בישקק ומרכז קירגיסטן
שמש קייצית וחמימה. ז`אן ומרטין, שני בחורים שוויצרים שעשו את כל הדרך על אופנוע , הציעו לנו טרמפ אל חוף אגם איסק- קול. הלן וניקולא, זוג צרפתים, התיישבו על האופנוע של מרטין ואני על האופנוע של ז`אן. הרוח החמה היכתה בפניי והסיבובים הגבירו את מהירות דופק ליבי. נשמתי לרווחה כשהגענו לחוף.
מדובר בחוף קטן. נשים גברים וילדים שוחים במימיו החמים של האגם. חלקם יושבים על החול. שני עגלים הסתובבו בין הנופשים. אישה קירגיזית מבוגרת עברה בין האנשים והציעה מאפי בצק ממולאים בבשר. חבריי האירופאים שכבו על החול החם מנסים לתפוס קצת שמש , קצת שלווה ומנוחה. לידנו התקבצו בחורים קירגיזים שהתענינו בעיקר, איך לא, באופנועים.... "למכירה?", "כמה עולה?", "רוצים וודקה, אולי וודקה?" (אחת הבעיות המרכזיות בקירגיסטן היא השיכרות). אחרי שהבחורים הקירגיזים הבינו שהסיכוי לרכיבה על האופנוע הוא אפסי, הם עזבו את המקום.
ערב החל לרדת, ואנו חזרנו אל הגסט האוס בקרקול. הימים שבאו לאחר מכן היו גשומים, בימים כאלה מסוכן לטייל בהרים. לכן, הסתובבנו בשוק, ותושבי המקום התענינו מהיכן אנחנו. שתינו תה עד שהמחיר הגיע לדולר אמריקאי אחד, ובעיקר לא עשינו כלום... בכל יום ראשון מחמש עד עשר בבוקר, מתקיים "שוק חיות" או בקירגיזית- "מל באזאר".
השכמנו קום בבוקרו של יום ראשון וצעדנו אל השוק, מרחק של כעשרים דקות הליכה, ממרכז העיר. עגלות רתומות לסוסים חלפו על פנינו כמסמנות לנו שהדרך שאנו הולכים בה נכונה. בכניסה לשוק, מגרש חניה מלא עגלות סוסים, בצד ימין דוכני אוכל, תה מאפי בצק, וכדומה. בצד שמאל, החיות מסודרות כמו במחלקות- מחלקת סוסים, פרות, כבשים, ציוד לרכיבה- את אלה מוכרים הקירגיזים, ואילו הרוסים מציעים למכירה חזירונים קטנים.
הקירגיזים בוחנים היטב כל כבשה, נוגעים בבטנה, מתמקחים על המחיר וסוגרים עסקה. הגשם שירד לא הפריע למסחר. געיות של פרות ופעיות הכבשים הדהדו באוויר. הסוסים עמדו בשקט. כבשים שנמכרו נלקחו ונקשרו אל עגלות. פילסנו את דרכנו בין החיות החוצה וכאן הוצע לנו טרמפ חזרה אל מרכז העיר על עגלה רתומה לסוס...
האוטובוס מקרקול אל Balykeky - יעדנו הבא- יצא בדיוק בזמן. איוואן סטפן ואני התיישבנו במושב האחורי של האוטובוס. הנסיעה באוטובוס איטית, והוא עוצר כמעט בכל תחנה בדרך, ונוסע דרך צידו השני של האגם. בחור קירגיזי, שנדף ממנו ריח חזק של אלכוהול, התיישב ליד איוואן. אישה מבוגרת נרדמה על כתפו של סטפן. באמצע הדרך החלפנו אוטובוס ועצרנו למנוחה קצרה.
