מגיעים להרים של טיבט
טיבט של פעם היתה ממלכה אדירה שגבולותיה הנוכחיים, אפשר להגיד שלא מחמיאים לה, או שאפילו יותר מזה, עושים לה קצת עוול, אבל לא נכנס לזה. הממלכה הטיבטית של פעם פעם היתה ממלכה גדולה ואכזרית שעשתה הרבה הרבה צרות לסינים, וטיבטים כשהם עושים צרות זה צרות צרורות ובצרורות. בכל מקרה לברבריותם של האנשים האדומים והמסכנים אתייחס בהמשך, כרגע אתרכז בממלכתם העצומה שבותרה וחולקה בין כל מיני פרובינציות אחרות שהקימה קיסרות צ`ינג אי שם בין נבכי ההיסטוריה. מה יצא? שטיבט ועוד כמה טיבטים שחיו בגבולות המולדת עכשיו נמצאים במחוז שנקרא סיצ`ואן, במחוז שנקרא גאנסו, הרבה במחוז שנקרא צ`ינגחאי וקצת במחוז שנקרא יונאן, מנהלים להם חייים טיבטיים לחלוטין, כאילו אין כזה דבר סין, כאילו שבתים עם חרסינה לבנה זה לא באופנה.
לטיול יצאנו
את המסע התחלנו בנסיעה לעיר קנדינג, עלינו, ירדנו, הגענו, סחבנו, ואפילו התרחצנו במעיינות חמים מדיפים גופריתיות קלילה, חס וחלילה לא משהו שיפריע לסינים אניני הריח להמשיך בחייהם כרגיל, בקיצור, לא חמת גדר. ההרים התגבהו מכל הצדדים ואנחנו ביניהם קטנים ומסתכלים מלמטה. לא נשאר הרבה לעשות מלבד להצטרף אל העם בריקודי עם - ריקודי עמבה שנערכו בערב בכיכר המרכזית. הרוב נשים, וכולן מפזזות מפה לשם ומשם לפה במעגלים גדולים שמזכירים את האנשים שיצאו לרחובות ב-כ"ט בנובמבר, שורות ימינה שורות שמאלה, אני מזיזה את הישבן בקצב המתאים ומסתכלת בעיניים נוצצות של ילדה לא מקובלת בהפסקה פעילה, ניר הולך לחפש משהו לאכול ופתאום מתחיל אבאניבי אובו הבב, אבאניבי אובוהבב אובותבך וגאווה ישראלית של ילדה ששרה את כל השירים מהקדמים עוד הרבה אחרי שהם כבר שכחו שהם היו במצעדי הפזמונים, אם בכלל, עלתה בי. שיפודים, לישון ואוטובוס לטגונג.
נזירים מוזרים
חשבנו שנזירים הם אלו שמקבלים אוכל כצדקה, חשבנו שהם מסוגרים ומסתגרים ונמנעים מהעולם המערבי המשתלט בכל, חשבנו שהחומריות מהם והלאה שהם לא מתעסקים בכסף ובשאר שטויות כאלו, שמובילות לסבל. חשבנו. אולי הם התקלקלו עם הזמן, אולי הם בחופשה מהאזרחות והם רק לקחו כמה חודשים בתור נזירים להתנסות, אבל רוב הנזירים שראינו הסתובבו בחנויות סביב המנזרים ורכשו לעצמם תוך קשקוש בפלאפון שלהם, מוצרים ומוצרות ועוד מיני וכל מיני. רק מגבלה אחת נראה שנותרה בעינה אחרי כל ההתפקרות הזו :) שמה שהם יקנו, ולא משנה מהו, יהיה בכתום או בבורדו, שיתאים.
i said hey honey, take a walk on the wild side And the colored girls sing Doot, doo doot, doo doot, doo doot doo doot ...
