עוזב את סידני
ראשית כל אני רוצה לפתוח במשהו אישי. באחת הכתבות הקודמות פגעתי, ולא במתכוון, ברגשות של חברי הטוב ביותר ובאדם החשוב לי ביותר בעולם. אני רוצה להתנצל בפניו ובפני כל מי שנפגע מכך. כל ההנאה והכיף שהיו לי מהחוויות שמתוארות כאן מתגמדות לעומת תחושת הצער שבי על כך שפגעתי פה. סליחה אחי.
בשבוע השלישי שלי בסידני כבר הרגשתי שמיציתי אותה עד תום. אמנם לא הייתי אפילו בחצי מהאטרקציות שיש בעיר אך הרגשתי שאזלו לי הכוחות לנסות ולהגיע לכל אותן אטרקציות שעמדו מול עיני. העדפתי להתרכז באבזור ושיפור הרכב החדש. כך ביליתי בשבוע האחרון בסידני בין חנויות קמפינג וציוד שונות לבין חנויות של מערכות סטראו לרכב. כבר מאסתי מלשמוע את תחנות הרדיו האוסטרליות וקופסת הדיסקים הישראלים שלי היתה מונחת ללא שימוש בתא הכפפות ולכן קניתי רדיו דיסק יד שניה והתקנתי אותו ברכב. למזלי גיליתי שיש לי בסידני יותר "קשרים" ממה שחשבתי שיהיו והופנתי לחנות Stretfield שנמצאת ברחוב Bronte בבונדאי ג`אנקשיין. שם במחיר סביר יחסית קיבלתי את מה שרציתי.
כל ההכנות האלו שלפני העזיבה את סידני רק הגבירו אצלי את הרצון לעזוב ולהתחיל כבר לטייל. הרגשתי כאילו אני נמצא בארץ ולא באוסטרליה בזכות המשפחה, שאצלה התגוררתי, ובזכות שירן וארז, זוג שמטיילים באוסטרליה וכרגע עובדים בסידני וחיים בדירת חדר בחוף בבונדאי. שירן וארז עזרו לי להפיג קצת את השיעמום וההבדידות שתקפה אותי בשבוע האחרון בסידני וכאן המקום להודות להם על כך ולאחל להם בהצלחה בהמשך. אוהב אתכם!
באמצעות ארז ושירן זכיתי להכיר את קהילת הישראלים הצעירים בסידני. לפני כן, שמעתי המון סיפורים שונים ומשונים על הקהילה הזאת ומהר מאוד גיליתי שרובם לא נכונים. אז נכון שיש פה ושם דברים נכונים (על הסמים הקלים שניתן להשיג פה די בקלות) אבל הרוב המכריע של הקהילה הזאת הם חבר`ה עלה כיפק. יש פה מן הרגשה של קיבוץ שכולם מכירים את כולם וכולם חברים של כולם. ובסך הכל הם מייצגים את ישראל די בכבוד.
השלב הבא היה למצוא שותפים לנסיעה. בשל העלויות הגבוהות והקילומטרים הלא נגמרים, לא מומלץ לנסוע לבד לטיול סובב אוסטרליה. לאחר שבוע של חיפושים מצאתי את השותפים לנסיעה שלי. רן ומשה שאותם מצאתי דרך אתר למטייל ומיכל שפגשתי במקרה בבונדאי. וכך לאחר שפגשתי את שלושת המוסקטרים הנ"ל יצאנו לכיוון צפון על החוף המזרחי. כשהיעד הראשון הוא ביירון ביי Byron Bay. עיר חוף אוסטרלית טיפוסית שרבים ממליצים עליה. מיהרנו לצאת לדרך למרות שלא היינו מאורגנים כיאות, אם בכלל (מפות לדוגמא לא היו לנו...).
נלסון ביי
בזכות כושר ניווט טוב שגיליתי (לא ידעתי שיש לי כזה עד שהגעתי לאוסטרליה), ספר הלונלי פלנט שהיה ברשותינו ואדיבותם האין סופית של האוסטרלים הגענו לקרוואן פארק Caravan Park הראשון לעשות בו את הלילה. הקרוואן פארק הזה נמצא בעיירת חוף מקסימה בשם נלסון בי Nelson Bay, אשר נמצאת כ-500 ק"מ צפונית לביירון. למרות שלא תיכננו, עצרנו שם ללינת לילה וזאת מכיוון שהתחיל להחשיך וסיפורי האימה ששמענו על תרמילאים, שנסעו בלילות בכבישי אוסטרליה ונתקלו בקנגרואים תועים שקפצו להם לגלגלים, הציקו לנו בתת מודע. קצת התבאסנו להתמקם לשינה בשעה 17:00 (השעה שמתחיל להחשיך פה) לאחר שלוש שעות נסיעה בלבד, אך נראה שלא היתה לנו ברירה.
הבחירה לישון בקרוואן פארק היתה ברורה מאליו. כשמחשיבים נוחות מול מחיר ואת העובדה שיש רכב שאפשר לישון בו, המקום הטוב ביותר לישון בו הוא הקרוואן פארק.
