כפר תבור

החלטנו לצאת לטייל. או יותר נכון אני החלטתי. למה? טוב יש כמה סיבות. הראשונה במעלה – ככה. כי לטייל זה כיף, ואפשר וכדאי, אז למה לא? השנייה – קניתי תיק חדש, אוהל חדש, בנזיניה חדשה, נעליים חדשות ואני חייב לבדוק אותם לפני שאני טס, אז מה יכול להיות יותר טוב מטיול סוף שבוע נחמד בארצנו היפה כדי לערוך בדיקת כלים?

והסיבה השלישית, אך לא פחות חשובה – יפעת. את יפעת הכרתי אחרי שפרסמתי מודעת מחפש שותפים באתר למטייל: "לא בא לי לטייל לבד ואני רוצה שיהיה שם מישהו כשאני אפול לאיזה תהום אחרי שאמרתי לעצמי - אה כלום לא יקרה לי, כדי שיקרא לחילוץ". אחרי זה נפגשנו בהרצאה על מונגוליה וסין והכיוון היה לטייל ביחד שם ורציתי, איך לנסח בעדינות, לעשות גם לה "נסיעת מבחן" (דבר שהיה הדדי מצידה, אני בטוח) לפני שאנחנו מחליטים שאנחנו מטיילים ביחד, לראות שאנחנו באותו ראש של טיולים.

אז התחלתי לארגן את הטיול. למרות שאני כבר רגיל, היה קשה. הלוגיסטיקה הייתה לא פשוטה. מספר האנשים שבאים היה מאוד דינאמי – מ -4 ל-אולי בכלל שווה לשכור אוטובוס? בנוסף לכך, כשפתחתי את מפות גליל עליון וגליל תחתון סימנתי לעצמי במבט ראשוני בסביבות ה-17 מסלולים שבא לי לעשות ולרובם אין איך להגיע ולחזור עם אוטובוס, אז צריך שני רכבים, או שלושה או צי רכב שיאכלס את כל הבאים הפוטנציאלים. שזה עוד לוגיסטיקה, בנוסף לכך שכל אחד שלא דיברתי איתו יומיים החליט שהטיול מבוטל כי אף אחד לא בא.

אבל בסוף, ביום שישי חם אחד של סוף אוגוסט יצאנו כולנו, באוטובוס (לא שכור), לכיוון כפר תבור כדי לטייל בנחל יבנאל ולסיים בכנרת. מכל המועמדים לצאת שרדו רק מתי מעט – עפר, לירן (aka הירש) ואיתמר – חברים טובים שלי, ניב (aka פויקע)– גם חבר טוב וגם ראש הצוות שלי מהצבא ויפעת שעליה כבר דובר.

אבל, מרפי כהרגלו חרש רעות וסוף השבוע שבו בחרנו זכה לנבואות זעם של חום אימים מפי כל החזאים כפה אחד. אבל ממתי קצת סיכוי להתייבשות יפריע לנו לטייל? בטח לא לי, שביטלתי את העבודה החשובה שלי בתור מתדלק לאותו סוף שבוע. שמחים ומאושרים הובלנו את עצמנו לאוטובוס הלפני אחרון מתל אביב לקריית שמונה ופגשנו בעפולה את ניב ויפעת שהספיקו כבר להכיר כשהמתינו לאוטובוס ונחתנו מוכנים לדרך בכפר תבור.

אחרי דיון קצר הגענו למסקנה שבעקבות החום הצפוי כדאי שמחר נתחיל מוקדם ונקצר את המסלול הצפוי של 16 הק"מ כמה שיותר. זתומרת – לא נישן בפארק של כפר תבור שבו יש גם מים, גם דשא, וגם יכול להיות שיבקרו אותנו ידידה של ניב וחברותיה, אלא בחרבת מעדר, שלא ממש ידענו כלום עליה ולפי ההשערה שלי (שלא אומתה מעולם) אינה יותר מגל אבנים באמצע שדה.