כשהגענו לליטנג לא קלטנו את זה מיד, אבל אחרי קצת קצת זמן שהמצלמה לא הפסיקה לפרפר ולהגיד בקול של מפלצות אני רוצה אני רוצה, הבנו שאנחנו מתנהגים כמו אורחים בגן חיות. רק נמנעים מלזרוק במבה על המקומיים. הם היו כל כך מדהימים וכל כך שונים וכל כך חייתיים עם הלבוש הפראי הזה שלהם שזה היה פשוט יותר מדי. מה גם שהיינו בגובה של 4200 מטר וקוצר באוויר התרגם לקוצר סבלנות ולהסתגרות והבדלות וכמיהה למשהו שאין וגם.. איך לא? געגועים. מצאתי אותי ביום שמש יפה יושבת על מדרגה של בנין ברחוב הראשי, נזירה טיבטית חייכנית שמכרה דיסקים של שירים טיבטיים אירוויזיונים וטרגים התישבה לידי וכיסתה את ראשי בכפייה שלי, הלבנה, שנמרחה על הרצפה, להגן עלי מהשמש הקופחת, שאכן קפחה, וגם הציצה לי במצלמה ומחאה כפיים בהתרגשות למראה האנשים שהתפרסמו בה כמו כוכבי קריוקי גדולים. וניר טייל וכתב התרשמויות:
הטיבטים הם העם הכי מדהים של הטיול. בעיקר מדהימים הם הטיבטים שהם לא נזירים. טיבטי טיפוסי נראה כמו ערימת בגדים שמישהו זרק.. יש מכנסים וחולצה, וסוודר צמר גס או מעיל אופנוענים מעור ומעל כל זה (גם בקיץ, כשאנחנו בטי-שירט) מעיל ע-נ-ק-י בירוק אפור, חום או לכלוך, שמתחיל איפשהו בקו הסוליות וזרוק על כתף אחת. כל השאר - הכתף השניה של כל העניין ושני שרוולים, ארוכים פי שניים מהיד הכי ארוכה שראיתי בחיים שלי, מלופפים מסביב למתניים, ואת הכל קושרת חגורה ענקית, או יותר נכון אבנט מאוד גדול, מעור או מרצועות בד של 10 מטר מסובבות ומסובבות ומסובבות.. רגע, לא נגמר... אף טיבטי שמכבד את עצמו לא יצא בלי לתלות סכין על החגורה (בתור מישהו ששם אולר בכיס כשהוא הולך לקנות ירקות, אני מבין אותם) ואם לא סכין, אז חרב בקנה מידה מלא. ומקדימה, בכנף המעיל שנופלת מהכתף מוחבאים להם שאר ירקות. כל מה שהטיבטי צריך: חבלים, סירים, דיסקים, מגבות קשקושים וארוחת צהרים שיהיה.. בסך הכל כל איש תופס פי שניים מקום במרחב ממה שהוא באמת. מזל שסין גדולה ויש מקום לכולם כפול שניים. וגם למשקפיים שלהם שהם כבר סיפור למתקדמים באמת.
אנחנו חבורה צוהלת ושמחה, שרים רוקדים ומספרים בדיחה
באמצע הדרך ובאמצע הגעגועים והגובה והתופעות הטיבטיות האלו שממלאות את הרחוב, מצאנו חברים מהעבר שכבר פגשנו קודם - את טום הגרמני שנתקלנו בו במקומות מוזרים על הדרך מטשקנט ותמיד שואל מי רוצה בירה והאם להזמין לך כבר שלוש כוסות, כי זה מה שהוא לוקח, לפחות להתחלה. את פדי מאירלנד, שגם לאבא שלו קוראים פדי וגם לעוד 50% מאוכלוסיית אירלנד, ועדיין הוא היה ילד מיוחד ומצחיק שהפחיד את כל הסיניות והטיבטיות עם העגיל שיש לו בשפה התחתונה. את מיכל החכמה והמצחיקה שאמצנו לימים כדודה מיכל וריכלנו איתה בעברית בפרטיות וקשקשנו איתה באנגלית עם כולם ולמדנו ממנה על אנשים ועל זוגיות ועל עוד דברים של החיים. ואת פול שהיה יצור מוזר שנע בין להיות מאוד חברותי ומתלהב למרוחק ושתקן וטייל עם כומתה שחורה ונעלי צבא ודיבר מנדרינית איטית ומדוייקת שעזרה לכולנו בדרכים... ולפעמים קצת הביכה אותנו כי לא ממש רצינו לשמוע על מה הסינים מקשקשים (בעיקר כשזה היה לצחוק עלינו - הזרים). בקיצור הרבה פעמים היה מזדמזם לו עברי לידר ששר: כמו מטייל אוסטרלי - אתה כל כך מבולבל.. כשהיינו עם פול. וככה המשכנו הלאה נפרדים ונפגשים ובעיקר שותים וצוחקים ומנסים לשכוח ממה שקורה בארץ.