כדי שתבינו מה זה קרוואן פארק ואיך אני יכול לישון בו אם יש לי רק פורד פלקון קטנה ומסכנה אני אתאר לכם אחד כזה. זהו מן חניון גדול שמחולק לחלקות שונות. ישנם חלקות פשוטות שמיועדות לרכבים מהסוג שלי יש ולאוהלים. חלקות נוספות הן של רכבי הקראוונים הנגררים והבנויים על המכוניות ושל בקתות (מקביל פחות או יותר לצימר בארץ). התשלום הוא זול מאוד יחסית לאכסניות. הסכומים נעים בין 7 ל-10 דולר לאדם בחלקת קמפינג (לעומת 20-24 דולר שיעלה לכם באכסנייה ממוצעת בעיר). בנוסף לחלקות, יש בקרוואן פארק הללו מקלחות ושירותים נקיים, חדרי כביסה ויבוש, חדרי אינטרנט בתשלום, טלפונים ציבוריים, חנויות מוצרים וחיבור חשמל ומים לכל חלקה.
כמובן שבכל קרוואן פארק התנאים משתנים אך בכל שלושת הפארקים שאני הייתי בהם התנאים היו מאוד דומים. רצוי, אמנם להגיע לפני השעה 18:00 כדי להספיק ולהירשם לקרוואן פארק ולהשתמש בשירותים שלו. רוב הקבלות בפארקים האלו נסגרות בשעה זאת ואם לא רוצים להיתקע מחוץ לקרוואן פארק כמו שקרה לנו ביום הראשון, רצוי להקדים. בנוסף לכך, הרבה יותר קל להקים את המחנה (אצלנו המחנה זה אוהל סיירים שנמתח בתחבושות אלסטיות) כשעדיין יש אור.
כשהגענו לנלסון ביי בלילה לא יכולנו לראות כמה המקום יפה כשהוא תחת אור השמש. בבוקר קידמו את פנינו עשרות תוכים בצבעים מדהימים שעשו רעש של איצטדיון כדורגל מלא בחמישים אלף צופים, אך התענוג שבלראות אותם היה שווה את זה.
לאחר סיור קצר בעיירת החוף השלווה והתפעלות מהנוף המדהים של חופים לבנים, שתינו קפה על החוף (אוי, כמה שחסר לי קפה עלית...) והמשכנו בדרכנו לביירון ביי.
הדרך לקיירנס
על הדרך- הדרך המרכזית מסידני לכיוון העיר קיירנס Cairns היא על כביש מספר 1- ה-Pacipic Highway. הדרך היא ברובה אוטוסטרדה בעלת שני נתיבים ומותר לנסוע במהירות של 110 קמ"ש. הדרך לביירון ביי מאופיינת בעיקר בנוף של גבעות ירוקות, נהרות, חוות בקר וכדומה. מרשים ללא ספק. ישנה דרך נוספת, שבמחשבה שניה הייתי נוסע משם, שממוקמת ממש על החוף ועוברת על פני עיירות חוף. הבעיה היא שלפי המפות היא נראית פחות מהירה ויותר ארוכה ומפותלת לעומת Pacipic Highway שעובר דרך עיירות שממוקמות קצת יותר מערבה מהים.
הריגושים העיקריים שהיו לי מהדרך מלבד הנוף הירוק וחוות הבקר היו השלטים שמזהירים מקואלות וקנגרואים שחוצים את הכביש. ברוב תמימותי ניסיתי לקלוט כאלה (חיות- לא שלטים), תוך כדי נסיעה שאני נוסע במהירות של 100 קמ"ש (לא נאתגר את האוטו ב-110 למרות שמותר). כמובן שלא הצלחתי (חוץ מפעם אחת שראיתי קואלה על עץ אבל זה היה על עץ בתוך פארק קואלות כך שאני לא מחשיב את זה כקואלה אמיתית).
לאחר מספר שעות לא מבוטל, מבלי לעשות יותר מדי דברים חוץ מאשר לנהוג, לישון באוטו, לתדלק וכדומה הגענו לקרוואן פארק השני שלנו Cersent heads. אפשר להגיע אליו בנסיעה של כחצי שעה מקמפסי Kampsy שנמצאת על Pacipic Highway. הפארק שוכן על שפת הים וכשהגענו בלילה היתה רוח חזקה שאיימה לקרוע את האוהל המסכן שלנו ממקומו. בבוקר, לעומת זאת, זכינו לראות נוף מרשים מאוד של צוקים, גלים גבוהים והמון גולשים עם גלשנים ארוכים (אומרים שהחוף הזה הוא גן עדן לגלשנים ארוכים אך אני לא מבין בזה כל כך). משם המשכנו בדרכינו צפונה לעבר היעד ביירון ביי.