התעוררתי לקולו של סטפן "אנחנו יורדים כאן". כאן?!- זה אמצע שום מקום, האגם נראה באופק, אין שום כפר או יישוב בסביבה. סטפן צעק "עצור " לנהג, ברוסית, הנהג עצר, הוא ושאר נוסעי האוטובוס הביטו בנו בתימהון. מה אנחנו מחפשים. ברגע של ספונטניות ירדנו מהאוטובוס. הלכנו אל החוף, בין השיחים עם נוף הרים מושלגים. קבענו את ביתנו החדש, הבערנו אש, חיממנו לחם. השכמנו לקול ציוץ הציפורים, השתכשכנו באגם וחזרנו אל הכביש , מנסים לתפוס טרמפ. מכונית ראשונה שעברה, עצרה, והנהג הסכים לקחת אותנו אל בישקק.
בישקק זה המקום לסדר את הפרוצדורה למעבר לסין. עברתי בין סוכני הנסיעות עד שמצאתי קבוצה שעברה בתאריך המיועד. בינתיים, נסעתי אל פארק Ala Archa. אלה ארחה נמצאת במרחק 35 קילומטרים מבישקק. זהו הפארק שמציע מסלולי הליכה שונים, קלים וגם כאלה שמיועדים למנוסים בלבד. מחנה הבסיס נמצא בגובה של 2150 מטרים, ופסגת קורונה (Korona Peak) בגובה של 4690מטרים, כאן נדרשים ציוד ומיומנות שמתאימים לטיפוס. אפשר גם לטייל בפארק לאורך הנהר ולרכב על סוסים. גם כאן, כמו באוזבקיסטן, ניתן לראות פעמים עץ שקשורות אליו פיסות בד.
בכניסה לפארק מוזיאון לעופות ובעלי החיים שניתן לראות בפארק. דמי כניסה לפארק- 12 דולרים אמריקאים. ניתן להגיע אל הפארק עם מיני ואן מ-Osh בזאר בבישקק, עד ל- Kashka-Soo ואז יש עוד 10 קילומטרים עד לכניסה לפארק. אין תחבורה ציבורית שמגיעה למקום. משער הפארק עד מחנה הבסיס עוד כ-12 קילומטרים. אפשרות שניה היא להגיע עם מונית מבישקק במחיר של 400 סום הלוך וחזור.
נשארו לי עוד מספר ימים בקירגיסטן עד למועד בו אעבור לסין. החלטתי לנסוע אל אגם סונג-קול Song Kul שנמצא בגובה של 3530 מטרים, במרכז קירגיסטן. לכאן מגיעים רועי כבשים שמתגוררים ביורטות בחודשי הקיץ, בעיקר מ-Korhkor. ניתן לשהות במקום ביורטות אך אפשר גם לבנות אוהל רגיל. מחיר לינה ביורטה הוא כמאתיים סום. במקום ניתן לשכור סוס ולרכב במרחב הפתוח ליד האגם (50 סום לשעה). ניתן להגיע אל סונג קול במונית מ-Kochkor. אין תחבורה ציבורית למקום. הנסיעה נמשכת שעתיים והדרך מתפלת במעלה ההר.
העיר קוחור
מבישקק נסעתי אל קוחור Kochkor האוטובוס האחרון כבר יצא ולכן לקחתי מונית שירות. קוחור נמצאת במרחק של שעתיים וחצי נסיעה מבישקק וחיים בה כ-14,000 נפש בגובה של כ-2000 מטרים מעל פני הים. בעיר ישנה סוכנות נסיעות שמארגנת מונית לאגם או לטיול סוסים בסביבות העיר.
את תימור, פגשתי בתחנת המוניות. קירגיזי בשנות הארבעים לחייו, שערו שחור, פניו מעוגלים. הוא דיבר אנגלית, אז שכרתי את שירותיו. הדרך אל האגם מתפתלת במעלה ההר. הערב ירד, וככל שטיפסנו במעלה ההר, הרעמים נשמעו בבירור ותימור אמר בשקט- "עוד מעט מגיעים", "עוד מעט"...כבר אחרי תשע בערב והאגם לא נראה באופק רק אחרי שעה תימור עצר ושאל אותי באיזו יורטה אני רוצה ללון. ליד היורטה הראשונה שראינו עצרנו.
