הקדמה
אחד ההיבטים החשובים שצריך לבחון כדי להכיר מדינה הוא הפן הקולינרי. באסיה מצאנו שהקולינריה משתנה בין האזורים השונים ובין המדינות. אחרי יותר מחודשיים בהם טעמנו אוכל צפון הודי, נפאלי, טיבטי, סיני וויאטנמי, ניתן לומר בוודאות שהאוכל היה והינו החוויה המשמעותית ביותר שעברנו בטיול הזה. בכל מקום בו ביקרנו תמיד ניתן היה למצוא "מסעדת תיירים" שמגישות אוכל מערבי כמו פסטה, המבורגר ופיצה. רשתות המזון המהיר גם הן פשטו כבר בכל פינה. נראה שאפילו בסוף העולם לא ניתן ללכת בעיר יותר מעשרה צעדים מבלי להיתקל בשלט צהוב של מקדונלד`ס.
כמובן שבכל אזור מטיילים נחשב תהיה גם מסעדה ישראלית עם שניצל וחומוס, הכל בשביל שתרגיש בבית, אבל אנחנו יצאנו מהבית ורוצים להרגיש במקום אחר, לאכול אוכל שונה ולפעמים זו לא משימה פשוטה. ברוב המדינות, מתפארות המסעדות דווקא במטבח המיובא שלהן וכך תוכל למצוא אוכל סיני בהודו, אוכל טיבטי בנפאל ואוכל תאילנדי בסין, אבל למצוא מסעדה שמעידה על עצמה שהיא מכינה אוכל מקומי, זה כבר סיפור אחר. כדי למצוא מסעדה מקומית צריך ללכת לסימטאות הנידחות, להציץ מאחורי וילונות ולתוך מטבחים ולעקוב אחר המקומיים. כשכבר הגעת למקום הנכון, עדיין נשארה שאלת התזמון ולפעמים כמה דקות יפרידו בינך לבין המנה הנחשקת.
אוכל בסין
בסין לדוגמא, אהבנו לאכול סלסלת מומו- כיסוני בצק ממולאים בבשר ובכל טוב, אבל רק בהנחה שהגענו בין 8 בבוקר ל-12 בצהרים. לפני זה המומו עוד לא מוכן ואחרי 12 נצטרך להסתפק בשאריות, אז למדנו לאכול כיסונים עם בשר לארוחת בוקר. עד כאן זה עוד משחק ילדים. אחרי כמה נסיונות כושלים אתה לומד להגיע למקום הנכון ובזמן הנכון, עכשיו הבלגאן האמיתי רק מתחיל. התפריט במסעדה המקומית כתוב, איך ניחשתם? בשפה המקומית. לפעמים התמזל מזלנו ושלפו עבורנו מהמרתף תפריט באנגלית. בדרך כלל הופיעו בו מנות שונות מהתפריט המקומי וכמובן במחירים לתיירים. אז למדנו להשוות בין אנגלית לסינית, בין המחירים והקטגוריות בתפריט, לפעמים ייבשנו את המלצרית חצי שעה בעודנו משווים בין התפריטים וקוראים אותם הפוך וחזור. כשאנחנו מתייאשים מהתפריט אנחנו סורקים את שאר השולחנות ונותנים לאצבעות שלנו לשוטט בין הצלחות, לפעמים אפילו הצבעה על צלחת בשולחן אחר עם המנה המבוקשת לא מספיקה והמלצרית המחייכת תגיש לך מנה שונה לחלוטין מזו שקיבל השולחן השכן. אנחנו מעדיפים להזמין מתפריט לפי המחירים ולהמר מה נקבל. לפעמים זוכים ולפעמים מפסידים, לפחות המחיר ידוע מראש.
