מגיעים ל-אוש
15 דקות מהגבול האוזבקי - ארץ חדשה, ובניגוד לכל מעבר גבול אחר שהיה עד עכשיו היינו צריכים להזכיר לעצמנו שעברנו ארץ כי בעצם הכל נראה כמו מהעבר השני, ואחרי שהסתכלו לנו חמש דקות על הדרכון המוזר שנפתח מהצד ההפוך היינו בפנים, בלי בעיות מיותרות, שהתכוננו אליהן מבעוד מועד מזה חודש. הגענו לעיר השניה בגודלה בקירגיזסטן שנראתה כמו כמה רחובות ועצים והר קדוש ומדבר מסביב ובחורות מלוכסנות שמוכרות משקה מוזר בכל פינת רחוב, משקה שהלוגו שלו הוא פרצופו של טייס רוסי מאושר באמצע הטלת פגז שנפל ולא התפוצץ, הרוח בפניו ושיניו הזהובות, אותן חצב דודו במכרה הזהב הקרוב לביתו, זוהרות בשמש האביב של צפון הים הבלטי.
ואז חוץ מלהתחיל לחשב אחורה וקדימה את הכסף, כמה הוא שווה בשקלים וכמה הוא שווה בדולרים וכמה בסומים אוזבקים וכמה בלארי גרוזיני (שזה אני תמיד עושה כמין תראפיה של התאקלמות במדינה), גם הלכנו לטעום מה זה המשקה המוזר כמו תיירים ירוקים ולחים.
כמו מי שהגיע הרגע מאוזבקיסטן חשבנו שימכרו לנו איזה מיץ מאיזה פרי שעשו ממנו קומפוט בטעם של הקומפוטים של סבתא, ואז קיררו אותו הרבה הרבה ומזגו לקעריות רחבות ואתה מרגיש אותו נוזל לך בושט ומקרר את הקיבה. אני הייתי אמיצה (זה נורא קל כשמכורים לקומפוט) ולגמתי ראשונה. מייד נפלט מתוכי אותו נוזל חום עכור ואיתו האנחה הידועה בפולנית כ"אויש", לאותו נוזל היה טעם חמצמץ של איכס מרוכז.. ואנשים עומדים בשביל זה בתור, לא להאמין.
קניה חפוזה של כדורי שוקולד הולידה את אותה אנחה גם מפיו של ניר, מה שהוביל יותר מאוחר לתיאוריה ששמה של העיר, השניה בגודלה בקירגיזסטן, שנראית כמו רחוב ועצים והר מקורו באנחת ה"אויש" המלווה את הטועמים לראשונה ממטעמי העיר ועל כן שמה: אוש (Osh).
כמו שלאט לאט החל להתחוור לנו, קירגיזסטן היא בהחלט לא אוזבקיסטן. זה שאוזבקיסטן הזכירה מאוד את מה שהולך להיות ההמשך הישיר שלה בסין, לא אומר שקירגיזסטן צריכה בהכרח להמשיך את הרצף. כלומר הרצף הגיאוגרפי של אוזבקיסטן-קירגיזסטן-שינג`יאנג שחשבתי שיבוא לידי ביטוי בכל מיני נקטע בקפיצה קירגיזית אולימפית של דימיון רב יותר לסינים המזרחיים ולמונגולים. במהרה אפשר היה לשים לב להבדלים הקטנים ולחוסר הרציפות המבלבל.