תימור שימש כמתורגמן עם המשפחה של היורטה. בבוקר, יכולתי לראות את האגם ולהכיר את כל המשפחה : תמרה האמא, אסמר האבא, דורו, מורט, קאנאט, לבית משפחת צוג`ובייגוב, מירנבק ממשפחת זינצ`ורוגוולו ונורזם ממשפחת איסוגוטוב. תקעתי יתד לאוהל בסמוך למשפחה, הילדים היו סקרנים מכל, אך פחדו להיכנס לאוהל , והמבוגרים אמרו שיהיה לי קר בלילה.הימים היו ימים יפים, שמש זרחה במרום, בלילה היה קר וגשום. רכבתי על גב סוס אל האגם ביחד עם משפחה מגרמניה שטיילה במקום. המקום היה כל כך שקט ושליו.
נורזם הראתה לי איך לסרוג גרב והילדים הזמינו אותי למשחקי חברה. תימור שוחח עם אב המשפחה, רכב על סוס, ניסה להתקלח במים הקרים של הנחל שזרם ליד היורטה.
כאן לא רואים עצים, והצבע השולט ירוק - צהוב, והאגם כחול. אורכו 29 קילומטרים ורוחבו 18 קילומטרים, עומקו 13.2. מטרים. בקיץ, הטמפרטורה 11-12 מעלות, ובין החודשים נובמבר עד מאי מימיו של האגם קפואים. הרבה משפחות גרות סביב האגם. הרבה כבשים, פרות וסוסים ..והרבה ילדים.בגלל הגובה הרב, פניהם של תושבי המקום ניזוקו. עור פניהם יבש ומתקלף, חלקתי עם הילדים את קרם השיזוף שהיה עימי. הילדים עמדו בשקט ורצו ברגליהם הקטנות אל אביהם.
נורזם, שעדיין למדה בתיכון בעיר בישקק שהתה עם קרוביה בסנקול. האנגלית בפיה היתה טובה מזו של תימור.
"תימור רוצה להראות לך את האגם" צעקה לעברי בראותה אותי חוזרת מטיול רגלי קצר. מירנבק ביקש להצטרף אף הוא, וכך, יצאנו תימור, נורזם מירנבק ואני במכוניתו של תימור אל האגם. תימור נסע מסביב לאגם וכך ניתנה לי ההזדמנות לראות את החלק הלא- מתויר - הנוודים עם הכבשים, הפרות הסוסים. תימור יצא מדי פעם מהמכונית, שוחח עם תושבי המקום, כשואל דבר מה, כמחפש.
תימור חיפש קרובי משפחה. אחד מתושבי המקום סימן באצבעו לעברו השני של האגם. הגענו אל שפת האגם. בצידו השמאלי מבנה מגורים ובו התגורר קרוב משפחתו של תימור. תימור לקח סירת משוטים קטנה שמשמשת כסירת דייגים. "שבו" הוא ציווה עלינו. תימור אחז בזג משוטים וחתר כאיש ים מנוסה. כאן ספר תימור שהיה קצין בצבא הרוסי , בחיל הים. מדי פעם עזב את המשוטים , נענע את הסירה, שחוק מרוח על פניו, מירנבק הקטן צחקק וניסה לדוג דגים. שעה ארוכה שטנו באגם רחוקים מהחוף. תימור חתר לחוף. קרוב משפחתו בא לקבלנו. נורזם מירנבק ואני נכנסנו למכונית ממתינים לתימור, אך תימור יצא שוב עם קרוב משפחתו, אל האגם.
נשארנו ישובים במכונית, משרבטים דג על שמשת החלון. מירנבק אמר לי שהוא רעב, מצאנו לחם במכונית, מירנבק צחק, נורזם דאגה, ויותר מכל, רצתה לשוב לביתה, אל היורטה. הזמן חלף עבר לו, הדייגים חזרו לביתם אך תימור עודנו חותר בסירתו, מנסה לדוג. אחד הדייגים הציע לנו כוס תה חם. החלטנו להנות מהרגע ולגמנו מהתה החם עד אשר תימור חזר וברשתו העלה דגים. "מתנה למשפחה" אמר תימור.אורו של הירח האיר את דרך העפר ואורות המכונית האירו גם כן. נירזם הביטה בירח. "אי"- ירח בקירגיזית אמרה. מירנבק נראה עייף מהרגיל. פיתולי הדרך לא היטיבו עם נירזם ועצרנו כדי שהיא תוכל לנוח מעט ולהקיא...כשחזרנו, משפחתה של נירזם שמחה מאוד לראותנו. אחרי הכל, היתה זו שעת ערב.
