הגעה לקירגיסטן
הדרך ל- Andijan עוברת דרך מעבר הרים שנקרא Kamchik pass. "אין אוטובוס ל-Andijan רק טיסות, מוניות או רכבת שיוצאת פעמיים בשבוע בימי שלישי ושישי. "מוניות שירות תוכלי לקחת מתחנת הרכבת" הסבירה לי באנגלית טובה אחת הפקידות העובדות באחד ממשרדי הנסיעות מעברו השני של הקו. "משם תוכלי לעבור את הגבול ל- Osh. אינני יודעת על בעיות כלשהן" -הוסיפה. "ישנה עוד אפשרות לעבור דרך קזחסטן אבל דרושה ויזה או שתטוסי לבישקק".
נו, חשבתי לעצמי אני לא מעוניינת לטוס והויזה לקזחסטן יקרה. הדרך היחידה שנשארה היא לעבור דרך פרגנה. החלטתי לנסות פעם נוספת למצוא הבית של חברתי (זוכרים מהכתבה הקודמת?!). ניגשתי למלון רסייה, מלון שזכרה על קיומו. פקידת הקבלה שעבדה במקום זכרה את שם הרחוב, רשמה על פתק קטן את מספר האוטובוס שעלי לקחת והיכן לרדת ואמרה: "זה לא רחוק משם" וחזרה לעיסוקה.
ירדתי בתחנה שואלת עוברים ושבים ושוב קיבלתי אותה תשובה. "לא יודעים". שני עוברי אורח שונים הצביעו על אותו הכיוון אך לדאבוני לא הצלחתי למצוא את המקום עד אשר אשה מבוגרת שרטטה עבורי מפה על דף נייר קטן. סופרמרקט סעידה, מוסד לימודים, לפנות ימינה ואח"כ להמשיך ישר. רחוב ארוך, שורת עצים אך שמו של הרחוב לא היה זהה. אישה מבוגרת הראתה לי את הכניסה לבתים ישנים. דיירי הבית הציצו מבעד לחלון, ירדו למטה, שאלו למעשיי, אישרו שזהו הרחוב שאני מחפשת, והסבירו ששמו של הרחוב הוחלף.
הם שאלו מה שמה של המשפחה שאת הבית שלהם אני מחפשת. אינני יודעת אם אכן זהו הבית. אני יכולה רק להסתמך על דברי תושבי המקום. בכל אופן אותו רחוב לא היה רחוק מהנקודה שבה חיפשתי בראשונה, רק שפארק גדול הפריד בן הרחובות והמקום שחיפשתי היה מעבר לפינה.
ימי הקיץ באוזבקיסטן ימים חמים. חשבתי על מזג האוויר בקירגיסטן ששם פחות חם וידעתי שזהו הזמן לעזוב. בתחנת הרכבת בשעת בוקר מוקדמת קיוותי למצוא מונית שירות לפרגנה או ל-Andijian, נסיעה בת 5-6 שעות ומשם לעבור עוד באותו היום את הגבול לאוש Osh. ההיסטוריה חזרה על עצמה. שוב התקבצו מסביבי נהגי המוניות, הועברתי ממונית אחת לשניה עד שלבסוף יצאנו בשעת צהריים לדרך. הנסיעה ל-Andijian חלפה דרך מעבר הרים מרשים. הרים גבוהים מכוסים במעטה שלג לבן (לא רב אך מרשים), דרך מתפתלת שעוברת בתוך מנהרה שלאחריה דרך רגילה, מחסומי צבא ובדיקת דרכונים.
אחד הנוסעים הסביר לי שמעבר להרים נמצאת טג`יקיסטן ולכן ישנה ביקורת של הצבא. עצרנו בכפר קטן להתרענות. נהג המונית כיבד אותי במלון מתוק ועסיסי ובשעת ערב הגענו לעיר. היה ברור לי שאת הלילה אבלה כאן. חיפשתי מלון זול וגיליתי שזהו המלון הגרוע ביותר שראיתי. החדר בסיסי ביותר. המקלחת והשירותים שבורים, המקום רועש ולא ידידותי במיוחד. האישה שאחראית על קומת המלון הכינה לי קנקן תה. בשעת בוקר מוקדמת (שבע בבוקר) שמעתי דפיקות חזקות על דלת חדרי. פתחתי את הדלת ואותה אישה מבוגרת האחראית על קומת המלון נכנסה לחדרי והסבירה שהיא מחפשת מפתח שאבד לה. חיפשה ולא מצאה ויצאה את החדר.