א- זה שפתאום הופיעו כל מיני "מטעמים" מוזרים שכאלו ברחובות, שהמתוקים נהיו נדירים או מוחמצים בקצוות ושהיתה גלידה עם פרג וציפוי שומשום (טעים במפתיע) כבר הראה שאנחנו מתקרבים יותר לסין הקלאסית. ב- אחרי שכבר הרוסית הפכה לשפה שניה היא שבה והפכה לשפה ראשונה והכל נהיה פתאום רוסית שוב וכולם דיברו רוסית אחד עם השני כאילו הם לא קיבלו עצמאות לפני 15 שנה. ואנחנו קיבלנו להיות ברוסיה בלי לקפוא מקור בכיכר האדומה. להפך. ג-הלחיים גבהו, הריסים הופנמו, העור נצרב בלכלוך אדמומי, העפעפיים נמתחו לגבות כמו מפרש ועל הראש - קאלפאק הכובע הלאומי. האנשים פה שברו קצת את רצף העירבובים הגנטי ופניהם פנו צפונה לעבר אמא רוסיה והערבות הסיביריות ולא לעבר התורכים ולא לעבר הצפון הודים - פקיסטנים. ד- הדייהו נעלמו כלעומת שבאו ובמקומם הופיע רכב השטח - אוודי 80. ה- הבשר בכללותו עבר מלהיות על האש להיות בתוך מרק משומן, על כך ועל ההשפעות בהמשך.
יומיים של התאוששות מהמעבר הדרסטי של 15 הדקות עברו עלינו בסידורים, ביקורים תכופים בשוק, טעימה זהירה של מיני מוזרים ומוכרים (אך עדיין בזהירות, כבר אי אפשר לדעת מה מסתתר בסמסה שלך). עברו בריקודים, גרנו בבית דירות קומה שניה, בררנו בירורים, ועשינו חישובים. השף הפרטי שלי שמתחילות לרעוד לו האצבעות כשהוא רואה כירה שלא לדבר על מה שקורה כשהוא נתקל בתנור אפיה.. בישל נפלאות וניסים שלא ראו במטבח הדירה הזו מאז ימי החנוכה (מתכונים מצורפים בסוף).
החלטנו להמר על הדרך הקצרה והמסובכת ולחצות את קירגיזסטן בדרומה ולא בצפונה ויצאנו בג`יפ מג`לאל-אבאד (Jalal - Abad), העיר השלישית בגודלה בקירגיזסטן (רחוב, עצים, אבל בלי הר), אחרי אינספור התמקחויות. ניר ואני במושב שליד הנהג וקצת על ההנד-ברקס ומאחורינו ארבעה חסונים, שיני זהב (מהמכרה של קאזארמן, העיר אליה נסענו), כובעי קאלפאק (למי שקר בראש), עגבניות מהעמק וכו`. קפיץ וקפוץ, בום וטראח בנסיעה של 6 שעות הם עשו לנו הכרות מעמיקה על כל נבכי קירגיזסטן, עצרנו לקטוף צמחים מוזרים שאוכלים להם את הגבעול (משהו ממשפחת הסלריים), מאוד בריא.
אחר כך עצרנו לקומיס (חלב סוסים שכשמו כן הוא, חמוץ, אויש), גם מאוד בריא. עצרנו ליד כל מכונית שעברה (היו איזה שלוש כל היום) אמרנו שלום, הנהג שלנו נתן להם עגבניות, או וודקה (שחייבים לשתות כי עולים לפאס של 3000 וזה מאוד בריא), או שסתם הצטלמנו איתם. הגענו לקאזארמן (Kazarman) לעת ערב מספיק בשביל לעשות סיבוב למרכז המסחרי החלוד של העיר, לראות ולהלל את ההרים המציצים מכל פינה ונדמה שאף אחד, חוץ מאיתנו, לא רואה, וללכת לישון.
לתחילת הכתבה
חוצים את המדינה
בבוקר ישבנו בתחנה המרכזית הישנה שיש בה רק אוודי 80 וג`יפ אחד וחיכינו שיקרה נס ושתהיה מכונית שתקח אותנו ליעדנו הבא בפחות משמונה ימים. ולא היתה כזו. אחרי שעתיים קרה הנס (בלי שיהיה חנוכה ובלי שמן) ובאו שני אנשים, אחד עם קאלפאק אחד בלי, שאלו "נארין? (Narin)", ענינו כן. והם לקחו אותנו בידיים למכונית אחרת בפאתי העיר אליה נדחסנו עם עוד כמה חברה` ליצים ואשתם (ותינוקם) וכך נסענו ליעדנו הבא. עוצרים לצילומים, עוצרים לקרר רדיאטור, עוצרים שהתינוק יקיא, עוצרים לתקן פנצ`ר (שקרה כמובן רק כשהדרך הפכה מעפר לאספלט).