אחרי כל המאמצים שהשקענו, אנחנו מגיעים למזון מאוד רעבים, אבל לפעמים המלצר מחייך אלינו, לוקח בחזרה את התפריטים אחרי שהזמנו, אבל האוכל מבושש לבוא. המלצרים כאן לא מרגישים בנוח להגיד לך שהעוף שהזמנת בדיוק נגמר או שהמסעדה נסגרת עוד כמה דקות והמטבח סגור או שהם ממש לא הבינו מה אתה רוצה לאכול. לרוב הם יעדיפו לחייך ולחכות עד שנתייאש ונלך מהמסעדה שלהם והם ייפטרו מצרת התיירים שנפלה עליהם. ומה איתנו, הרעבים? נקפוץ למקדונלד`ס ממול או נלך לישון רעבים? למרות כל המאמצים תהיו סמוכים ובטוחים שלא אנחנו כאלה שנשבר ונלך למקדונלד`ס. פעמים רבות שילמנו המון כסף על מעט אוכל, שילמנו על תה ועל מקלות אכילה, שכולם מקבלים בחינם, כבר טעמנו אוכל נורא, כבר טיילו לנו ג`וקים על השולחן ועכברים מתחתיו והעיקר, נשמתנו יצאה ממלצרים שלא היו מוכנים לדבר איתנו. אבל, גם זכינו לאכול לצד המקומיים באווירה מיוחדת ותמיד שונה, כל ערב היתה לנו הפתעה חדשה, טעמנו מנות חדשות ומעולות שלא הכרנו וכמעט תמיד יצאנו עם חיוך על הפנים.
טעים בהודו, דל בנפאל
אחרי שטעמנו וטרחנו, הנה מקבץ מנות ששוות את המאמץ שכרוך בלהשיג אותן בגירסה ובמחיר המקומי:
האוכל הכי טוב שיש בהודו, שאין באף מדינה אחרת וששווה רק בשבילו להתאמץ הם הקינוחים ההודים- תופינים מלאי דברי מתיקה. קונים אותם בצלחת או בקופסאות לפי משקל. חצי קילו תופינים יעלה בין 80 - 100 רופי, פחות מעשרה שקלים ויכלול גולאב ג`מון- כדורי בצק חמים ומטוגנים במי ורדים, מלך הקינוחים, אצבעות מרציפן ואגוזים וכדורי סולת מתוקים - רק מלכתוב עליהם חוזר לי המתוק מתוק לפה. חוץ מהמתוקים, בארוחת בוקר בהודו אוכלים ברטה- צ`פאטי ממולא בתפוח אדמה וסמוסה- בורקס תפוח אדמה חריף ומטוגן. כל אחד מהם עולה פחות משקל. לארוחת ערב הכי כדאי לאכול דאל-באט- סט הודי שכולל המון אורז, כולל מילוי חוזר עד שתתפוצץ, שני ירקות מבושלים ליד האורז ורוטב חריף. לכל דאל- באט טעם אחר, תלוי מי הכין אותו, וכלכלית, זו המנה הכי משביעה שאכלנו, במחיר הכי נמוך, שוב מתחת לעשרה שקלים. כשעברנו לנפאל נתקלנו באוכל הודי ובאוכל טיבטי, אבל כמעט לא היה אוכל נפאלי מקומי.
בכלל, המטבח הנפאלי דל ולמרות שאפשר למצוא בנפאל לחם טוב, קוראסונים עם קינמון וגרנולה, הכי כיף זה להתפנק עם סט נפאלי, הגירסה המקומית לדאל באט ההודי, צ`פאטי, המון אורז, מרק ירקות, קצת בשר ורוטב חריף עדין. המחיר קצת עלה, בין 10-20 ¤. טיבט היא כבר חלק מסין, יש לה מטבח מיוחד, אבל יש בה גם מכל הטוב שבסין שתיכף נגיע אליו. הכי טוב בטיבט זה: קערת מומו, כיסונים מאודים, לטבול בקצת חריף ולבלוע. חמישה כיסונים גדולים עולים פחות מחמישה שקלים. בסין, כל פינת רחוב היא תענוג קולינרי. יכולנו לטייל ערבים שלמים ולאכול מכל דוכן, להתפוצץ מהאוכל ולרצות עוד. הכל מסודר מול העיניים, יפה וטרי והריחות של הבשר ממלאים את הרחובות. אם חייבים לבחור, אז הבשר בסין מעולה, שיפודים וקבבים. מסעדות של אורז עם ירק ובשר הם דיל מעולה, חמישה שקלים לצלחת גדושה. ברחובות יש חביות שעליהן בטטות אפויות ולארוחת בוקר קטנה, כי אכלנו אתמול בערב המון, אנחנו אוהבים קרפ מלוח עם סויה ובצל ירוק, בצל קראנצ`י בפנים, נקניק, ביצה ו... לא שכחנו כלום, רק את המחיר: שני שקלים לכל היותר.
