מגיעים לנופי קירגיסטן

את הגבול עברנו בקלות יחסית. חוץ מכמה בעיות רגילות: לדרכון שלי פג התוקף והם לא הבינו שההארכה נמצאת בדף הבא ואילו טניא הוציאה את הויזה לקירגיסטאן בשגרירות קזחסטאן והם לא הבינו איך זה יכול להיות, למרות הנ"ל, הם היו מאוד נחמדים ואפילו ידעו קצת אנגלית. חילקנו לחיילים את האפרסמונים שקיבלנו ואת מה שנשאר נתנו למוכרת פירות שפגשנו בדרך למגרש החנייה.

 רבע שעה נסיעה במרשרוטקה והגענו לעיר אוש, קירגיסטאן. מיד כשהגענו שמנו לב לעובדה הלא כל כך מפתיעה- רוב האנשים נראים אסייתים, אם באוזבקיסטאן החלוקה היתה שווה בין מלוכסני העיניים לאלה שלא, כאן השתנה היחס בגדול. מיד אחרי שהנחנו ציוד בלינת בית יצאנו לשוק, שהיה בשלבי סגירה, בכדי לחפש לנו בגדים חמים לימים הקרים שעוד יבואו. בגדים שרצינו, לא מצאנו, אבל פעם ראשונה מאז תחילת הטיול, פגשנו בורקס ממולא בירקות, שהיה מצויין.

 שיחות עם אנשים שכבר טיילו בטג`יקיסטאן ולא הפסיקו להלל את הנוף וכבר הגיע הבוקר. תפסנו מונית משותפת לבישקק. באוטובוס/משאית לוקחת הנסיעה שעוברת בשני פסים כ-48 שעות ולכן רוב האנשים שוכרים נהג עם רכב פרטי ומתחלקים בהוצאות. הנהג שלנו, שכישורי הנהיגה שלו היו מוטלים בספק, אסף את אישתו ההריונית מכפר שכן, הבנו שהיא עומדת ללדת ולכן נוסעת למשפחתה. כשאספנו אותה מבית הוריה, הזמינה אותנו המשפחה לארוחת צהריים ענקית שכללה המון ממתקים בהתחלה, מרק באמצע ואורז מצויין בסוף.

הנסיעה היתה יפיפיה וכשהגענו לפס הראשון, חשבנו לעצמנו שיותר מדי טיולים רציניים לא נוכל לעשות כיוון שהפסים הרגליים יהיו סגורים וכנראה שגם חלק מהרכובים. הנסיעה ארכה הרבה יותר זמן מהמצופה, בגלל הפסקות השירותים המרובות, ככה זה שחולקים רכב עם אישה בחודש התשיעי.

כשהגענו ללינת הבית, החליט הנהג שלנו, לאחר שעזר לטניא עם התיק, לשבת ולשוחח עם יושבי המטבח. זה שאין לו דבר עם השפה האנגלית ואף אחד לא הבין מיהו, לא הפריע בכלל. כשסיימנו עם האירגונים וישבנו, מחכים שירתחו המים, הוא עזב. נרגענו מהנסיעה הארוכה, ישבנו ושתינו תה והכרנו את יושבי השולחן, שותפי גורל להתקפות הבלתי פוסקות של גנרל חורף. ישבו שם: טד- ד"ר במשהו שקשור במחלות, לאקי- שהיה מוסכניק, ורנה- שלהגדרתו היה "סוחב ארגזים במפעלים". כולם, מעל גיל שלושים, החליטו לעזוב את חייהם הקודמים ולהתחיל לטייל. הם עושים זאת כבר כמה שנים. נוספים היו רוכבי האופניים, חלקם יצאו מסין ומדוושים לאירופה, אחד נוסף חצה את טיבט באופניו, קולום שמו, הגיע לקירגיסטן והחליט להשתקע עד סוף החורף, מספר ימים אחר כך נודע לו שקיבל עבודה בקליפורניה, הוא הבטיח לחזור ולסיים את הטיול מאותה נקודה שהפסיק. לואי, הפחות מוצלח מבין כולם, אנגלי צעיר שמטייל על חשבון הוריו, חולה על משחקי טלביזיה ובעל חוש מיוחד, כמו שהגדיר זאת מישהו, לשלם יותר מכולם ולקבל הרבה פחות.