 התחלנו לצעוד צפונה ומזרחה דרך כפר תבור ושדמות דבורה, מעקפים פה ושם כדי לא לעבור דרך בתים של אנשים (למרות שהרעיון קסם מאוד) והתהלכנו לאורך נחל קיש לכיוון חרבת מעדר. אבל לא ממש שמנו לב לדרך. אז יצאנו קצת קרובים מדי לכפר קיש וקצת רחוקים מדי מהחרבה. ולכולם, חוץ מלעופר ולי, כאבו הרגליים (לכולם היו נעליים חדשות חוץ מלעופר ושלי סתם היו נוחות להפליא – אין צורך להגיד כמה צחקתי על כולם) וכמובן החושך התחיל לרדת, מה שמאוד שימח את איתמר שיכול היה להוציא את פנס הראש החדש שלו ולהשוויץ בזמן שהוא מאיר קצת.

לבסוף הגענו לחורשת עצים שלהערכתנו הייתה קרובה מספיק לחרבת מעדר כדי לחנות בה. החורשה הייתה מגודרת, כבר אמרתי? אבל אותי לימדו שגדרות זה לפרות ולאנשים שצריכים לעבור אותן. אז בדילוגים קלילים אך לולייניים והשלכת תיקים עברנו את הגדר ופרסנו את ציודנו בחורשה.

נורא שמחתי על ההזדמנות להוציא את כל ציוד הבישול החדש שלי, והתחלנו להכין את ארוחת הערב שאני ועופר קנינו – סלט, מרק, נקניקיות ופסטה עם רוטב שאני הגיתי (לא להתלהב זה סך הכל רוטב עגבניות מתובלן עם בצל וזיתים), כשיפעת מסבירה לי איך להכין אותו. באוכל אני טוב בלחשוב ולאכול, לא בלעשות. הבנזיניה שלי בהחלט עשתה את העבודה וגם סט הסירים שהחלטתי להשקיע בו בעקבות זה שחסכתי הרבה על הנעליים.

האוכל התבשל על הבנזיניה ו70 הגזיות שהיו שם (אמרתי לכולם להביא, לכל מקרה שלא יהיה) וחיש מהר ישבנו ואכלנו לקול היריות של החתונות מהכפרים הבדואיים שלמרגלות הר התבור שצלליתו נשקפה אלינו. חוצמזה, יפעת טרחה והביאה יין לקידוש, מה שעשה את האווירה לקצת יותר שמחה מהרגיל והרבה יותר כיפית לשיחות של אמצע הלילה (טוב זה היה רק 8 וחצי אבל רחוק ממקום ישוב זה מרגיש אחרת).

את האוהל החדש שלי הקמתי לבד בדקה וחצי בדיוק ואני והירש (aka לירן) סיכמנו שנישן בו יחד כדי לראות האם הוא באמת לשני אנשים. התשובה – כן, אבל בלי ציוד. פרשנו לשינה כשכולם מסכימים ששעה 04:00 זה קצת מוקדם לקום אז החלטנו אחרי משא ומתן קשוח (עם מי?) על השעה ארבע וחצי. 04:30 והפלאפון שלי מטרטר לי בראש אחרי שהלכתי לישון כשחם מדי באוהל והתעוררתי באמצע הלילה וזחלתי לתוך השק"ש כי היה קר מדי.

אחרי משא ומתן קצר עם עצמי והפלאפון, אני מחליט שארבע וחצי זה קצת מוקדם מדי בשבילי וחוזר לישון. אחרי 10 דקות, כשמספר לא מובטל של פלאפונים מזמם סביבי, אני מגיע למסקנה שאולי בכל זאת כדאי לקום ואני מתחיל לצעוק לכולם מתוך השק שינה והאוהל, עם הפנים אל הרצפה, שיקומו. מסתבר שהם כבר ערים חלקית ומצליחים לשמוע את הרטינות העמומות שלי.

מחוץ לאוהל משקיף יום אביך למדי שיוצר מראה אפוקליפטי למדי כאשר ליד הר תבור מתמר עמוד עשן גדול ותנ"כי (כנראה שאחת החתונות הבדואיות יצאה משליטה). התארגנו חיש מהר ויצאנו לדרך לכיוון הישוב יבנאל שבו נהיה חייבים לעצור כדי למלא מים, עצירה שמשנה קצת את הדרך ופוסחת על קטעים שחשבתי שיהיו יפים יותר, אבל זה עדיף על להתייבש.

