ואדיות קראקול

עוד מעט תהיה מלחמה עוד מעט החורף יבוא, את ואני את ואני. כמה קשה להיות ישראלי בחו"ל כשהארץ הקטנה שלך מופגזת ומפגיזה, כשבמקומות שבחייך לא היו תחת התקפה, פתאום אנשים יורדים שם למקלטים, כשאח שלך חייל ואנשים שדומים לו (לפחות בלבוש) נעלמים בקרב או בקרבת הגבולות החמים. קשה להיות בקצה השני של העולם, קשה גם כי הכל נראה ממש נורא מפה. גם כי בתור שגריר שמסתובב בעולם אתה ממש רוצה להתחבא בתוך איזו קונכייה קטנה, להתחבא שם ולנצח לא לצאת... שיפסיקו להגיד מי צודק ומי טועה, שאני אפסיק להרגיש אשמה או מסכנה לחילופין בגלל שאני כובשת או מופגזת קשות, בגלל שיש ארצות בעולם שאני לא יכולה להכנס אליהן. רוצה להיות כמו שוויצרית, נטולת דאגות ועם הרבה שוקולד גבינות (אה אבל יש להם שעונים, לא אוהבת), אז אולי בריטית (אבל יש להם גשם ואפור). גרמניה אסור בגלל ההיסטוריה אז אולי שמישהו כבר יתן לחיות כמו ישראלי בשקט... מה הבעיה?

הם הגיעו אל הארץ בדרכים עקלקלות
 אחרי שבוע של בירה וכדורגל בבישקק (Bishkek) הבירה ושעתיים ייבוש בשדה תעופה עם שלטים מודפסים וחיוך שלאט לאט התפוגג (שתיים וחצי בלילה ואנשים כבר שעה בתור לויזות) הם הגיעו... הגיעו עוד ישראלים לערימה שלנו. המרוזים נחתו בשלום וחצי ממשקל התיקים שלהם היו בית אריאלה בשבילנו ועוד כמה הפתעות מארץ הקודש (עוגיות מזרחיות...מממ).. יום יומיים והם קפצו למים והתחילו לקרוא את שלטי הרחובות ברוסית. הרגשנו מוכנים נפשית ופיזית. מזג אוויר היה מזג אוויר. התמזרחנו לכיוון העיר קרקול (Karakol), דרך אגם איסיק קול, האגם האלפיני הגדול ביותר אחרי הטיטיקקה, ובנוסף גם חמים (פירוש השם בקירגיזית - האגם החם) ולכן לא קופא לעולם. לא רק שלא הלכנו לבדוק את הטמפרטורה, גם בקושי הספקתי לראות אותו בין נימנום לנימנום. ולמרות מיומנויות הנימנום האולימפיות שהפגנתי במונית, הדס לקחה אותי בהליכה בכלל וזכתה במדליית הזהב להרדמויות בכל מקום ובכל מצב כולל בתור להחלפת הכספים בבנק.

יצאנו בבוקר תמוז לצעוד 40 קילומטר
 התחלנו בהתחלה, בואדי הפרחים שנקרא גם ג`טי אוגוז (Jeti Oguz). באמצע הואדי יושב סנטוריום ויתרנו עליו כי כבר היינו מנוסים בבתי הבראה מסוג זה, ואחרי השקפה קצרה על שבעת השוורים (סלעי חול אדום ענקיים הנראים כאילו סודרו למכירה בשוק החיות הקראקולי המתקיים מדי ראשון בבוקר), נכנסנו למעבה ההרים וטיפסנו לנו בואדיות הירוקים כשהגוף מתרגל למשקל התיק ולמזג האוויר ולהליכה ברביעיה ולכל הדברים שגוף צריך להתרגל אליהם ולא תמיד הוא חולק זאת עם בעליו. כמו לכל הר גם להרים השמיימיים יש את המצב רוח שלהם, וגם הם גורמים לעננים הממריאים מעליהם להזיל דמעה או לחילופין סופת רעמים. קרמת מזג האוויר בטרקים המלווה אותי כנראה מאז ומעולם, הרימה את ראשה הרטוב מגשמי קיץ גם עתה ונהנתה לשחק בכולנו. אממה, הפעם היה לנו אוהל וכל פעם כשנשמעו רעמים באופק נפתחה היריעה, הושחלו המוטות, התמתחה הצורה האיגלואית, התיקים נזרקו פנימה ובעקבותיהם האנשים והראנו לה מה זה.