התארגנתי ויצאתי לתפוס מונית שירות לגבול. המוניות עוצרות מטרים ספורים מהגבול. מכאן צריך להמשיך ברגל. מחסום ראשון. ביקורת דרכונים, החתמת הדרכון ואופס צועדים למחסום השני שזוהי ביקורת מכס ותכולת התרמיל, מילוי טפסים, הצהרה על כסף ותכולת התיק.
חשבתי שהכל נגמר. בחוץ כבר חיכה לי נהג מונית שיקח אותי לאוש Osh אך אחד השוטרים סימן לי לבוא עימו לחדר קטן. הוא לקח את טופס המכס ושאל אותי ברוסית שאלות שלא הבנתי אותן. למזלי נכח במקום אחד העובדים דובר אנגלית שתרגם את דבריו. "היכן טופס המכס שנכנסת לאוזבקיסטן?"- "אין לי"- השבתי. "הגעתי דרך בוכרה. השוטר לא נתן לי שם טופס. בחדר הקטן נכחו האחראי ושוטרים אחרים. בראותו שוטר אחר, חבש את כובעו יצא החוצה וברכו לשלום. אח"כ חזר לחדר, התיישב על כיסאו מביט לסירוגין בטופס המכס ובי. הבחור שדיבר אנגלית עזב את המקום. ביקשתי שיקראו לו לחזור. הוא חזר.
"זו לא הבעיה שלנו שאין לך את הטופס הנדרש. עכשיו צריך להחליט מה לעשות איתך. בכל אופן את צריכה להוכיח שזהו הכסף שלך" תרגם הבחור את דברי השוטר. "האחראי הוא שיחליט מה לעשות איתך".
"תוכיח שזהו הכסף שלך"- השבתי. הבחור תרגם את דבריי והשוטר האחראי הביט בי, לקח את עטו בידו חתם על הטופס וסימן לי לעזוב את המקום. תוך שניות ספורות יצאתי את החדר.
נהג המונית הסיעני אל העיר Osh נסיעה בת דקות ספורות והנה אני בעיר השניה הגדולה בקירגיסטן. אוש היא אחת הערים העתיקות ביותר על דרך המשי. האוכלוסיה מונה אוזבקים וקירגיזים ואפילו ניתן לקלוט פה שידורים מהטלביזיה באוזבקיסטן ובכלל ההרגשה היא שעדיין נמצאים באוזבקיסטן.
בטרמינל של אוש המתנתי למקום פנוי בטיסה. טיסה ראשונה היתה מלאה ובטיסה היוצאת אחריה נאמר לי שיש מקום. שלוש שעות חיכיתי לטיסה שאותן העברתי בחברת בחורה קירגיזת וגבר רוסי. שמרנו אחד על תיקיו של השני כשאחד מאיתנו יצא לקנות דבר מה לאכול. סוף סוף עלינו למטוס. במטוס 34 נוסעים בלבד. זהו מטוס נוסעים קטן. דיילת חיננית חילקה מים מינרלים בכוסות פלסטיק חד פעמיים. מלמעלה ניתן לראות הרים, הרים ושוב פעם הרים. חלקם מושלגים וחלקם לא ואגמים בצבעי כחול-תורכיז. נחתנו בבישקק. הבחורה הקרגיזית הראתה לי היכן תחנת האוטובוס לגסט האוס שאותו חיפשתי.
ידעתי שבקירגיסטן ארצה לשהות במקום לא מתויר, בחברת משפחה קירגיזית וכך הופנתי למשרד נסיעות שמכיר משפחה בעמק Karkara סמוך לגבול עם קזחסטן. "המשפחה מאוד נחמדה. יש להם שני ילדים קטנים. ניתן להגיע רק במונית שאותה ניתן לסדר. אין אוטובוס לשם. קודם תצטרכי להגיע לקרקול הנמצאת 6 שעות נסיעה מבישקק".