ביום שלמחרת, נירזם הזמינה אותי למשחקי קבוצות. "קוראים למשחק משחק העצם. מתחלקים לשתי קבוצות והשופט זורק עצם, וצריך לתפוס את העצם." בערב נורזם ביחד עם חבריה התגוררים בסנקול ואורחים מבישקק התאספו בשדה הפתוח ועד מהרה נוצרו שתי קבוצות. האורחים מבישקק הגיעו במכוניתם. הפעלנו את הטייפ והשמענו מוסיקה בווליום גבוה, ורקדנו לצלילי המוסיקה באמצע שום מקום. את משחק העצם שיחקנו לאחר מכן.
השופט היה אחד האורחים מבישקק. הוא זרק למעלה את העצם וכולם רצו לחפשה וכשהיה אחד מהם אוחז בעצם רכנו מעליו בניסיון לקחת את העצם מידיו. בין מערכה אחת לשניה רקדנו דיסקו בנוסח סנקול. "בישקק", "סנקול" נשמעו קולותיהם של הנערים. הדיסקוטק לא נמשך הרבה זמן. כולם התיישבו במעגל וכל אחד בתורו שר שיר בקירגזית.
הכפרים הקטנים
למחרת היום נפרדתי לשלום מהמשפחה בדרכי ל- Naryn שם הייתי אמורה לקחת את האוטובוס למעבר הגבול לסין. בעיר הקרובה, תימור התקשר למשפחתו והזמין אותי לבקרם.Naryn שימשה כבסיס צבאי בשנת 1865 להגן על הישובים לאורך דרך המסחר לקשגר. בעיר חיים כ- 4,500 תושבים ובדרך כלל משמשת כנקודת עצירה ללילה במעבר מבישקק לקשגר. בכניסה לעיר נהר.
בכניסה לביתו של תימור שערי ברזל חשמלי. חייל לבוש מדים פתח את השער. זוהי שכונה של אנשי צבא הסביר לי תימור. "שם", "שם", רגע רגע אמר תימור. הבתים הישנים והצפופים בשכונה מזכירים את הבתים בכל קירגיסטן ובאוזבקיסטן.תימור גר בקומה הראשונה. אשתו אניה אחזה בתינוק. תימור לקחו אליו, חיבק אותו בחיבוק אבהי. "סמליט"- קרא בשמו של התינוק הרך. "הוא בן 4 חודשים", אמר.
אזמט בנו של תימור ואינור. שניהם לומדים בתיכון. הם ניסו לתקשר איתי באמצעות מילון אנגלי- רוסי. אינור התביישה לדבר באנגלית.יש לי עוד בת, היא נמצאת אצל הורי, שמה איגול והיא בת 8 - אמר תימור, בעודו מנסה לקבל תשומת לב מבנו הרך. הבית היה קטן, הוא כלל חדרי שינה להורים, מטבח, שירותים, סלון קטן וחדר קטן נוסף. על אחד הקירות היה תלוי הגה של סירה, על קיר אחר תלויה מפה גדולה של רוסיה.
אניה הכינה את ארוחת הערב ואינור טיפלה בסמליט הקטן. לסמליט לא היו חיתולים או טפנוקים. אינור אחזה בתינוק ונתנה לו להטיל את מימיו באמצע הבית ולאחר מכן ניקתה את המקום. בטלוויזיה הראו חדשות מישראל, תימור סימן בידיו רובה, פלשתין וישראל מלחמה- נייט חרשו- כלומר- לא טוב."מחר אתקשר לסוכנות הנסיעות ואברר מתי, היכן ובאיזו שעה האוטובוס יאסוף אותי"- אמרתי. תימור הינהן בראשו ובתו הציעה את הספה למיטה. אינור ואסמט ישנו על הריצפה בחדר הסמוך. למחרת היום התעוררתי מאוחר, בעצם כולם התעוררו מאוחר. תימור לקח אותי במכונית אל המקום שבו ניתן להתקשר.