אם באה השמש
בכל בוקר פתחנו את הצוהר הקטן באוהל הירוק-אפור ושרנו שירי אהבה חרישיים לשמש, כדי שתבוא, שלא תבהל ותתכסה, שתשאר כמה שיותר, כמה שיותר צהוב יותר טוב, מה שיותר כחול יותר עמוק. כמו השמיים וכמו המים, כל כך הרבה מים, גם מהשמיים וגם מהנחלים וחבל שהמים לא דומים לשמיים בכלל, כי הראשונים היו כחולים ושקופים והשניים היו מדי פעם אפורים וכועסים והגיעו רעמים והרטיבו לנו האוהל. וככה בוקר בבוקרו גם מבלי שהתכוונו שרנו שורה פה ושורה שם, אם באה השמש, זה סימן שכבר מאוחר (ואכן לקח לנו זמן והרבה אומץ לעזוב את שקי השינה), אם באה השמש כבר לא אתמול ועוד לא מחר (גם היה קשה לשמור על בקיאות בזמנים, כשאתה סתם זרוק לך בין מים ושמיים בהרים). אם באה השמש עם הקפה אלי למיטה (אין סיכוי, היה משטר תה וקפה נוקשים שרק מי שיצא מהמיטה ומהאוהל זכה להם), אם באה השמש, אני יכול לאכול אותה (דווקא כשבאה השמש הרגשנו שלא אכלנו אותה בכלל, אכלנו לחם שהתפורר בינתיים עם דבש שקפא והתמצק ושוקולד ובצהריים הפלאנו בתפריט מגוון של לחם, נקניק, מלפפון, בצל ותבלינים. כשהיה לנו יבש הוספנו מרק עגבניות סמיך בתור קטשופ, הברקה של שף אולר.  

אם באה השמש.. כל הלילה הייתי ערה (היו לילות, אני אותם זוכרת, הגשם היכה באוהל מכל צד ואני רעדתי בתוכו ולא מקור, סתם מדאגות חסרות שחר, שכן כמה שאתה רחוק יותר מהשחר הן גדולות יותר, דאגות של פולניה שחרדה ל"מה יהיה?" בלי לשאוב ביטחון מהעבר, בלי להסתכל על דברים בפרופורציות, רק בלהכנס (כנראה בהנאה מזוכיסטית מסויימת) למערבולת של פחד, אז לא ישנתי כל כך אבל בבוקר...) באה השמש והיא כל מה שהיה חסר. וכשפתחנו את הדלת והסתכלנו על הכל, הכל נראה כמו עיניים מה שיותר עמוק יותר כחול.

לתחילת הכתבה

עמק הסוסים

יש עברים שמדברים סוסית
 אל עמק הסוסים הגענו אחרי יום ארוך ומפרך של מעבר הרים שהבטיח להגיע ולא עשה זאת זמן ארוך... ההרים הפכו מירוקים לטרשיים זוהרים במינרלים נציצים ובסוף לעמק מושלג אותו חצינו ושקענו וחצינו ושקענו. בעמק הסוסים הכל היה רגוע, השמש חיממה אותנו בקרניים אחרונות לפני שפרשנו לאוהל והסוסים ניפנפו ראשים להגיד לילה טוב והסתלקו באלגנטיות אופיינית למקום שנראה שהוא במורד הואדי. כשקמנו למחרת, התארגנו וחצינו את הנחל בתחביב המפוקפק שפיתחנו לנו, להפשיל את הבגדים ולחצות נחלים על מימיהם הקפואים ואחר כך לקפוץ שעה כדי להפשיר את הרגליים האדומות הכואבות. בעודנו קופצים כמנהג השבט, מסתכלים על הנוף ונאנחים בסיפוק, חזרו הסוסים, מאיפה שהם היו ואנחנו החלטנו להשאר שם עוד יום.  

הסוסים קצת לא הבינו מה קורה ולמה היצורים האלו שבדרך כלל מגיעים, ישנים, אורזים והולכים, נשארים להם, פותחים אוהל ויושבים להם בטריטוריה, על הפרחים הצהובים שהם אוהבים לאכול. אחרי כמה ריחרוחים ואינפופים וניענועי ראש של מי שהיה נראה המנהיג, הם התקפלו לחלק אחר של הואדי והשאירו אותנו עם עצמנו ועם השמש. כשיצאתי לטיול קטן מעבר לגבעה הקרובה, ראיתי אותם, וברגע שהם שמו לב צהל המנהיג ודהר לעברי בדילוגים שהשאירו אותי במבוכה של מה עושים כשסוס נחוש דוהר לעברך. פיניתי לו את הדרך להמשיך, אך הוא עצר כמה מטרים לפני והביט בי במבט כועס כאילו אומר: "כבר תפסתם את השטח שלנו שם, תשאירו לנו את כאן". כנראה שבשיחה שנהלנו קודם הסכמתי שאני לא אעבור את הקו הזה בדיוק. לכו תדעו. הוא נהם ורקע עניתי לו ב-פפפפפ המוכר, הוא נענע לעברי חצי מזהיר חצי מסכים, וחזר לאכול פרחים צהובים עם שאר החבר`ה, שהיו כל הזמן רגועים ואדישים ביותר ובניגוד. חבל שסיכסוכים עם החיזבאללה לא יכולים להפטר באותו פפפ שכולם מבינים.