כבר מקמפסי התחלתי להרגיש שאני לא נהנה מספיק. חשבתי לעצמי שהחוף המזרחי באמת משעמם כמו שכולם אומרים, עוברים מעיר חוף אחת לשניה, בלי יותר מדי לטייל באמצע. נסיעות ארוכות שלא נגמרות. אך מצד שני, הדרך יפה כל כך. ונראה שיש כל כך הרבה מה לעשות בדרך ואולי העובדה שאני נגרר אחרי רצונותיהם של חברי הקבוצה מונעת ממני לעשות מה שאני רוצה באמת. חשבתי אולי לוותר על המשך הדרך עם שאר חברי הקבוצה ולהמשיך לבד. או למצוא שותפים אחרים שהם קצת יותר בקו המחשבה שלי. בסוף החלטתי להמשיך איתם הלאה, לפחות עד לביירון ביי ואז משם נראה מה לעשות.
לפני שהגענו לביירון ביי עצרנו בעיירה Nambucca Heads אשר יושבת על שפך נהר הנאמבוקה לים הפסיפי. נהר הנאמבוקה לפי שפתם של האבוריג`ינים פירושו נהר מפותל. אמנם לא ממש הצלחתי לראות את פיתולי הנהר בשפך שלו לים, אך הנוף היה עוצר נשימה. בנוסף לנהר הנשפך לים אפשר לראות שם הרבה אלבטרוסים (עוף ים ענק) ושחפים. לאורך החוף ישנם המון ציורים שאנשים מכל העולם ציירו על הסלעים. מן מסורת כזאת שהחלו בה לפני שנים רבות. זהו המקום לכל חובבי הנצחת שמם על סלעים ושלטים (כמו בדרך לאילת). רק שכאן ניתן לעשות זאת באופן חוקי.
ביירון ביי
כשהגענו לביירון ביי החלטנו שניקח הפסקה מקמפינג ושינה על משטחים לא נוחים כמו הבגאז` של האוטו או הרצפה של האוהל (לא התארגנו על מזרונים עדיין..) והשתכנו באכסניית ההולידי וויליג` Holiday Vilage שממוקמת בתחילת הרחוב הראשי של ביירון ביי. למרות המחיר המוגזם (24 דולר) האכסניה היתה מצויינת, מטופחת ומאובזרת היטב ומלאה בחברה צעירים מכל העולם.
בערב גילינו שחיי הלילה של ביירון בי די סוערים יחסית לערים קטנות אחרות לאורך החוף. ישנם מספר מועדונים וברים על הרחוב הראשי. כל מה שצריך לעשות זה לברר איפה מנגנים את המוסיקה האהובה עליכם וללכת לשם. רוב המקומות נסגרים בחצות אך תמיד תוכלו לעקוב אחר עדר המבלים שנודד מהפאבים והמועדונים שנסגרים לאלה שנשארים פתוחים עד מאוחר יותר.
פרט לחיי לילה סוערים אין יותר מדי מה לעשות בעיר. כמובן שהגלישה היא מוטיב מרכזי בחיי היום יום בבירון ביי אך הרבה יותר מזה אין מה לעשות שם. מכיוון שאני לא גולש (עדיין..) החלטתי ללכת לביקור קצר בעיירה נימבין Nimbin- במרחק של שעה נסיעה דרומית מערבית לביירון ביי.
בין חוות בקר, יערות והמון נוף ירוק יפה נמצאת נימבין שידועה באוסטרליה כעיירת סמים. כל העיירה מתבססת על רחוב ראשי אחד וקצר שמלא בבתי קפה חנויות שאנטי כאלה וסוחרי סמים ברחובות. ברגע שיצאתי מהאוטו ישר קפצו עלי שני סוחרים שהציעו לי את מרכולתם.לאחר סירוב מנומס המשכתי ללכת. וכך זה המשיך, כל חמש מטר עצר אותי סוחר סמים ושאל אותי אם אני רוצה לקנות. למרות שהסמים לא חוקיים באוסטרליה, המשטרה כנראה מעלימה עין ממה שהולך בנימבין, מה שנותן לעיירה תחושה והרגשה של כאילו אנחנו נמצאים בשנות השישים העליזות. אנשים שמחים לבושים בבגדים צבעוניים, ואמני רחוב שמנגנים מוזיקה. הרגשה מאוד נחמדה. אני אישית מיציתי את המקום אחרי חצי שעה אבל מומלץ לבקר בעיירה גם בשביל ההרגשה שלא תמצאו בשום מקום אחר באוסטרליה וגם בשביל הדרך המהממת לשם.
ואם כבר הזכרתי את הדרך, אז בדרך חזרה לביירון עצרנו מיכל ואני לפיקניק קטן בין החוות. לפתע הגיחה מולי אישה זקנה בת 80 שרדפה אחרי פרה קטנה שברחה לה מהחווה. לא חלפו יותר משתי דקות והזקנה עם הפרה שוב חלפה מולי כשהפעם הזקנה מבקשת ממני לעזור לה לכוון את הפרה הסוררת לתוך החווה שלה. וכך מצאתי את עצמי רודף בשדות אחרי פרה משוגעת ומאחורי אותה זקנה מעודדת אותי להמשיך ומצטרפת בצעקות רמות על הפרה.
ללא ספק חוויה שיכולה לקרות רק באוסטרליה ואותה אני לא אשכח לעולם. לאחר יומיים בבירון קיפלנו את הציוד ואנחנו בדרך לבריסבן Brisbarn.