 את הימים הבאים העברנו בניסיון והצלחה להוציא ויזה לטג`יקיסטאן לאחריהם מצאנו עצמנו על אוטובוס לעיר קרקול. לפני שהגענו הספיק האוטובוס להתקע מספר פעמים, כשבפעם האחרונה נעלמו יושבי האוטובוס למקום לא נודע ולנו לא נאמר דבר. אז חיכינו, אנחנו ועוד מספר נוסעות. כל השאר, מסתבר, תפסו מרשרוטקות אחרות לכפרים בסביבה. להשאר באוטובוס היה קר מדי ויצאנו לחפש מקום להעביר בו את הלילה. יורטה עם ארובה מעלת עשן נראתה מבטיחה. כשנכנסנו פנימה, גילינו מספר רועים שהיו שיכורים מדי להבין שליורטה אין גג וכל החום מהתנור, שגם כך בקושי עבד, בורח. עדיין, זאת היתה אלטרנטיבה עדיפה. כשהמצב היה קצת יותר לחוץ, ואחד מהם ניסה לנשק את טניא, זה הספיק וחזרנו לקפוא באוטובוס. מספר שעות אחר כך הוא תוקן והגענו בשש שעות איחור למחוז חפצינו.

לתחילת הכתבה

מעיינות אלטין ארשן

טניא, שכבר טיילה באיזור, המליצה על מקום שחוץ מזה שהוא נחמד, יש גם סאונה צמודה למקלחת, וכך העברנו יומיים מתחממים לקראת הבאות. בבוקרו של היום השלישי התעוררתי ראשון, כרגיל. מבט קצר בחלון ומיד הערתי את טניא שקיבלה את החדשות בשיוויון נפש השמור לאנשי ארצות אירופה, "יש שלג, יורד שלג על הכל!!!" כמובן שרצתי לצלם. בהמשך הבוקר אמר לנו ולנטין, בעל המקום, שיש לו בקתה על יד מעיינות אלטין ארשן (Altin Arashan) והוא רוצה לראות מה מצבה. הוא שאל האם אנחנו מעוניינים להצטרף אליו בתמורה להשתתפות בהוצאות הדלק. ממילא תכננו לעלות לאיזור ברגל והשילוב של בקתה בהרים עם מעיינות חמים, כשהכל מסביב מושלג, קסם לנו. הסכמנו להצעה. אחר הצהריים טיפסנו כולנו לג`יפ ישן ויצאנו. מפאת כמות השלג הרבה, הדרך שגם בקיץ נחשבת קשה, היתה כמעט בלתי אפשרית. מספר רב של פעמים פשוט נכנסנו בסלעי ענק. כשוולנטין רואה את מבטי ההלם של טניא, צוחק ואומר: "לא לדאוג, זה ג`יפ רוסי". אז דאגנו, אבל פחות. מספר קילומטרים לפני המתחם, לא היה ניתן להמשיך יותר, העמסנו תיקים על הגב והתחלנו ללכת.

אז עשיתי את טעות השלג הראשונה מתוך מספר טעויות שיבואו באותו הערב: היה קר אז לבשתי מעיל פוך. לאחר זמן מה טניא אמרה לי: "תוריד את המעיל, אתה תתבשל" ואני בשלי: "אחרי הסיבוב כבר מגיעים, זה סתם יבזבז זמן". הרבה סיבובים עברו ושכבר הגענו, הייתי רטוב לגמרי לגמרי. כשהורדתי סוף סוף את המעיל, כל חלק גופי העליון העלה אדים כאילו אני עולה באש. ולנטין לקח מספר דברים, העביר לנו תדריך קצר וירד למטה. כשיצאתי החוצה לאסוף עצים לאח, עשיתי את הטעות השניה: יצאתי בלי כפפות. לאחר מספר דקות של פירוק עצים, כשניסיתי להוציא פלאייר מהכיס, לא הרגשתי כלום, מבט נוסף הראה שהפלאייר שם, ניסיתי שוב וכלום לא יצא. מספר שניות אחר כך רצתי חזרה לבקתה עם התובנה שקפאו לי כפות הידיים. כששאלתי את טניא אם זה אמור לכאוב, היא ענתה שזה יכאב עוד יותר בהמשך. כרגיל, היא צדקה. כשהידיים התחילו להפשיר, לא זכור לי כאב גדול מזה ב-23 שנותי (את קצות האצבעות של יד שמאל, אני לא מרגיש עד היום, חמישה שבועות אחרי). בהמשך הערב, כתוצאה מחוסר הרגישות ביד, קיבלתי מכה מהפטיש בעזרתו ביקענו עצים, הוא פיספס במעט את העצים ורק עשה לי שטף דם גדול.