מספר ימים לאחר מכן נסעתי במונית שירות לקרקול שם נפגשתי עם הנציגים ממשרד הנסיעות. הם אירגנו לי לינה אצל משפחה. ורה, אחת מבנות הבית, קיבלה אותי בסבר פנים יפות ומהירה להכין לי ארוחת ערב קלה. למחרת היום, נהג המונית לקחני ל שוק בקרקול כדי לקנות מתנות למשפחה- אבטיח, סוכר, תה, ממתקים, פירות וירקות.
אח"כ המשכנו בנסיעה. הדרך יפה. הרבה ירוק, עצים, עגלות חציר רתומות לסוסים, כפרים קטנים בצידי הדרכים והצבע השולט הוא כאמור ירוק. גוונים שונים של ירוק. נשים שמוכרות משמש כתום. מקום פסטורלי ושקט.
לאחר נסיעה בת שעתים הגענו למקום בו יורטות וקרוואן. יורטה זהו אוהל נוודים. עגלה לבנה רצה בבהלה כששמעה את קול רעש מנוע המכונית. אישה צעירה, ילדה וילד יצאו לקבל את פנינו. נהג המונית הציג אותי בפני האישה שעה שהילדים בחנו אותי בסקרנות. נהג המונית נכנס ליורטה, לגם כוס חלב סוסים, קיבל בקבוק חלב סוסים, נפרד ממני לשלום לא לפני שהראה לי את התאריכים בו יאסוף אותי חזרה לעיר.
המשפחה ב-קרקרה
הנהג התניע את המכונית והותיר אחריו שובל של אבק דרכים כשהוא הולך ונעלם באופק. השקט הפסטורלי חזר. הבטתי מסביב. הצבע השולט הוא ירוק ובין לבין רואים סוסים, סוסים ושוב סוסים לצד עגלים צעירים, כלב וכבשים. כמו בימים עברו כאילו לא שמעו על הקידמה. אין חשמל או חנויות. באופק נראה עוד קרוואן אחד. המים נלקחים מהנהר שנמצא בסמוך ליורטות-אחד המקומות היפים והשקטים שביקרתי בהם עד עכשיו. כאן אין חשיבות לשעה ולכן הורדתי את שעון היד ודחפתי אותו עמוק לתוך הכיס. כאן הכל נעשה לפי שעון הטבע.
האישה הצעירה סימנה לי להיכנס ליורטה. חלצתי את נעליי. "אני תמרה"- אמרה בחיוך והצביעה בידה על ילדה בת שלוש וזהו טלדק בן שנה וחצי וזהו בעלי אנסר. תמרה מזגה לי כוס תה, הוסיפה חלב ונתנה לי לחם שאפתה במו ידיה. על השולחן היו שתי צלחות מלאות בחמאה תוצרת בית .
שישה ימים שהיתי בחברת המשפחה וכל יום היה שונה מקודמו. בבוקר הם השכימו מוקדם. תמרה חלבה את הפרות כמו פעם, הבעירה אש, שמה מים בסמובר. בחור צעיר החל לעבוד אצל המשפחה. ילד, אורח מקזחסטן, הגיע לביקור. לרגל המאורע תמרה חלבה את הסוסים. מים הובאו מהנהר. כל האוכל נאפה על האש, חצבו עצים והבעירו אש, חלבו את הפרות והאכילו בחלב את העגלים. גזזו את הכבשים. מן החלב הטרי של הפרות באמצעות מכונה ידנית הפרידו את הנוזל מהשומן ששימש להכנת חמאה תוצאת בית. בכל יום ירדתי לנהר הקרוב ולנהר יותר רחוק.
לפני רדת החשכה סב המשפחה רכוב על סוסו החזיר את הכבשים הביתה. פעימת הכבשים נשמעה מרחוק. תארו לעצמכם את הקולות. דמיינו לעצמכם אדם רכוב על סוסו והכבשים רצות. הכלב רץ לצידו והערב יורד לאיטו. הלילות היו קרירים. מידי פעם גשומים אך לרוב השמים בהירים והכוכבים נראים בבירור. באחד הימים, אניה, השכנה ממול, הנמצאת במרחק 20 דקות הליכה הזמינה אותי לביתה ללמד אותי מילים בקירגיזית. היא הציגה בפניי את בני משפחתה.