 הנוף בדרך, פוטנציאל שלא מומש, למען האמת. אני בטוח שהיה יכול להיות יפה ללכת לאורך שדות כשבהתחלה נשקף הר תבור והעמוד העשן ולאחר מכן נשקפת רמת יבנאל, אבל האביכות של היום הרסה את הראות. מצד שני, לפחות לא חם ואני מתחיל לקלל בליבי את החזאים שהקימו אותי מוקדם. "אבל רק 7 בבוקר" מזכירים לי כולם (כנראה שקיללתי בליבי קצת חזק), אך אני לא נותן למציאות לבלבל אותי עם עובדות – לא חם היום!

לתחילת הכתבה

רמת יבניאל והירדן

אנחנו מתחברים לרמת יבנאל ולשביל הכחול המסומן בה ומתחילים ללכת לאורכו עד שאנחנו מגיעים לאזור שבו אמור להיות עין חדה. כולם מניחים את התיקים ואני ועפר, בחדווה של מדריכים ותיקים בחוגי הסיירות של הקק"ל, ישר הולכים לחפש את המעיין הנסתר. חיפוש קצר מגלה מספר עצים ובינהם שוקת, לא שבורה אך עם מים עומדים, שממנה ממשיך זרזיפון שהופך לזרימה במורד הפלג, בינות לצמחיה. לא משהו שאפשר לשכשך בו רגליים, אבל עדיין מקום יפה. כולם עייפים מכדי לבוא ולראות, אז אנחנו ממשיכים.

אני ועופר מתחילים לדבר ביננו, בפוזת המדריכים שלנו, שהזמן קצת נגרר ואולי כדאי לוותר על ארוחת בוקר ולעשות בוהוריים (בארנץ` בלעז) כאשר אנחנו מגיעים לבית הקברות של יבנאל ומגלים שם שני דברים. הראשון – ברז מים פועל (ומלא במים שמאוחר יותר ובאיחור גדול מכדי לעשות משהו בנידון, נקרא להם בחיבה "מי ביוב") והשני – שכולם רעבים. אחרי מנוחה קצרה אנחנו הולכים בדיוק עוד 100 מטר ופותחים בארוחת בוקר דשנה בחצר המוסד החינוכי של יבנאל. אחרי הפסקה ארוכה מהמתוכנן האצנו וקצב ויצאנו לתחנה הבאה – שמורת חורשת יעלה. השמורה הקטנה בארץ, שאמורה להיות מקום חמד אמיתי. ההליכה על רמת יבנאל נחמדה והנוף יפה רק שמתחיל להיות חם, אבל לא ממש חם (ואני עדיין טוען בתוקף – היום לא יום חם!).

חורשת יעלה, הנה באמת פינת חמד – מספר אלות אטלנטיות באמצע הירידה ממצפה אילות אל נחל יבנאל בצירוף דשא נעים למראה. אני מדלג קלות אל תוך השמורה, אל בין העצים, כאשר אני מגלה לחרדתי שפרות שעברו פה דאגו למקש את השטח היטב. אני חומק בין ערימה למשנהה ומטפס כמה שיותר גבוה על העץ הקרוב. כל השאר מגיעים אחרי, ואני ממרום כיסאי מזדהה כ"Cowshit King" ומכריז "Welcome to my kingdom".

עוד עצירה ארוכה יותר ממה שחשבנו והופ אנחנו יורדים אל נחל יבנאל בשביל ישראל. נחל יבנאל, אין מה להגיד, הוא יפהפה. סבך של צומח גדות נחלים ושביל צר וחמקמק שמופיע ונעלם בתוכו לקול המים המפכפכים (הפסיכומטרי משתלם לפעמים) באמת יוצר אווירה פסטורלית. ברגע הראשון שאנחנו מגיעים למים של נחל יבנאל אנחנו עוצרים לארוחת צהריים, למרות שזה לא מים לשחייה. כל בעלי הנעליים החדשות ישר רצים עם הנעליים לתוך המים, כדי לבדוק כמה הווקס שמרחנו כולנו יעיל נגד מים. כנראה שזה עוזר, כי אף אחד לא חש רטיבות בגרביים. אולי חוץ ממני. כנראה שההתפשרות במחיר בכל זאת משאירה כמה חסרונות. לא נורא, עוד וקס והכל יהיה בסדר.