ממשיכים דרומה וערבות הדשא הנרחבות ממלאות לנו את החלונות המתקלפים של המונית הקטנה. בתיהם של הטיבטים, וכנראה גם של המקנה שברשותם, לפחות בימי החורף הקרים, נראים כמו מצודות מרשימות מאבן חומה מקומית, עם חלונות מקושטים גדולים שיש להם מסגרת המתרחבת כלפי מטה. הן מפוזרות לצדי הדרכים, בלי כפר מוגדר, וסביבן שדות וגידולים, מי שהיה בטיבט כמעט לא יכול להאמין איזה עם חקלאי הם הטיבטים. בין לבין מגיעים לעמקים עמקיים, משהו שבארץ היו קוראים לו עמק יזרעאל ובסיני אבו-פרש, ואוהלים לבנים מצויירים של קיץ או שחורים כמו של בדואים-של-כל-השנה היו מציצים אלינו, לידם חונה אופנוע. תמיד.
בהמה טיבטית שתי אותיות - יק
שאלה קשה: האם החיה המרשימה הזו, המנקדת באדישות את הירוק הגבוה של מה שהיה פעם טיבט, חיה שנראית כאילו חיברו שתי פרות ביחד עם דבק פלסטי של גן וזרקו עליהן שטיח, חיה שלפעמים יוצא לך לראות אותה בצבעי אפור ולבן מסתכלת בעיניים גדולות ועייפות על חברותיה הכהות ונראה לך שראית רוח רפאים של שתי פרות מחוברות שזרקו עליהן שטיח. האם החיה הזו, המדהימה, שיכולה לסחוב שני טיבטים ועוד שתי מזוודות ולהתנענע מצד לצד ומאוהל לאוהל, שמסוגלת להעביר את ימיה מבלי משים ככה מעל 4500 מטר ולמצמץ בגלל הרוח בחורף. האם החיה הזו הסוחבת באפה בולי עץ באורך 10 מטר ונוהמת על הסוסים כאילו הם סתם חיה חלשה שמפריעה על הדרך, האם הבהמה העצומה הזו שמעניקה חלב שהולך לגבינה קשה ולחמאה ולתה, ושיער שהולך לבדים וגם קצת לגבינה, האם החיה הזו מודעת לעובדה שבארץ הקודש היא כוכבת על של תשבצים, ואם כן, מה היא חושבת על זה?!
הרים קדושים מענים
טוב הרים קדושים זה לא חוכמה. כמעט כל הר עם שלג כאן יש סביבו קורה (הקפה בהליכה) ודגלים צבעוניים וסיפורים על בודהה שהלך וחזר ולחם ושתק וצם ומידט, ויש מנזר ויש נזירים ויש להם פלאפון. אבל בדרכנו דרומה לשמורה של ידינג, כשההר הענק - אמא בודהה, הציץ אלינו פתאום מאחורי איזה סיבוב, גם אנחנו נפלנו שדודים ופערנו פיות שלא נסגרו, איך אפשר לחשוב שההרים האלה הם לא פחות מאלוהים שמחזיק את השמיים כשרואים אותם ככה בגודל טבעי ובלתי נתפס של 6000 ומשהו מטר ממש מולך.
שירה טיבטית
קיטש סיני
אין מה להגיד, כל תמונה מהפארק של ידינג נראתה כמו גלויה של ירוק ושפיצים של שלג וקרח באור זורח של שמש. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי, והאמת היא גם כשראיתי את זה בעיניים שלי, זה היה נראה כמו קיטש סיני מרוכז, משהו שרק הסינים עם הלבבות והורודים והקישקושים והמתוקים וההרים והעמקים יכלו לייצר, ריכוז מאסיבי של קיטש אינסופי, עוטף כמו מעיל פרווה שאתה חייב להכנע לכובד ולחמימות שלו ולהתפלא. אני רכבתי על סוס עם מיכל והשארתי את ניר ללכת עם פול מאחורה בקצב שלהם, שהוא מהיר לי לעליות, ולדבר על עניינים של בנים. אני בינתיים למדתי שאני צריכה מתישהו ללמוד להשלים עם זה שלא בא לי לטפס בעליות, שמתאים לי לפנק את עצמי בסוס, או במישהו שיסחוב את הדברים, שאני כבר הרבה אחרי הגיל של להוכיח לאחרים וגם אחרי הגיל של להוכיח לעצמי. הרבה שיעור, ואחד החשובים, וראיתי עלי שאני עדיין בהתלבטות בנושא.. ושעוד נכונות לי מחשבות רבות של פינוק לעומת נוחות משתלמת, של זקנה וצעירות, של תועלת והנאה על גבי אוכפים ולצידם... יא אללא איך שמזדקנים פה בקלות.