ומה עוד עשיתי? -עזרתי במשק הבית: בבישול לתמרה, בניסיון לחלוב את הפרות (אך ללא הצלחה...), ומידי ערב השתלבתי בהאכלת העגלים. מונה וטלדק התרגלו לנוכחותי. אחזו בידי, וכך יחדיו היינו מהלכים ורצים במרחבים הפתוחים והירוקים ובאוויר הצלול. בכל ערב רכבתי על סוס והכל היה ממש כמו בסרט. הארוחות ביורטה פשוטות. נודלס תפוחי אדמה, בצל, עגבניות, לחם, תה וקיי מייק שזאת חמאה תוצרת בית. היורטה מבפנים מקושטת במעשי ידיה של תמרה. לא יכולתי הרבה לתקשר עימה ועם ילדיה בגלל מגבלות השפה אך החום שהקרינו אמר הכל.
יום לפני עזיבתי תמרה העניקה לי קישוט מהיורטה וסימנה לי שהיא מתרגשת מעצם העובדה שאני עוזבת ושאלה מתי אחזור לבקרם. אלו היו הימים המרגשים ביותר עד כה. השקט, הפסטורליות כאילו לקוחים מסרט. הכל כמו בימים של פעם כשהכל היה כל כך פשוט. החיים ללא חשמל, הכנת האוכל, אפיית הלחם, חליבת הפרות והסוסים והחזרת הכבשים כל יום הביתה והקולות הנישאים ברוח של הכבשים, האנשים הבאים לבקר כשהם רכובים על סוסים וקול צהלת הילדים, הצחוק והאושר מדברים פשוטים.
חוויה כואבת
התלבטתי קשות אם להמשיך בכתיבת שורות אלו או לא בידיעה שהקרובים אלי ביותר קוראים שורות אלו בראשונה ואפילו בכתיבת שורות אלו עוברת בי צמרמורת מבהונות רגליי ועד קודקוד ראשי. אינני יודעת איך ומאיפה להמשיך ומכיוון שתמיד מתחילים מבראשית כך אעשה.
הילד האורח מקזחסטן שדיבר אנגלית טובה סימן לי לבוא עימו. "הכלבה המליטה אתמול 8 גורים אבל נשארו רק שבעה. בואי לראות". מחזה מדהים נתגלה לעיניי. גורים בני יומם. הכלבה ישבה לצידם. הבחור שעבד אצל המשפחה ירד מגב הסוס וספר את מספר הזכרים והנקבות. "4 זכרים ו- 3 נקבות". פסק. אח"כ עלה שוב על סוסו ופנה אליי ברוסית: "הוא מזמין אותך לרכב על סוסו" - תרגם הילד. עליתי על סוסו. הבחור ישב מאחוריי וככה ביחד ירדנו מהגבעה, חוצים את הכביש, יורדים לנהר הגדול, חוצים אותו, עוברים דרך סבך עצים ובנקודה מסוימת עוצרים ויורדים מהסוס.
הבחור אחז בגרזן, חצב ענפים מהעץ כשבשלב מסוים סימן לי לבוא. התקרבתי לעברו ובלי שום אזהרה מוקדמת אחז בי נוגע בחזה שלי. "נייט" (=לא) אמרתי. הסוס המשיך בשלו, אוכל ענפים טריים מהעץ שלידו היה קשור, בכלל לא התרגש מהמתרחש מטרים ספורים סביבו.
"דוואי- בואי" ציווה עלי הבחור. הוא המשיך לאחוז בי ולא הרפה. אחז חזק, הפיל אותי על הדשא, רכן מעליי וניסה לפתוח את כפתור העליון במכנסיי. כאן תפסתי כמה העניין רציני. "נייט נייט" צעקתי, אך צעקותי לא נשמעו. אף אחד לא יכול היה לשמוע את צעקותיי. צעקותיי התאדו. הסוס המשיך בשלו. סוסים לא מדברים רוסית ולא מבינים רוסית. כמה חבל.
פחדתי כמו שלא פחדתי בחיי. ניסיתי להדוף אך לא הצלחתי. אחזתי בענפים מהעץ. ענפים דקים שלא הועילו הרבה וכמו מעיין המתפרץ ממעמקים ככה שאבתי כוחות והצלחתי להדוף אותו מעליי. רצתי, עצרתי, הבטתי לאחור בפנים מבוהלות. "דוואי" חזר ואמר ואני רצתי רצתי כמו שלא רצתי מימי , מדלגת מעל עץ שנפל. מידי פעם מביטה לאחור לראות אם הוא בעקבותי, מגיעה לנהר שמימיו קרים, רוחצת ידיי, רצה בתוך הנהר, רצה לעבר הכביש, עולה במעלה הגבעה ומגיעה לבית המשפחה.
