרגיע עושה לה טוב. הלוואי רק שאפשר היה להחריש את הצליל המנסר של המנוע. "המנוע גורם לך להרגיש כמו פולש", אני חושב. בדרך אני מבחין במספר תפוזים צפים על הנהר בדרכם מטה. בטח נפלו למישהו מהשק. חודש לאחר מכן אני נזכר בהם שנית בזמן שאני מפליג על המיקונג בקמבודיה ורואה שוב, מספר תפוזים צפים. אני תוהה אם אלו אותם תפוזים...
אנו מטפסים על גדת הנהר ואל תוך הכפר. הכפר קצת מפתיע בסדר ובניקיון שבו. דרך כבושה לאורך הנהר היא הרחוב הראשי. משני צידיו בנויים בתים על כלונסאות בבניה כמעט זהה. אנו צועדים לאורך הדרך ועוצרים מפעם לפעם. מסביב כולם עסוקים במעשיהם, לא ממש מקדישים תשומת לב לקבוצת הזרים שנחתה. אני עוצר ליד משהו שנראה כמו מפעל קטן ליצור פרופלורים. על הרצפה תבניות בגדלים שונים ליציקה ובצד פרופלורים מסודרים בקבוצות על פי גודל מוכנים למשלוח. מישהו מסביר לי שכל עשרה ימים יש פה יום שוק וכל השבטים יורדים מההרים עם סחורה. הפרופלורים מיועדים לשוק של מחר ומה שיישאר ישלח במורד הנהר. אנו ממשיכים ללכת ויוקה ניגשת לתופרת מקומית ומבקשת ממנה לתפור קרע קטן שיש לה בסווצ`ר. התופרת מתקנת ומסרבת לקבל תשלום. בצד אני מוצא סיר ברזל גדול ועליו דבוק מיכל עץ עם צינורית המנקזת נוזל לבן לבקבוק. מסתבר לי שזה הלאו לאו. הוויסקי המקומי המיוצר מאורז. בתחילה תיעבתי אותו אך בגסט-האוס בנונג קיו גיליתי שאם מוסיפים לו קליפת עץ שאין לי מושג מה היא ומספר עשבי תיבול הוא הופך נסבל ואפילו חביב. יוקה אומרת שמאד בא לה להישאר פה ואני מסכים, אך עלינו לחזור ולקחת את התיקים. אנו מחליטים שאם היא תרגיש טוב גם למחרת אז אנו חוזרים ומבלים פה את שאר הזמן שיש לנו בלאוס. בינתיים אנו צריכים לתפוס את הסירה האחרונה חזרה לנונג קיו. קצת לפני שאנו עוגנים אנו מגלים קבוצת ילדים מחליקה על הבוץ אל המים. הם לוקחים דליי מים ממלאים אותם בנהר עולים לגדה, שופכים אותם במדרון ומתגלשים. יוקה מציינת שחבל שהיא חולה שכן אם לא, הייתה מצטרפת אליהם. כמו שלמדתי להכיר אותה, היא באמת הייתה עושה זאת.
ממשיכים למואנג נוי
למחרת יוקה מרגישה יותר טוב ואנו על הסירה חזרה למואנג נוי. את השוק לצערנו כבר פספסנו. בזמן שבו הגענו, הכפר נראה כבר כמו יום אתמול. אנו פוסעים אל הגסט האוס שלנו ומקבלים את הסוויטה. בונגלוס הנפרד מהמבנה המרכזי בו נמצאים שאר החדרים. דולר וחצי בסך הכול. בעל המקום מספר לנו בגאווה שהדיירים האחרונים בו שפינו רק הבוקר שהו במקום שלושה שבועות. כשאני משתרע על הערסל במרפסת הפרטית שלנו אני מבין למה. המקום הזה זה בדיוק מה שחיפשתי. למרגלותיי גדת הנהר וערוגות הנוי. עוד כשעה תרד השמש והמקום ירחש בפעילות. בינתיים משחקת לה השמש על פני המים ומסנוורת אותי מידי פעם. אני מתחיל לחשוב על אוכל אבל האפשרויות פה מצומצמות אף יותר מאשר בנונג קיו. בעל הבית מציע מרק ירקות. "עם דלעת וכרוב", הוא מדגיש. זה כל מה שיש. יוקה מזמינה ואני מחליט לחכות ולראות מה יש בשתי המסעדות היחידות בכפר. לשם אני צועד עם רדת השמש. אני יושב ומזמין לי ארוחה שלשם שינוי מפתיעה במבחר. עוד חצי שעה עוברת והכל מחשיך, פתאום אני שם לב שכל הכפר השתתק ואין כמעט נפש חיה ברחוב. בדרך חזרה אל הגסט-האוס אני מבחין בקבוצת ילדים מתאספים בכניסה לבית. כשאני מתקרב מתברר לי לאן נעלמו כולם. זאת שעת הטלוויזיה. כל הכפר מתאסף במספר הבתים המועטים המצוידים בטלוויזיה וגנראטור. הבית מפוצץ באנשים. סביב הטלוויזיה במעגלים ישובים הגברים ומאחוריהם עומדות הנשים וסביבם הילדים. לאור פנס אני מוצא את דרכי חזרה אל הגסט-האוס ומוצא את יוקה ישנה. חומה שוב עולה.
בבוקר אני משכים קום ומשאיר את יוקה לישון. אני מתיישב לי ומזמין ארוחת בוקר. בעל הגסט-האוס מתיישב ומסביר לי על כוונותיו לבנות "סוויטה" נוספת. אני מנדב את עצמי לעזרתו. הוא שואל לשלום יוקה ואני מספר לו. "לא נורא, היום היא תרגיש יותר טוב", הוא אומר. אני בספק. מצבה לא מוצא חן בעיני. אני מזמין עוף לארוחת ערב. במקום שכזה צריך להזמין מוקדם, ומיד הוא שולח את אחת הבנות לקנות עוף לערב. "איזו כברת דרך עברתי", אני חושב לעצמי. עד לפני לא הרבה זמן העובדה שתרנגולת שמסתובבת לי בין הרגליים תמצא את עצמה תוך שעה אצלי בצלחת הייתה גורמת לי לאי נוחות ניכרת. עתה אני משלים עם זאת וחושב על כך שרק עד לפני מספר עשרות שנים זה היה מקובל גם בארצנו. וכל עוף קפוא היה פעם חי והתרוצץ (במקרה הטוב) בין הרגליים.
יוקה מתעוררת ושוב מרגישה חלשה. ואני מבין שהגיע הזמן לסיים את ההרפתקה ולהתחיל לחשוב על חזרה לציוויליזציה. בזמן שיוקה שותה תה, אני שואל אותה, ובעצב היא מהנהנת בחיוב. היא נראית לי חיוורת ולאחר כשעה אפילו בעל הגסט-האוס מאמין שכדאי שנחזור. "אני מצטערת", היא אומרת ואני מחבק אותה בחום ואומר לה שזה בסדר. לעזרתנו בא בחור מקומי שמציע לארגן לנו סירה חזרה לנונג קיו. הבחור הזה, שלצערי אני לא זוכר את שמו אבל קראנו לו המושיע, עוד יבוא לעזרתנו מספר פעמים עד חציית הגבול חזרה לתאילנד. "תוך שעה גם אני יוצא מפה", הוא אומר, אך עדיף שתצאו עכשיו. הוא שולח את אחד מחבריו וזה חוזר תוך זמן קצר בסירה שעוגנת ממש מתחת לגסט-האוס. אנו אומרים שלום לבעל הבית ויורדים אל הסירה. יוקה נראית נורא ובקושי מצליחה לייצב את עצמה בכניסה לסירה. אנו יורדים במורד הנהר ומעיפים מבט אל עבר הכפר וערוגות הנוי המסודרות על גדות הנהר. "חבל. כל כך רציתי להישאר", מתכרבלת יוקה בזרועותיי. "לא נורא", אני אומר לה, "רק שתרגישי טוב".
בנונג קיו, מתמזל מזלנו ופיק-אפ שרק הביא מטיילים צריך לחזור ללואנג פראבנג. אנו מצטרפים ועושים את הדרך בכמחצית בזמן שלקחה לנו הדרך בכיוון ההפוך. בלואנג פראבנג, אני ממתין עם יוקה במרפאה הצמודה לבית החולים. הרופא הצרפתי לא נראה כמתרגש ונותן לנו רשימה של בדיקות לעשות בבית החולים. עכשיו כבר מאוחר ונצטרך לחזור מחר. אני משאיר את יוקה במרפאה והולך לחפש גסט-האוס קרוב. לאחר כשעתיים אני חוזר ואוסף את יוקה. במזל, הגסט-האוס ממוקם במרחק חמש דקות מצידו השני של בית החולים.
נכתב וצולם ע"י איתן שחם
[email protected]