מתישהו באמצע הדרך בקעה לה חומה עצומה של הרים מרוססים בשלג לבן בגובה אחיד, מהנוף הירוק המשולש. ה"טיאן-שאן" (הרים שמיימיים בסינית) אכן גירדו יפה את הרקיע בשורה ארוכה שסופה ותחילתה לא נראו. מסתבר שכל ההרים פה בסביבה הם איזשהו רכס שקשור להרים השמיימיים, הכל מתפצל מהם וממשיך כמו זרועות ארוכות של גלקסיית כוכבים למדינות השכנות. רוסקול, אחד הנוסעים, המשיך איתנו ולקח אותנו אל ביתו אשר באזור אט-באשי (At-Bashi). שם עמדו להם ההרים השמיימים לפנינו, גדולים ושומרים.
בערב, אחרי שהצטלמנו עם כל הכפר, וגם הוזמנו לחדר המחשב המרכזי להוריד להם את התמונות (לקח שעה למצוא המפתח של החדר), ולהדפיס לכולם, התיישבנו לשולחן המשפחה וקיבלנו צלחת עמוסת בשר כבשים מכובס בהרתחה עם שומן, שמוגש במיוחד לאורחים... (וריח חזק של כבשים.. אויש) אני טעמתי בנימוס והרטבתי בקאימק (שמנת מקומית) ניר הכריז על צמחונות, שאני הצטרפתי אליה כבר למחרת.
טאש רבט (Tash Rabat) הוא חאן דרך משי עתיק החבוי אי שם התוך ההרים השמיימיים בואך סין. כבר על הדרך לשם אכלנו אבק מאינספור סימניות סיניות בלתי מוסברות על משאיות ענק שגילגלו עצמן בכבדות על הדרך. עכשיו עושים את זה ממש בקלות, סחורות עוברות להן יומם וליל במעברי הגבולות ונוסעות לארצות רחוקות, פעם רק אותו מסע שעשינו בבוקר אל תוך ההרים לקח יום רכיבה. הרוכבים היו מגיעים גמורים וישבנם דואב, אל החאן, מקבלים בשר כבש שנשחט זה עתה וישנים להתחזק ליום המחרת הארוך.
בעמק הטאש רבאטי גרנו ביורטה, מבנה עגול ומוצלח עשוי מצמר מוכה ומקושט היטב, עמוס שטיחים ושיארדקים (שטיחי לבד מסורתיים) עליהם פורסים אינספור מזרונים לשנת הלילה. כבר כמעט ואין קירגיזים המבלים את כל השנה ביורטה ורוב הנוודים חוזרים לנוודות כל קיץ מחדש. היורטות בכל מקרה שומרות על ריח טרי של כבשים רטובות, שבעיקר מתחזק כשיורד גשם והאוויר התוך-יורטאי מתמתק לך לתוך הנחיריים.
בטרק של סוסים הצצנו רחוק אל ההרים ורחוק לתוך המדבר שבמערב סין, ורחוק אל העבר ואל השיירות שהיו חוצות עם גמלים כפולי דבשת את ההרים המאיימים הללו, בלי לדעת אם בדרך ימצאו אויבים או קרובים. הסוסים נענו לבקשתנו הצנועה לעלות שלוש שעות בנהמות ובמשחקי כוח בהם הודיעו לנו מדי פעם משהו בסגנון: "עכשיו אני אוכל ואין לי כוח לעלות". בסוף הגענו, ראינו, ניצחנו. את הדרך חזרה הביתה היה הרבה יותר קל לשכנע אותם לעשות.. הם פשוט רצו אותה, שמחים עד כאב (של התחת שלי).