"אני רוצה להתקשר לבישקק" אמרתי לפקידה. היא אמרה לי לגשת לתא מספר 2.
"מקסים?", "מדבר, מי זאת, פרידה?", "כן" - עניתי.
"התקשרת מאוחר מדי, האוטובוס כבר יצא. חבל, אבל יכול להיות שתהיה לי קבוצה נוספת ב-15 לחודש, עוד חמישה ימים בדיוק".
"15 לחודש ??- בדיוק ביום שתוקף הויזה שלי פוקע, יופי- שמור לי מקום".
תימור שמע את הבשורה. חזרנו אל ביתו. חברותיה של אניה וקרובי משפחה קפצו לביקור. "מחר נלך לבקר קרובי משפחה בכפר קטן". קרובי משפחתו של תימור מתגוררים בכפר קטן במרחק חצי שעת נסיעה מהעיר. בכניסה לבית עמדו חמורים ופרות. בכניסה היה לול ענק, ארנבות וכלבים. על דלת הבית בכניסה תלוי שועל או ליתר דיוק נותרה רק פרוותו ורגליו. בחדר, מסביב לשולחן גדול עמוס בכל טוב, ישבו קרובי משפחתו של תימור. תימור הציג אותי לקרובים, שקיבלו אותי בסבר פנים יפות. הקרובים שוחחו ביניהם בקירגיזית ולאחר שעה קלה עברו לחדר הסמוך והתיישבו על הריצפה. לא ידעתי מה לעשות.
לפתע הגיעה בעלת הבית עם סיר גדול שבתוכו היה ראש של כבש. הכבש הועבר מאחד לשני. אח"כ הוגש מרק עוף. יצאתי החוצה אל החצר והילדים כדרכם של ילדים הראו לי את האפרוחים, התרנגולות, הארנבות, את החמור הקטן ואת הפרה וביקשו ממני לצלמם. אחת הילדות ביקשה שאסדר את הסרט בשערה.בדרך חזרה תימור עצר את מכוניתו במקום שניתן היה להשקיף ממנו על העיר. המראה היה יפה עם אורות העיר, השמים הבהירים והכוכבים שזהרו בשמים.
נידמה היה כי תימור לא רצה שאעזוב. כל יום אמר לי "מחר בישקק, מחר". בסוף החלטתי כי לפני שאחזור לבישקק אבקר בישוב הקטן At-Bashi, הנמצא רק 40 דקות נסיעה מנארין.תימור ובנו אזמט לקחו אותי במכונית אל תחנת מוניות השירות והמתינו עד אשר וידאו כי אני בסדר. תימור נפרד ממני לשלום בחיוך ביישני. תמיד שקט היה ורגוע.הנסיעה היתה באחת הדרכים היפות ביותר שראיתי בכל קירגיסטן- הרבה נהרות והרבה ירוק והרים.על אחד ההרים היתה תמונתו של אקייב- נשיא קירגיסטן. "פלובה אקייב"- רע אקייב. "נייט רבוטה"- אין עבודה. כך אמר אחד מנוסעי המונית.
הישוב At-Bashi הוא קטן ובעיר יש מלון יחיד. נהג המונית לקח אותי למלון (תמורת סכום סימלי נוסף..). המשפחה האחראית על המלון היתה עסוקה בארוחת הערב. "אדנה (אחד)?"- שאלה האישה המבוגרת. זוג צעיר, כנראה בנה או בתה, הציצו לראות מי הגיע לבקר. בנם הביט בי בפליאה- אחרי הכל, בדרך כלל, לא היו אורחים במלון. קיבלתי חדר, השירותים היו בחצר, מקלחת פשוט לא היתה.בישוב At-Bashi אין הרבה רחובות. הפרות מהלכות באופן חופשי ואנשים רוכבים על סוסיהם.