קמנו לבוקר יפיפה (או אולי צהריים לא פחות יפה) וה-Palatka בקצה העמק נראה במלוא הדרו ויצאנו לחפש מעיין טבעי, חם וחבוי שאמור להסתתר בסביבה. זה לקח קצת זמן אבל מצאנו. המיקום היה מושלם. בריכה מוגבהת מעט, בינות לצוקים, בעיקולו של נהר כשהכל מושלג מסביב. מיד הורדנו בגדים ונכנסנו פנימה, רק אז נזכרנו שמגבת שכחנו לקחת. להעביר את החורף בתוך המים לא בא בחשבון (בגלל בעיות עם הויזה) וכמוצא אחרון השתמשנו בצעיף שלי שביצע את העבודה רק חלקית. באותו היום עוד הלכנו לאיזור המוסדר של המעיינות החמים. המקום סובייטי במראהו עם שתי ברכות מבוטנות וגג מעליהן. מאוד בסיסי, לא הכי נקי, אין אור אבל המים רותחים. בערב כבר היינו בביקתה מבשלים ארוחה ולפני כן מבקעים עצים בשביל התנור.

 חלף עוד לילה והגיע בוקר בו התחלנו לרדת חזרה למטה. שוב לא יעזור לתאר כמה מדהים הנוף. עמק שמצר ומתרחב לסרוגין. הליכה ביערות עצי אשוח ונהר גועש משמאלנו. ככל שירדנו בגובה, ירדה כמות השלג ועלתה כמות הקרח. בסוף גם החלקתי ומי שבלמה את הנפילה היתה מצלמתי האהובה, שנהרסה כליל כתוצאה מכך. מספר ימים קודם לכן, המחשב אליו חיברנו את מצלמתה של טניא שרף אותה (את המצלמה, לא את טניא) וכך נותרנו אובדי עצות וללא מצלמות.

לתחילת הכתבה

ממשיכים לטג'יקיסטן

שוב לקחנו רכב לבישקק, כשהפעם חשבנו שהנהג זהיר במיוחד: אינו עולה על המהירות המותרת, מאט לפני כל מהמורה בכביש, כל זה עד שהציר שמחבר את הגלגל לרכב נשבר ובמזל הצליח הנהג לעצור. המשכנו בנסיעה מספר שעות אחר כך לאחר שבעזרת אנשים מהכפר השכן הולחם הציר חזרה למקומו. בבישקק לשימחתנו הצלחנו לתקן את מצלמתה של טניא ואילו הורי בישראל בישרו לי שהם נותנים לי מתנת יומולדת מוקדמת, מצלמה חדשה :-).

ערב לפני הנסיעה לעיר אוש ומשם לטג`יקיסטאן הגיעו ללינת הבית זוג בחורים אנגלים ושוויצרים שבדיוק סיימו לטייל ב-Pamir High way, שבגללם כמעט ולא נסענו לשם. לא היה להם דבר אחד טוב להגיד, אלא רק כמה היה קשה, כמה עבדו עליהם ושממש לא כדאי לנסוע בחורף. בקושי רב הוצאנו מהם מילה טובה על הנוף. מזל שלא הקשבנו להם, אבל על כך בכתבה הבאה.

לפני שיצאנו לדרך, עוד הספיק נהג אחד לגנוב מאיתנו חמישה דולר ולא להופיע ואילו נהג נוסף החליט ללמד אותנו שיעור בניווט ומעשה שהיה כך היה: בשלב מסויים, עצר הנהג והודיע שהגענו לאוש, ואם לא ידענו, אנחנו אפילו במרכז העיר, אז כדאי שנרד. שתי דקות של התאפסות והבנו שבאוש, אנחנו בטוח לא. ביקשנו מהנהג שיראה לנו על מפה איפה אנחנו והוא בשלו: אנחנו באוש, וזה איזור המרכז. המשכנו בויכוח, כשהוא הסביר שאוש זה רק 60 ק"מ מכאן וכדאי שניקח מונית. שוב, ויכוח שלא הוביל לשום מקום, אז אמרנו לנהג שאין בעיה, אנחנו יושבים באוטו ושלא יחשוב שיקבל כסף, אם הוא לא לוקח אותנו כמו שסיכמנו מראש.

 בסוף הוא עצר לנו מונית על חשבונו שתיקח אותנו את שארית הדרך. אחד אפס לישראל. הגענו להוסטל היחיד בעיר, שהיה סגור והשעה כבר היתה מאוחרת. מכאן הדברים רק התחילו להשתפר. ירדנו לקומה מתחת לשאול אם אפשר לצלצל. את הדלת פתחה צעירה דוברת אנגלית שבהמשך הסתבר שהיא טג`יקית מהכפר מורגאב (Murgab) שבפאמיר. בניגוד לשניים שפגשנו בבישקק היא אמרה שאין בעיה לטייל ומבחינת נסיעות, זה אומנם יותר קשה, אבל שוב, אין בעיה. מצויין, לאחר השיחה היה לנו ברור שעל טג`יקיסטאן אנחנו לא מוותרים.

לתחילת הכתבה