ויאטנם
בויאטנם הגיעה ההזדמנות שלנו לנסות אוכל אקזוטי באמת. התיישבנו בערב באחד הפאבים ברחובות האנוי, אלה פינות רחוב מלאות בשולחנות פלסטיק ושרפרפים נמוכים. בשעות הערב הם מתמלאים בגברים ונשים מקומיים, שסיימו יום עבודה. ישבנו ללגום בירה האנוי וביקשנו תפריט. בניגוד לתפריטים בסין שתיארנו קודם, התפריט בויאטנם זהה לתפריט המקומי, אתה בוחר באנגלית, והמלצרית, לפי המיקום בתפריט משווה לויאטנמית. מגוון מנות ומחיר הוגן. ומה יש לתפריט להציע? שרימפס, דיונונים, צלופחים, ארנבות, ברווזים ועוד... אנחנו הזמנו יונה מטוגנת ורגלי צפרדעים בטמפורה, בלילת קמח. רצינו גם ארנב, אבל היה חסר.
כל מנה עלתה 30 אלף דונג או שמונה שקלים. היונה היתה כמו לאכול עוף, רק בלי הבשר, אין הרבה מה לאכול ביונה. הצפרדע הפתיעה לטובה, גם לה היה טעם של עוף והיא היתה עסיסית. ציפוי הטמפורה היה מעולה ובאמת שאם לא הייתי אומרת לכם, לא הייתם מנחשים שזו צפרדע. אחרי שהיינו גיבורים על יונה וצפרדע, החלטנו שאנחנו מוכנים לדבר האמיתי, לאכול נחש! שכרנו אופניים ורכבנו 6 ק"מ מחוץ למרכז האנוי ל- לה מאט (La Mat), כפר הנחשים. במדריך לונלי כתוב ששם מגדלים נחשים ומוכרים למסעדות בעיר ושאפשר לטעום שם בשר נחשים. ציפינו לשוק גדול עם מוכרי נחשים ועושי תעלולים, אבל לא כך.
הגענו לשכונה קטנה, שהיא כפר בתוך העיר, סמטאות שקטות ובלי שוק בכלל. לכמה בתים היו בחצר כלובי ברזל עם עשרות נחשים בפנים. במרכז החצר עמד מזנון עם צנצנות גדולות מלאות נחשים, לטאות, חלקי עופות וכל מיני גועל נפש מהחי משומרים בנוזל אלכוהולי. המקומיים שותים מהאלכוהול זוחלים הזה כדי לחזק את כוח הגברא. הם רצו לתת לרון, אבל אני לא הסכמתי, זה לא נראה לי בריאותי במיוחד. גם הוא לא שש לרעיון. במקום זה התבוננו במטבח. אחרי שביקרנו בכמה בתים, בחרנו לנו את המסעדה שלנו. למעשה, קנינו את הנחש ב- 200 אלף דונג או חמישים שקל ובעלת הבית בישלה לנו לנו אותו.
חלק גדול מהחוויה היה לראות איך מכינים לנו את האוכל. הבן של בעלת הבית תפס נחש מהכלוב בזנב, סובב אותו באוויר כדי שיתפוס תאוצה ואז הטיח לו את הראש ברצפה. מכה אחת והוא מת מספיק בשביל השלב הבא. קושרים את הנחש מהראש לחבל ומותחים עד הזנב. בעלת הבית לקחה סכין חדה ושיספה את הגרון מהזנב לצוואר. במשיכה אחת מיומנת היא משכה את העור, עוד שתי משיכות וגם החלקים הפנימיים היו בחוץ. היא הכינה לנו שתי מנות: מהגוף היא עשתה נחש בגריל עם ג`ינג`ר ולמון גראס, המנה היתה מאוד חביבה, על רון במיוחד, אחרי שהוא הטביע אותה בסויה. מהעור והמעיים היא הכינה מוקפץ עם בצל ותבלינים, מנה מצויינת לדעתי. הראש והזנב הלכו לפח. סיימנו הכל מהצלחת. בסך הכל, גם לנחש יש טעם של עוף וגם בו אין הרבה בשר. אנחנו מעדיפים לאכול סטייק טוב וגדול מאשר את כל החיות הקטנות האלה, אבל מתי תהיה לנו עוד הזדמנות לאכול נחש?