התפריט הפעם הורכב כולו מבקשותינו הצמחוניות, בורסוק - מין ריבועים קטנים של בצק מטוגן ומנופח היו פזורים בערימות על השולחן, ולצד הסלט קיבלנו ארומו - רולדה של בצק מרודה ממולא פירה מתובל ובצל ירוק מקומי. או גוש-נאן, לחם מטוגן ומאודה ממולא בביצה ובצל. נמנענו מג`רמה - משקה חיטה ויוגרט בעל טעם של אויש והתמקדנו בקאימק - כשאנחנו מתרצים לנו אותה כשמנת כשבעצם זו חמאת כבשים טהורה.
את שאר מה שעשינו שם בעמק המופלא התמונות טובות יותר בלספר מאשר אני, רק המילים של מאיר שלו חיכו לרגע הזה ממש כדי להיות מצוטטות: "מה בן אדם צריך? לא הרבה, משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל ושני חברים, ושני ראשי הרים, על האחד לשבת ועל השני להביט ושתי עיניים לבדוק בהן את השמיים ולחכות" (יונה ונער).
כשעולים לאגם בגובה 3000 ומשהו ויורטות מקיפות מסביבו.. והוא קטן כמו הכנרת שלנו ושם הרי גולן מהצד הנגדי והתמונות לעת ערב מקבלות צבעים חלשים ונראות כמו ציורי שמן, ודאי מקבלים איזו אנרגיה מהגובה, אבל אני לא ממש חזקה בעינייני גבהים, יש פוטנציאל אבל לפעמים נופל לי המתח, ככה סתם באמצע המקום הכי יפה. לפעמים זה מזל שיש לידך מישהו שיש לו מספיק בשביל לחבק אותך, לפעמים אתה מתבאס בשבילו שהוא צריך בכלל לסבול את זה ומתפלא שהוא עושה את זה כל כך בשמחה ושאפילו יש לו רעיונות יצירתיים להרמת אנרגיות נפולות (הוא עושה את זה לפרנסתו).
לתחילת הכתבה
עוברים ל-בישקק, הבירה
כחלק מתוכנית כללית וחשאית של הרמת אנרגיות, חתכנו לבישקק (Bishkek), העיר הראשונה בגודלה בקירגיזסטן, עצים, רחובות (מתוחים ברשת תשבץ יפה וסובייטית), נחלונים והרים, מציצים אליך מכל רחוב שפונה דרומה.. "אלא-טוו" שבתרגום חופשי זה הרי אללה ולכן לדעתי מספיק קדושים (למרות שיכול להיות ש"אלה" בקירגיזית זה בכלל שם של משהו אחר, הכי סביר של משהו שאפשר למלא איתו סמסה).
בבית אחד לא כל כך גדול התקבצו כל האנשים שנסחבים עם תרמיל לאורך הדרך הקצרה או הארוכה שבין סין לתורכיה ובחזרה. וכל יום נפרדנו ממישהו אחר ופגשנו מישהואים חדשים. לעת ערב היינו מתקבצים לראות כדורגל על מסך ענק ברחוב הראשי, לא שאנחנו מבינים משהו בכדורגל, הלכנו בשביל האווירה העולמית שחווינו לאורך כל ההתבשקקות שלנו. היתה בירה, היו חברים, שרה מקליפורניה שחתמה פה קבע עקב אובדן כרטיס אשראי, ניק השוויצרי-אנגלי שמסתובב על דרך המשי על חשבון מחקר אוקספורדי, סטפן הבלגי מדווש מטאג`יקיסטן, מייקל ונטשה מניו זילנד בדרך למוסקבה... ועוד כאלו ששכחתי את שמם, יושבים ומריעים, פעם לברזיל ופעם לגאנה, פעם לספרדים ופעם לסעודים ופעם לאלו עם האדום ופעם לאלו עם הצהוב. הכי קל להיות ישראל, אתה תמיד בחדשות אפילו כשאתה לא במונדיאל.
ממש במקרה חזרנו לילה אחד לגסטהאוס ובאמתחתנו תוכניות נרחבות לסוף השבוע הקרב ובא... שנגנזו עקב הצעה מפתיעה של אחת מבנות המשפחה (הרבות למכביר) "בואו איתי לטיול סוף שבוע של החבר`ה, נוסעים להרים". הצמדנו מבטים, הנהנו בזריזות, ארזנו תיקים ושק"שים, בגדים ארוכים וכל הבא ליד ובבוקר היינו מוכנים לשינה נוספת ביורטה, לחזרה אל ריח הכבשים המתקתק. כשירדנו אחרי שעה קלה (נדמה לי שזו היתה שעה קלה, לא זוכרת כי ישנתי) מהמיניבוס התברר שלא יהיו כבשים ולא יער. הגענו לסנטוריום הקירגיזי של הרי ה"אלא-טוו". מה שנראה יותר מכל כמו בית הבראה של קופת חולים, שנות ה-50 המאוחרות, מדינת ישראל שבדרך (גם הנוכחים במקום נראו מאלו שמבריאים וחדר האוכל היה שילוב משעשע של צבא ובית אבות).
בנסיונות לא מוצלחים מדי להבין את כל הרוסית שמתדברת סביבנו חשבנו בהתחלה שאנחנו הולכים לאיזשהו חמאם, מאוחר יותר הסתבר שכל אחד נכנס ל-10 דקות לאמבטיה עם מלח שאמורה לעשות אותך צעיר לנצח. ובכן, צעירה יותר לא נהייתי, אבל אווירה של מוסד סגור, אמבטיות חשמל ושאר דברים המתקשרים לסרטי ג`ימס בונד עם אנשים מלוכסנים, בחלוקי מעבדה שמדברים רוסית, אכן היתה סביב (יותר מדי סרטים.. כן כן... אבל כבר חודשיים שלא ראיתי סרט).
סוף השבוע הרשמי החל מיד לאחר מכן והשכיח מאיתנו את אותן 10 דקות ביזאריות של רחצה באמבטיה.. הן נמחקו עם הוודקה, היין, הבירות וכמויות האוכל הבלתי נדלות, השירים הקירגיזים והריקודים המזרחיים.
ארוחה רדפה ארוחה ושישליק רדף שישליק, נקניקיות על הבוקר ובשר אל תוך הלילה. חבורה מצחיקה ומשוחררת של מורים ומדריכים לרוקחות שזכו בסוף שבוע חינם, טחנה אוכל לאורך כל היום וקינחה ברגל סוס מעודנת לעת ערב, הרימה כוסות של בירה, וודקה, ג`רמה וסודה לתפארת מדינת קירגיזסטן היפה ורקדה בדיסקו מטורף שהופק מצלילי גיטרה קטנה או לחילופין מהרמקולים המיניאטורים של עבדיכם הנאמנים (לבקשת הקהל שמנו שירים ערביים, הכי ערבי שמצאנו היה ג`מלי פורוש.. והרי לכם מסיבה, חוף צמח הוא סוס מת ליד מה שהלך שם).
לצלילי המנון חיל האוויר הצעדנו אותם לארוחת הערב, לצלילי הרוח נושבת קרירה תוסיף עוד קיסם הרקדנו אותם במדורה, לצלילי וקטיושקה אז יצאה לשוח חזרנו אל החדר (לא לפני שלמדנו את הגירסה הרוסית המקורית). כשהיה קצת יותר מדי מכל האוכל והרוסית.. שרנו לעצמנו סוף שבוע בכפר של מאיר ודורי ויצאנו לסיבוב בשדות.
שוקקים בבישקק השוקקת, מחפשים מסעדות ומתנות לאנשים קרובים אבל רחוקים. וגם מתנות אחד לשני.. שזה הכי כיף. אנחנו חוגגים שנה וחצי (שבעצם מחושבת כשנתיים ומשהו אם מכפילים את הזמן שאנחנו מבלים עכשיו אחד עם השני... אבל מי סופר). חוגגים חצי טיול.. שזה שלושה חודשים בחוץ ועוד שלושה חודשים בפנים (אבל מי סופר), מחכים לדקה שעידו והדס יעלו על המטוס לכיווננו, עוד חמש דקות עוד דקה (אבל מי סופר), הולכים לישון בינתיים בבישקק, בלי הריח הכי חזק של קירגיזסטן אבל ממשיכים לספור.. כבשים.