מסביב לישוב יש הרבה הרים מושלגים. סופרמרקט אחד, מרכזיית טלפון קטנה. ארבע ילדים ומבוגרים שואבים מים מהרחוב. הילדים קוראים לעברי Hello. ליד הישוב, ישוב שני ונהר זורם בין שניהם. בתים נמוכי קומה, לא דומים כלל לבנייה הרוסית שניתן לראות בבישקק. אחת הסיבות לבואי היא ה-Koshoy Korgon. זהו מבנה מהמאה ה-12. לדאבוני פיספסתי את האוטובוס אל העיר הקרובה ל- Koshoy Korgon שיצא מוקדם בבוקר.
אם הגעת למקום שחפצה נפשך, או אם הגעת למקום אחר אתה תמיד עסוק- ככה זה. היה זה יום ראשון וכמעט כל תושבי המקום הלכו בכיוון אחד. החלטתי לצעוד בעקבותיהם.
"בזאר?"- שאלתי את אחת העובדות במקום.
"בזאר, דה"- ענתה לי.
גברים הרוכבים על סוסיהם חלפו על פני, אחד גרר את פרתו. הגעתי לבזאר. היה כאן בזאר של חיות. סוסים, פרות, כבשים, ארנבות. פירות וירקות, כלי רחצה וכלי בית- הכל מהכל. דוכני אוכל, סוסים, חלב פרות, והאווירה כאן היתה שונה. אחד הישובים היותר יפים שהייתי בהם עד כה.
במרכזיית הטלפון הפקידה ביקשה לדעת את מספר הטלפו ן- היא חייגה לבישקק ולאחר מספר דקות אמרה לי לגשת לתא. המרכזייה נראית כמו מימים עברו. כאילו הקידמה מעולם לא הגיעה לישוב זה.
"מקסים?"
"פרידה, יש לי קבוצה ב-15 לחודש".
"נהדר- אגיע לבישקק".
חזרתי דרך Cholpon-Ata, עיירת נופש לצידו של האגם איסאק קול. שוב ניתנה לי הזדמנות לשחות בימי האגם. שיכורים חלפו על פני. נשים מבוגרות הציעו לי דגים מיובשים ודגים טריים למכירה. בתשע בבוקר התייצבתי במשרדו של מקסים בבישקק, הצטרפו אלי שלושה בריטים- קתרין, כריס, אנדי ומייקל, סטודנטים צעירים שחצו אתי את הגבול לסין. הוראות והסברים אחרונים ויצאנו לדרך. ואדים אחז בהגה. לא רחוק מ-Tash-Rabat.
מלון דרכים מהמאה ה-15. החל לרדת גשם. השביל היה מוצף במים. הגשם הפסיק לרדת. ואדים אמר שב- Tash Rabat ניתן ללון ביורטה. אנחנו התעקשנו ללון כל אחד באוהל שלו. כיום Tash Rabat משמש כמוזיאון. ניתן לראות את כל חדרי המוזיאון. שלא כמו מוזיאון רגיל, אין כאן תמונות או הסברים. מדריכת טיולים שהיתה במקום הסכימה להראות לנו את המוזיאון ומנהרה שמגיעה רחוק רחוק בליווי הסברים וכן היא הציעה לי טיול רגלי, אך הזמן לא איפשר זאת. בלילה התעוררתי לקולו של הגשם, האוהל שלי הוצף במים, תרמילי על כל תכולתו נרטב. הגשם לא פסק ובבוקר ארזנו את חפצינו ורצנו למכונית לתפוס מחסה.
אחת מנשות המקום הזמינה אותנו לכוס תה חם. ואדים נראה מודאג. במחסום הראשון עברנו בקלות את ביקורת הדרכונים וקיבלנו אישור שאנחנו יכולים לעבור ככה וככה. המשכנו. הרים מושלגים. הגשם שירד התחלף לשלג כבד, מעבר ההרים בגובה של 3574, מעט כבשים, סוסים והשלג לא פסק ואף התחזק. במעבר הגבול החתימו את דרכונינו ומילאנו טפסי מכס. החיילים הקירגיזים ברכו אותנו בדרך צלחה והיו מאוד חברותיים ועליזים.