אחרי ארוחת צהריים ועוד שתי כוסות קפה, אנחנו רוצים להמשיך. אבל נהיה כבר חם, למרות שאני טוען שעדיין לא היה יום חם. כל עוד לא הולכים בשמש, או עומדים בשמש, או עומדים בצל, או נושמים שם עמוק מדי. אז מחכים עוד קצת (למה?) ומתחילים ללכת בשביל הפתלתל של נחל יבנאל. לא מעט פעמים אנחנו נתקעים בסבך וחוזרים אחורה למצוא איפה איבדנו את השביל. בכל הבלבול פספסנו את האקוודוקט – אמת המים הרומית העתיקה שהעבירה מים לישובי האיזור בימי קדם.

וגם מטרידה אותנו העובדה שהמים הרגילים מתחילים להגמר ועוד מעט נהיה חייבים לשתות את "מי הביוב" של יבנאל שנקראים שם על שום הצחנה האופפת אותם, למרות שפויקע ואני בטוחים שהכל יהיה בסדר, הנה – הירש שתה אותם לפני ששמנו לב והוא בסדר. באופן יחסי, כי נתוני הפתיחה גם ככה לא היו בשמים כשזה מגיע להירש.

לבסוף אנחנו מסיימים את נחל יבנאל ובשיא החום מתחילים ללכת לאורך הירדן. במסלול בוצי באזור השפך של יבנאל לירדן, אני מחליט ללכת בדיוק במרכז, בתירוץ שאני רוצה לבדוק שוב את הנעליים שלי. האמת, אני פשוט אוהב בוץ. בוץ זה כיף. חבל שיפעת לא חשבה ככה כשהיא טבעה עד הברך בערך. אבל שלום לה, היא לקחה את זה ברוח ספורטיבית.

מרוב הרגל לריח הביוב כנראה, החלטנו ללכת דווקא לאורך המקביל הביובי של הירדן בקטע הזה ולא עם שביל ישראל שהלך לאורך הירדן עצמו, במקום שבחורות אטרקטיביות בבגדי ים מינימליים בחרו להתייבש. רגע אחרי שנגמרים המים הנורמליים, אנחנו מגיעים לאיזה מקום של שיט קנו על הירדן וממלאים שם מים סבירים ולא מצליחים לעמוד בפיתוי של ארטיק פסיפלורה וגולדסטאר בגזלן המקומי. עכשיו אני כבר מתחיל להרגיש את הסוף ומתחיל לחשוב, אם אני מתבאס עכשיו, מה יקרה כשאני אחזור לארץ אחרי שמונה חודשים של טיולים ברחבי העולם? אבל זה כבר הרבה קדימה מדי בשביל לחשוב ביום כזה לא חם שאני מזיע החוצה את כל האיברים הפנימיים שלי.

בדרך מתברר גם שהאוטובוס שסמכתי עליו לא קיים (נשמע כמו קטע מכתבה מסין), מה שאומר שאנחנו קצת פחות ממהרים כי נצטרך ממילא לקחת אוטובוס לטבריה. אנחנו מגיעים למקום בו הכנרת נשפכת לירדן ואחרי מעקף של גדר קטנה (אמרתי כבר מה עמדתי בנוגע לגדרות) אנחנו על החוף הדרומי ביותר בכנרת לטבילה קצרה של עשרים דקות, החלפת בגדים (השורש שלי נקרעו בדרך!!! אבוי!) והופ אנחנו על האוטובוס לטבריה.

 אחרי פרידה קצרה מיפעת, כאשר אנחנו מסכמים שנטייל שוב בסוכות ושצריך לדבר יותר קונקרטי על איפה לעזאזל אנחנו נפגש בסין (היא מגיעה מטיבט ואני מהונג קונג) אנחנו על האוטובוס לתל אביב, עוד פרידה קצרה מניב בעפולה וסיכום על טיול מפגש מחזור של הצוות מהצבא אני מניח את הראש ומרים אותו שוב רק בהרצליה. עוד טיול נגמר. היה כיף.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה