התנדבות בפעולה - הארי מציון גם
מר מינג`ה: אז מה? שמעתי מגלורי שאת נוסעת לאירינגה.
אני: נכון. איך אירינגה? נחמדה?
מר מינג`ה: כן, יפה מאוד, אבל אני אף פעם לא הייתי יכול לגור באירינגה.
אני: למה?
מר מינג`ה: את לא יודעת איזה קור שם! אני מקווה בשבילך שארזת חולצות ארוכות, גרביים חמים, כמה סוודרים ואיזה מעיל טוב!
אני: עד כדי כך?
מר מינג`ה: את לא מתארת לעצמך! לפעמים הטמפרטורה שם יורדת לפחות מ-18 מעלות!
לנסוע לחו"ל כדי לטייל זה שונה מאוד מלנסוע כדי להתנדב, כי אם לא סתם באתם כדי לנפח את הרזומה (ויש גם כאלה), זה לא נופש. זו עבודה קשה. אצלי אני יכולה להגיד שהעבודה לא זוהרת. כשרק הגעתי לכאן חשבתי שהם צריכים מורה, אבל מה שאמרו לי וידעתי לפני שהגעתי זה משהו שונה לגמרי ממצב הענינים באמת. הם לא ממש היו צריכים מורה. הבעיה המרכזית של המקום היתה המורל- הצוות כבר התיאש והפסיק לנסות. הם לא ראו פתרון לבעיות שנקלעו אליהם, שהיו ברובן לוגיסטיות ולא כלכליות. המקום היה זקוק נואשות למנהל אדמיניסטרטיבי ולא לעוד מורה. הלב שלי נחמץ כשהבנתי מה היה פה פעם ואיזה פוטנציאל ענק יש למקום הזה בעתיד.
עליבותו של ההווה היכתה בי כמו צחנה. הם כל כך חיכו לי וכל כך רצו שאבוא, אבל כשהתייצבתי כאן מוכנה לעבודה, הם משכו בכתפיים ואמרו לי ש"בעצם אין הרבה מה לעשות". מה זאת אומרת? המקום היה חורבה! כשהתיישבתי עם פליקס, מנהל המרכז, לשיחה של ממש, הצלחנו לגבש כ-7 מטרות שהיינו רוצים להשיג בשביל המרכז, משהו שמבחינתו היה פסגת השאיפות ולא פחות מדמיוני. אז אמרתי לו: "תשמע, יש לי כאן שלושה חודשים, בוא נתחיל". הוא הסתכל עלי בחוסר אמון (וגם קצת בלעג), והסביר לי שהדברים האלה שכתבנו דורשים כמויות א-ד-י-ר-ו-ת של כסף וכמה שנים."מאיפה נשיג 20 אלף שילינג" הוא נאנח בצער, ולי בעווני לוקח כמה דקות להחליף ממטבע למטבע ולהבין שמדובר בסכום של בערך 80 ש"ח.
"זאת הבעיה?", אני נדהמת. אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, שרוב האוכלוסיה כאן לא מרוויחה יותר מדולר וחצי ליום. הסברתי לפליקס בעדינות ובלי להעליב שלא יתייאש, שבאתי לעבוד ולא שלחו אותי סתם. התברר לי גם שחוסר האמון ביכולות ההזזה שלי הוא כי רגילים פה למתנדבות אמריקאיות בלונדיניות שאוהבות ילדים קטנים, ולא לטכנוקרטיות ג`ינג`יות עם עדינות של בולדוזר. פגשתי כאן כמה בלונדיניות כאלה, ובהחלט אין לי ספק שהן עושות עבודה נהדרת, אבל אין מה להשוות אותי לבחורות שמסתובבות בשכונות עוני בטנזניה עם מייק-אפ, אייליינר, מסקרה ופאן. מה ענין שמיטה להר סיני?
אז הייתי פה קצת אסרטיבית ותרגמתי להם לסווהילי את המשפט "ה- MCW (שם בית הספר) שלך הוא ביתך - שמור על נקיונו". תפסתי פה שניים שינקו את החצר שנראתה כמו מזבלה, ונטעתי את העצים שמישהו תרם לפני מי יודע כמה זמן ואף פעם לא התפנו אליהם, וגם הכרחתי את תלמידי כיתת האנגלית להשקות אותם כל יום (עם חיוך רחב כמובן). אחר כך צבענו מחדש, פליקס, התלמידים ואנוכי, את כיתת האמנות ואת השולחנות בתכלת משגע. את כל חפצי האמנות ששכבו כאן ניסיתי למכור בעיר לתיירים, אבל אף אחד לא רצה לקנות אמנות אפריקאית מבחורה לבנה, אז מכרתי אותם לאיזו אמריקאית מארגון אחר שעובד עם MCW, כדי שהיא תכניס אותם למכירה פומבית לצדקה באיזה קוטג` בקונטיקט בו היא מלמדת ותשלח לנו את הרווחים. אל תדאגו, היא לא תברח עם הכסף, אני יודעת איפה היא גרה.
דחפתי את פליקס להגיש בקשות למימון מכל מיני קרנות, ועכשיו אנחנו כוססים ציפורניים לראות אם אולי יזרקו לנו איזו עצם. הפכנו את המשרד של פליקס לחצי אינטרנט קפה ונתנו לאנשים להשתמש באינטרנט בזמן שאני והוא בפגישות או מלמדים. אנחנו גם מספקים שיעורי אינטרנט בתשלום סמלי, והעסק מצליח לשלם על החיבור והאנטנה. הכי חשוב זה שהצלחנו לבנות תכנית הסבה מקצועית למבוגרים, שתעזור לפתור לפחות חלק מבעיות האבטלה במג`נגו. הכשרת מדריכים לספארי התבררה כמסובכת, בירוקרטית ולוגיסטית, אבל כיוונים אחרים שנבדקים נראים מבטיחים מאוד. מפה ומשם אפילו מצאנו מימון לרוב הדברים. נכון שהשלמת כיתת המחשבים למתקדמים תקועה, אבל זה רק כי הקונטיינר עם הציוד מתעכב בנמל ניו-ג`רסי וכל אוצר הקללות המגוון שלי בשבע שפות לא פתר את התקלה (אבל הצחיק מאוד את הקולגות).
אני כאן קצת יותר מחודש, וחוץ מהקונטיינר הטיפשי הכל נסגר ו/או עומד להיסגר בימים אלה. בצחוק הם קוראים לי עכשיו "The Lion From Zion". אז שתדעו שאין שום זוהר הוליוודי בלנסוע להתנדב עם ילדים באיזה חור נידח באפריקה. זה לא עשה ממני אמא תרזה וגם לא יעשה. חייכתי, התחנפתי ובחשתי כאן בכל קלחת אפשרית. אם היתה לי סבתא, גם אותה הייתי מוכרת... ואחרי שעות מטריפות דעת של בירוקרטיה ומילוי טפסים באנגלית מתחכמת כדי לנסות להשיג מימון לתיקון מדרגה, אם לא הייתי מצ`פרת את עצמי וטוחנת חבילת שוקולד אז הייתי מתחרפנת. מהר מאוד לומדים שאסור לצפות שיקבלו אותך בכבוד מלכים, יבכו מהתרגשות שבאת לעזור ויטפחו לך כל דקה על השכם. אם מחפשים ניפוח של האגו צריך להביא משאבה מהבית. רק סיפוק אישי זה הגמול למאמץ.
ביקור בחלקת אלוהים
קשה לי פה מאוד אבל לא מכל הסיבות האלה שמניתי. קשה לי, כי מעבר לכל הסיבות האלה שאפשר ללמוד להתמודד איתן, מה שאוכל אותי זאת הבדידות. כשאני חוזרת בערב למקום שבו אני ישנה (שמשתנה תדיר), אני מתעסקת עם מסמכים ומתקנת את הכתבות ועוברת על דוחות. אם יש לילה בהיר במיוחד אפשר לראות Komba בעצים- מין קוף לילי שנקרא באנגלית Bush Baby. אבל ברוב המוחלט של המקרים אני תקועה באיזה חדר לבד ומסתכלת על הקירות. כשאני לא מרגישה בבית אני מתחילה להתייאש ולכעוס ולהתגעגע לאמא, לא כי אני עובדת בלי לקחת כסף עד שנשחקות לי האצבעות, אלא כי אין לי למי לספר על זה. אין לי עם מי לדבר ועם מי לשמוח, ואין לי למי להגיד "תקשיב איזה קטע..." או "לא תאמין מה קרה...". אין לי עם מי ללכת למסעדה ואין כאן קולנוע או קניון, וגם אם היה- אין לי רכב. פשוט משעמם לי. מספרים לי כמה יפות השמורות וכמה מקסים הטרק ב- Mount Mero וכמה נחמד פארק הנחשים של ארושה, ושום דבר מזה אני לא רואה. נכון שאני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאני לא תיירת וש"לא באנו להנות", אבל בסופו של יום- "All work, no play, makes Yaelul a very dull girl".
ההנאה שלי כאן והמקום היחיד שמנחם אותי כמו חבר, ולדעתי גם המקום הכי יפה בארושה והסביבה, נקרא "חלקת האלהים" (אל תטרחו לחפש אותו באף מפה). אם הוא היה מרוחק ביומיים מארושה היו עושים אליו טרקים כל הזמן, אבל מכיוון שהוא כל כך קרוב פשוט אין צורך. מדובר בעמק מקסים, פינת חמד של ממש מתחת לגשר שאחרי פרנג`יני-מדוקני (Mferejini-Madukani). כדי להגיע לנחל הזה, שנמצא בתוך ג`ונגל מדהים של עצי בננה, פרחים ודשא, צריך לקחת דלה-דלה שנוסעת לכיוון טנגרו (Tengeru), או אוסה (Usa), או מג`יה צ`אי (Maji ya Chai), שנוסעות כולן לכיוון הזה ומסומנות (בתאוריה לפחות) בפס ירוק בחזית. הן יוצאות מהרחוב שמול דואר מרו בצד של תחנת הדלק ועולות 200 שילינג. מבקשים מהפתח-סגור (הבחור שאחראי על הדלת, העצירות והתשלום) לעצור לכם במדוקני מיד אחרי פרג`יני.
אחרי שיעצרו לכם שם, ובהנחה שאתם במקום הנכון, תחצו את הכביש ולכו כמאה וחמישים מטר עד שתגיעו לגשר, שעליו עובר הכביש לכיוון אוסה. בצמוד אליו יש גשר רשת תלוי, שמיועד להולכי רגל. אם אין לכם פחד גבהים ויש לכם הרבה אמון בהנדסה אפריקאית, תעמדו רגע על הגשר ותסתכלו למטה. תהיו מספיק גבוהים כדי לראות את צמרות העצים ואת השיחים הענקיים פורחים בלבן. כמובן שאם תבואו בעונה אחרת, הרי שזאת אפריקה- ויפרח משהו בצבע אחר. כשתעבור משאית גדולה על הכביש יפול לכם הלב לתחתונים כשגשר הרשת הרעוע ינדנד אתכם עד חורמה (להחזיק טוב טוב מצלמות ומשקפיים). בעיני, אין יפה מהמקום הזה וכשאני מסתכלת עליו נדמה לי שזו בדיוק הפינה בעולם עליה נאמר "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני".
בהנחה שלקחתם איתכם שני סנדביצ`ים ותרמוס של "קפתה", כדאי לכם מאוד לאזור אומץ ולרדת לאכול בדשא ליד הנחל. תמשיכו בערך 10 מטר אחרי הגשר ותראו מין שבילון שעולה לגבעה (נכון שאתם רוצים לרדת ולא לעלות, אבל תסמכו עלי לרגע). אחרי טיפוס קטן תגלו שהשביל נגמר בירידה תלולה וחולית (לא לבוא אחרי גשם) ישר לתוך העמק. השיפוע אלים ולכן לא מומלץ להביא אתכם קרטון חלב או בקבוקי זכוכית. תחת כואב זה מצחיק, אבל סנדביצ`ים רטובים זאת טרגדיה. עוד יותר מקסים למטה מאשר מהתצפית בגשר. בחיי, לא ראיתי עוד מקום בעולם שהיה לי כל כך ברור שאלהים עושה שם את הגינון בעצמו.
מישהו (הממשלה?) התקין שם מד גובה, אבל מלבד הסרגל המשעשע במים המקום בתולי ומקסים. הוא שורץ חיות וחרקים ומתברך במגוון אדיר של פרפרים ושפיריות ענקיות בכל צבעי הקשת (האדומות גדולות בצורה מפלצתית). אפשר בכיף להעביר שם שעות של הנאה בטבע, ואם הילדים לא קטנים מדי (5 פלוס) מכדי לטפס חזרה למעלה, אפשר להביא גם אותם. כדי לחזור לארושה עולים בחזרה לכביש ומנפנפים לכל דלה-דלה חולפת. כולן נוסעות לעיר. בהוצאה של פחות משני ש"ח לאדם תקנו לכם פילם שלם של יופי עוצר נשימה. רק דבר אחד לא לשכוח: זה המקום שלי ויש לי כוונה לחזור אליו לא מעט בעתיד, אז "אל תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך". אם אני מוצאת שם עטיפה של במבה שבוע אחרי פרסום הכתבה, אני לוקחת ממנה טביעות אצבעות ומגיעה לבעוט לאנשים בתחת... חבל להרוס מקום כזה.
ירדתי לשם באיזה יום וישבתי לי בשקט מתחת לעצי הבננה, ונתתי לשפירית ירוקה לנחות לי על הנעל. ופתאום הבנתי שהנחל המפכפך הוא הידיד היחיד שלי כאן, והוא עונה בקולות בצבוץ, פצפוץ, פכפוך ובחש כשאני מבקשת את חוות דעתו על כל מיני ענינים ברומו של עולם. לא היו לו תשובות בקשר לקונטיינר, אחרי הכל הוא נחל ולא מבין הרבה בפוליטיקה של נמלי ים, אבל כשהגיעה הצעה להמשיך מכאן לפרוייקט אחר הוא תמך בחום.
החלטתי לעזוב מאחורי את הצעקות "מוזונגו!", "ממבו?", "ג`מבו?" ו"היי ממי!" שאופייניות כל כך לארושה ואת השמועות המציקות על מה אני עושה עם מי ולמה- משהו שממש לא אתגעגע אליו. אבל אני כן אתגעגע למרכז ולמשפחה של גלורי (משפחת מינג`ה- אני חולה עליכם!), והכי אני אתגעגע לכל הדלה-דלות (האוטובוסים המקומיים), שלכל אחת מהן יש שם וגם אישיות משלה. לרוב הן קרויות על שם הבעלים: "פבלו", "ג`רמיה" או "ג`סיקה", אבל הרבה פעמים קרויות על שם אושיות מפורסמות כמו "בוב מרלי", "מייסי גריי" ואחרים. יש כאלה עם שמות בעלי אלמנט דתי, מהם חביב עלי במיוחד ה"Haleluya!". לפעמים השמות תמוהים במקצת כמו "The Hebrew`s", אבל כשנוסעים בהן צפופים כמו סרדינים ואנשים מטפסים מעליך ויושבים עליך, ואתה מוצא את עצמך יושב באינטימיות בתוך בית השחי של מישהו, שמתכופף מעליך עם תרנגולת חיה בתוך שקית ניילון, מרגישים פתאום כל כך באפריקה שזה מדהים. אחרי יום עבודה ארוך יורד ערב ואני מתיישבת לי בין איזו שמנה לאיזה מסאי, ובדרך החוצה בין השכונות והכפרים, הבחור שפותח וסוגר את הדלת של הואן משחיל את ראשו הגזוז מחוץ לחלון ומזמר לו כמו בטרנס את יעד הנסיעה. אם יש לו קול ערב והוא לא עייף מכדי לשיר, אתם עלולים לשמוע על רקע השקיעה הורודה-סגולה משהו שמזכיר כמעט תפילה.
יעד ההתנדבות הבא: אירינגה
באחד מהדיונים שלי עם פליקס על עתיד המרכז, הצעתי רעיונות שונים ומשונים שיכלו בהחלט לעבוד אך הוא פסל את כולם. כשהתעקשתי, הוא מנה בפני את כל המכשולים: אין זמן, אין כח אדם, אין כסף. "אתה אל תדאג לענינים האלה", דרשתי. "תגיד כן ואני אשיג לך הכל!". אני חושבת שהענינים התחילו להסתדר כשאני והוא למדנו לסמוך אחד על השני ולעבוד בצוות. הוא מציב מטרות ונוהג בדרך שרק הוא מכיר, ואני מספקת לו את כל האמצעים, את כח האדם והמימון. אבל מה לעשות שמרגע שהשגתי כאן כל מה שיכולתי להשיג, לא היה טעם שאשאר כאן רק כדי ללמד. יש כאן מי שיחליף אותי ולמדתי די מהר שעולים יתרונותי כעסקנית על כל כישורי כמורה. אז אני נוסעת לפרויקט חדש באירינגה שבדרום, שבו בכלל לא צריך מורה אלא ספרנית. מקימים שם עכשיו אוניברסיטה (סך הכל השמינית במדינה, שיש בה 33 מיליון תושבים. חשבו לכם לשם השוואה כמה יש אצלנו, שלא לדבר על מכללות).
כל אוניברסיטה צריכה ספריה, וכדי להקים ספריה צריך ספרן אחראי. נכון שהספרים תקועים בניו-ג`רסי כי הם נמצאים באותו קונטיינר עם המחשבים, אבל צריך להקים שם מערכת קיטלוג ממוחשבת וזה לוקח זמן לא מבוטל. ומעבר לזה, כן, יכולתי להישאר בארושה, לדחות את הנסיעה שלי עד שהספרים יגיעו אבל היה נראה לי שעדיף להשתעמם בנוף אחר... מה עוד שמספרים שאירינגה, שנמצאת גבוה בהרים, קרירה הרבה יותר. אז החלטתי להחליף את הפחונים, החום וההצקות של ארושה בשלווה של הדרום נטול התיירים. סידרו לי חדר במלון ואני עומדת לנסוע 12 שעות באוטובוס אל הלא-נודע. מי יודע איזה צרות אמצא לי שם להסתבך בהן? נותר לי רק לרדת אל הנחל שלי בפעם האחרונה, ולהפציר בחלקת האלהים שתאחל לי בהצלחה...