הם הולכים ושרים
לכל אשר פנינו, כשהם הובילו סוסים או רכבו עליהם למטה ולמעלה בהר, במונית כשהם נהגו, באוטובוס עם הקריוקי ובלעדיו, ולצדו ובקול שני. בדרך לפרוק את צרכיהם בשדה שליד הנחל, או לצד הכביש, או לצד הקורה. סתם ברחוב כשהם יושבים בחבורות ומהמרים על קוביות שצורות של חיות עליהן, בשווקים הם הולכים (או עומדים או יושבים) ושרים ושרים, שירים טיבטים וסינים בקולות עמוקים וממריקים, כאילו הם באמצע הופעה מייצגת של העם הטיבטי באסיהויזיון, כולל תנועות ידיים הנפתחות לצדדים ומונפות אל על עם הנסיקה של הקול. לשמחת כולם לרובם יש קולות ממש מוצלחים ושמיעה מוסיקלית מצויינת, וכך אנחנו מלווים בשירה טיבטית לכל אורך הדרך, מתפרצת תמיד בפתאומיות ובלי אזהרה מול הפנים, ותמיד כשאנחנו מפעילים בשקט באוטו את המוסיקה שלנו, כאילו הזכרנו שיש מוסיקה בעולם וחייבים לא להפסיק לשיר, כמו יורם גאון.
היי דרומה ליונאן
המצודות החומות סויידו בלבן ולאט לאט החלו להופיע אפילו גגות רעפים, כל אזור והאחידות שלו. מין אחידות סינית טיפוסית בלתי מתפשרת שנראה שאנשים לא יכולים להבין איך אפשר לחיות אחרת. ככה זה בסין - קונפורמיסטיות לנצח ולא משנה אם אתה סיני או טיבטי או ויגרי או מיעוט נרדף או לא נרדף אחר. עוד סיבוב קטן להרי המיילי הקדושים גם הם, לצד העיר דצ`ין, ובזה נגמרה לי הסבלנות אליהם, אל השירה שלהם אל הפנים שלהן שתמיד מחייכות אבל בפנים אתה לא יודע מה יש להם, לפראיות שמודגשת ממש חזק לצד החנוניות האינסופית כמעט של הסינים, שמטיילים בציוד מושלם וצבעוני שמולבש עליהם מכף רגל ועד מקל הליכה. עייפתי מלהתרחק מהאלימות העצורה בהם שפגשנו אותה כמה וכמה פעמים בטיול, (יש לציין שפול עזר לנו לקדם אותה והתנהגותו המובלבלת והיודעת סינית רק הביאה צרות שבמזל נגמרו בשלום, או בהחלפת כספים שישרה הדורים...). יש טיבטים ויש טיבטים כמו בכל מקום, ויש נזירים בודהיסטים ויש נזירים בודהיסטים כמו בכל מקום ויש אנשים שלא נמאס להם מאנשים לעולם ויש אנשים שנמאס כמו בכל מקום. וההרים עם כל היופי והפאר והגשם שעדיין יורד עלינו כשאנחנו מטפסים כלפי מעלה, בגלל הקרמה הדפוקה שלי, אבל לא יורד כשיורדים, כבר דבר לא יכול להחזיק אותי עוד קרוב לטיבטים. ואפילו שבתחנת האוטובוס היה כתוב "להאסה" והקסם נצנץ מהמילה והבהב בתשובה וזכרונות מהעיניים שלי, לקחתי אוטובוס הפוך.
"אל תגיד הופ לפני שקפצת" (משפט חוגי סיור עתיק)
הופ! השלמתי חור גדול ומשמעותי שהיה חוליה חסרה במסע שעבר, שלא עבר פה, בנופים, באנשים, במערב הפרוע הסיני-הטיבטי הזה. ועכשיו חוזרים קצת למקומות מוכרים ורגועים וגם ובעיקר נהנים מהשקט היחסי שמגיע אלינו מהארץ, מחזיר אותנו לאט לאט לשגרה טיולית ישנה של להתרכז בעיקר בעצמנו. אנחנו קוראים חדשות לא מעניינות מהארץ שמספרות ש"הם פתאום שואלים איך קרה שנפלו השמיים".. ואנחנו "העיניים שלנו צמודות לשמש כי משם התקווה הגדולה - אחרי המלחמה הבאה... המלחמה הבאה... " (איפה הילד, שהגיע עם עידו והדס לקירגיזסטן).