עזבו אתכם באמא שלכם - בואו לקירגיזסטן
 אני אגיד את זה מהר למרות שאמרתי שאני אשמור את זה בסוד ואספר רק לאנשים שאני חפצה ביקרם, אך כיוון שמראש מי שקורא את הכתבה אני חפצה ביקרו, החלטתי לשחרר המלצה קטנה וסודית בקול חרישי.. אז הנה בשקט בשקט: יש פה הרים ונחלים וירוק וטרשים וסוסים ויאקים ואנשים מלוכסנים וניר אומר שפה בכלל היה צריך לצלם את שר הטבעות (למרות שהוא לא קרא ולא ראה את הסרט - אבל היה בניו זילנד) ואני מסכימה איתו (קראתי וראיתי אבל לא הייתי בניו זילנד). אז מה שבעצם רציתי לאמור זה שהנוף ממש יפה כאן - אחלה נוף. שההרים של גרוזיה ובולגריה עומדים מהצד מסמיקים, וגם אלו של נפאל שותקים במבוכה. עזבו את הכל ובואו (רק תביאו אתכם קצת אוכל .. כי פה זה לא משהו...). יאללא, הנה, לא אמרתי כלום.  

לתחילת הכתבה

מאוש לסין

הדרך ארוכה היא ורבה כולם הולכים בדרך עד סופה (החריף במקרה הזה)
יומיים וחצי של הקפת קירגיזסטן עברו בדילוגים... ישנו באוטובוס לילה עם וילונות סגולים מקראקול לבישקק, אחרי פרידה חגיגית מהקבבים של בישקק, חצינו ושבנו לכור מחצבתנו - אוש (Osh). הדרך הפכה מהררית וירוקה, כשכל מטר יש כוורת ומוכרים דבש לדרך חתחתים בתיקונים, חשופה לשמש, ולצדיה שדות סודות של אבטיחים (חצי שקל כל האבטיח על הסכין). בדיוק שם נשברה הציריה של הרכב, אבל פה כל נהג פרייווט הוא מוסכניק ותוך שעה קלה, המשכנו לנסוע, לא מאמינים שהאוטו זז. מסביבנו הפכו האבטיחים לחמניות ופרצופים חומים מעוטרים בעלי כותרת צהובים מילאו האקרים על האקרים של מרחבים... אחרי לילה באוש שאנחנו כבר מכירים יצאנו בג`יפ נטול בולמי זעזועים לעבר הזריחה. ואחרי שכל האיברים הפנימיים שלנו החליפו מקומות הגענו לגבול קירגיזסטן-סין (Irkeshtam Pass) ונכנסנו לארץ חדשה ישנה.  

מאותו רגע שחציתי את הגבול קרו שני דברים:
1. נהייתי רעבה.
2. שיר ישן של ירדנה ארזי (כן כן, מה לעשות) החל להתנגן חזור ושוב:

"לנו קוראים המרחקים
הפתוחים הארוכים
ההרים, העמקים
לא נעצור.
זו הריצה שאין לה סוף
אין לה בית אין לה חוף
לא להגיע רק לשאוף
לא לעצור.

ארץ גדולה ורבה
אין לנו בה רגע מנוח
לנו קורא המרחב
האופק הבהיר.
ארץ גדולה ורבה
ועל גבה אלף שנותיה
לנו קורא המרחב
לבנו עוד צעיר.

אין לנו רגע לחלום
לא בלילה לא ביום
רק לנוע ולנשום
לא לעצור.
באפלה, בסערה,
גם בטוב, גם ברע
אם התחלנו אין ברירה
לא נעצור.

ארץ גדולה ורבה...

לא יעצרנו הכאב
לא הלהט הצורב
כל עוד פועם בנו הלב
לא נעצור.

ארץ גדולה ורבה

יורם טהר-לב ונורית הירש
 לדעתי הוא זכה בפסטיבל הילדים ה-13 אבל אני לא סגורה על זה :)

לתחילת הכתבה