מעבר הגבול נראה כמו אנטרטיקה. הכל היה מכוסה שלג. הכל לבן לבן. מכאן ישנה דרך של 7 ק"מ שלא שייכת לאף אחד, לא לקירגיזים ולא לסינים. הדרך היתה מרשימה. עופות דורסים עמדו על אחת הגדרות. השלג המשיך לרדת כל הדרך עד שהגענו אל ה- Arc. השער שמאחוריו הסינים. בשער זה ממתינים למכונית הסינית שתבוא לאסוף אותנו, כשאנחנו מצויידים במסמכים הדרושים. חלפה שעה, חלפו שעתיים. אוטובוס עבר דרך השער לסין.
במעבר הגבול לסין
"זהו אוטובוס סיני"- הסביר ואדים. שיחקנו משחקי מחשבה. בירות עולם לפי האלף בית. ככה חלפו להם שלוש שעות ועדיין המתנו. האוטובוס שעד לפני שעה קלה חצה את הגבול חזר. ואדים יצא לברר מה קורה וחזר בפנים קודרות. "סגור, אין מעבר לסין. הסינים סגרו את המעבר, הכביש הרוס". חזרנו חזרה לקירגיסטן, המתנו שעה ארוכה לאישור להיכנס. החיילים הקירגיזים, בראותם אותנו חייכו וצחקו. קיבלו ויזה חדשה הפעם טרנזית (ויזת מעבר) לשבוע ימים. פקיד ההגירה, עטוף בשמיכה, השתעל בכבדות וללא הפסקה. ילדיו ישבו בקצה השני של השולחן. אשתו הגישה לו תה חם. הוא לקח דרכון דרכון בידו והחתים כל דרכון בויזה חדשה.
שוב עברנו במעבר הגבול, החייל בחן שוב ושוב את דרכונינו וכך יצאנו ונכנסנו מקירגיסטן באותו היום. ואדים לקח אותנו חזרה לנארין ומשם התקשרנו למקסים. מקסים ביקש שנתקשר למחרת. בשורות לא היו בפיו. המעבר יהיה סגור לפחות 4 ימים. למחרת היום חזרנו לבישקק. מקסים היה נבוך ואמר: "קיבלתי אימייל מסין שמסביר שהמצב לא כל כך טוב, ושלא ברור מתי יפתחו את הגשר- זה יכול לקחת שלושה או ארבעה ימים. המונסונים הם מאוד חזקים השנה, זאת הפעם השנייה השנה שהמעבר סגור בגלל מזג האוויר...
לא היה ברור מתי הדרך תפתח שוב. חברי האנגליים החליטו לא לחכות עוד ולמחרת טסו לסין. אני החלטתי לתת לזה עוד צ`אנס. הויזה שלי לסין תקפה עד ה-20 לחודש. כל מאמצי לחדש את הויזה לסין עלו בתוהו. לשם כך היה דרוש מכתב הזמנה מסין הלוקח 7 ימים. לא היה הרבה מה לעשות מלבד להמתין. תהיות ושאלות רבות הסתובבו במוחי ללא מענה.
האם אעבור את הגבול או לא? האם המעבר יהיה פתוח? האם לטוס? אבל אין טיסות עד ליום שלישי והויזה תקפה עד יום שני. לטוס לרוסיה? ומשם לסין? או לעבור דרך קזחסטן. אבל דרושה ויזה לקזחסטן שאפר לקבלה רק תוך מספר ימים והיום יום שישי. ברגע מסוים התהיות שככו. לפתע היה נעים בדירה ששכרתי לשלושה ימים עם סגה שבישלה למעני מרק ירקות והאמת היתה שבעצם שמחתי להיות שוב בקירגיסטן. הבטחתי לעצמי להנות מהרגע, להביט בהרים המושלגים, לבקר שוב בבזאר הגדול ולנגוס באבטיח העסיסי....