מונה הביטה בי בהשתאות. עיניי התמלאו דמעות. רציתי לבכות אך לא יכולתי. לא ידעתי את המילים כדי לומר למשפחה, אך יותר מהכל רציתי באותו רגע חיבוק. חיבוק של מישהו שאוהב, שיאמר שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר. לחלוק את הכאב, הפחד לפרוץ בבכי, אבל דוקא ברגעים קשים אלו אתה יכול לחבק את רק עצמך. הבכי בגרון חונק את הדמעות ולא יכול לצאת ופחד פחד אוחז בי.
נשארתי בקרוואן מעמידה פנים שאני קוראת ספר. בארוחת הערב הבחור נמנע מלהסתכל בפניי ויום למחרת בארוחת הבוקר סירב ונמנע מלהביט בפניי. המונית הגיעה באותו בוקר בשעה היעודה. "אני סשה ואני אהיה אתך בטרק בשלשה הימים הקרובים". "לא חושבת"- השבתי, אבל בבקשה שאל מה שמו של הבחור שעומד שם" - ביקשתי. סשה נענה למבוקשי.
נפרדתי מהמשפחה לשלום ובמכונית סיפרתי לו את המקרה. כשחזרנו לקרקול סשה והנהג לקחוני למשטרה. זאת הפנתה אותנו למשטרה בכפר, שם התבקשתי לכתוב על דף נייר את פרטי האירוע ואת פרטי מספר הדרכון, כתובת בישראל כשסשה מתרגם מאנגלית לרוסית.
חשבתי שהכל הסתיים אך לא. המשטרה התעקשה שאצטרף אליהם לזהות את הבחור. בלית ברירה נסעתי עימם. מכונית המשטרה לפניי. סשה והנהג במכונית איתי. קשה היה לי לחזור למקום. לא יצאתי ונשארתי במכונית. המשטרה תחקרה את אותו בחור ולאחר מכן הוא שיחזר את המקרה. שאלו אותי אם אני מזהה את הבחור, הראו לי מפה של המקום שהבחור לקח אותם להראות בשחזור.
השוטרים לקחו אותו עימם וחזרנו לאותה תחנת משטרה. נכנסתי לחדר בתחנת המשטרה וראיתי את אותו בחור צוחק צחוק משונה.הדרכון עדיין היה בידי המשטרה, הם ביקשו להזמינני להעיד בבית משפט. סירבתי. שוב כתבתי על דף נייר שזה היה נסיון תקיפה מינית, אך לא התבצע אונס. קיבלתי את דרכוני חזרה. השוטר התנצל בפניי ואמר שהבחור לא נורמלי.
חזרתי לעיר. שקט היה במכונית. סשה והנהג הזמינו אותי לארוחת ערב ואח"כ חזרתי לבית שבו לנתי בביקורי הקודם בעיר. ורה שמחה לראותי והכינה לי ארוחת ערב ושאלה אותי איך היה. השבתי שהכל בסדר. רציתי לספר לורה אך לא יכולתי. רציתי לבכות, אך הבכי נשאר עמוק בפנים. למחרת לא יצאתי עם סשה לטרק בן שלשה ימים. החלטתי לעבור למחרת היום לגסט האוס שבו היו עוד מטיילים. הרגשתי שאני צריכה להיות עם אנשים ולדבר.
מקרים כאלו עלולים לקרות בכל מקום הן ע"י האנשים הקרובים לנו ביותר או אנשים שאנו כלל לא מכירים. כמו שכתבתי בהתחלה חשבתי רבות אם לכתוב על מקרה זה או לשמור את הקרה זה איתי לנצח. אולי זה יסביר את העיכוב שבכתיבת הכתבות. בסופו של דבר, החלטתי לספר על מקרה זה, לא משום שאני מבקשת רחמים, אלא מהסיבה שאולי ישנן עוד בחורות שעברו מקרה דומה או חלילה מקרה חמור מזה ושותקות ופוחדות להתלונן ואם נתתי כוח ולו לאחת מהן לקום ולהתלונן דיינו.
