מחשבות נוגות על הבית
הקיבוצניק: מה קרה לך, מה את עושה פרצוף?
אני: כואב לי הראש.
הקיבוצניק: גברת, אני נשוי. אני לא צריך אותך בשביל המשפטים האלה.
אני: חמור.
הקיבוצניק: לא מוצא חן בעיניך את יכולה ללכת לכביש לתפוס דלה-דלה חזרה לבית של גלורי, שם תכבסי בגינה ותתקלחי עם דלי.
אני: באמת אתה צודק, פולה סנה (סליחה גדולה= Pole Sana), אתה תמיד צודק.
הקיבוצניק: יפה, ככה בחורה צריכה להשמע.
אני: אידיוט.
הקיבוצניק: מה זה? מה אמרת?
אני: כלום, אתה צודק. אתה תמיד צודק.
באותו שבוע הלכתי עם גלורי, המורה למחשבים, לעשות קניות. פוצצתי הון עתק על שמלה כי הגעתי למסקנה שמגיע לי! מחיר התענוג- 45 ש"ח. אנחנו הולכות לאכול ארוחת בוקר במסעדת Mkombozi (הגואל, המושיע) בקלולני (Kaloleni), ליד המוזיאון הטנזני. המסעדה קטנטונת ומתוקונת, מעוצבת כמו דיינר אמריקאי. היא נקיה להפליא וזולה להדהים. גלורי מנחמת אותי בסופגניה ומיץ (נזק של 5 ש"ח) בנסיון להוציא אותי מהדכאון שתקף אותי. אני מסבירה לה שאני כבר מותשת מלהתווכח עם הקיבוצניק על כל דבר שזז, החל מסוגיית מלעיל/מלרע במילה במשפט "עוגת ריבה ותותים" וכלה בטעמנו הספרותי (הוא התפעל מ"העורבים", אני השתעממתי לפרקים).
גלורי מציעה לי לעבור חזרה לבית שלה. אני מפריחה שקר לבן דיפלומטי ("לא רוצה להעליב את המארח..."). בכל זאת, התרגלתי לפינוקים. אחרי שנודע לקיבוצניק שאישרו לו חופשה בארץ הוא מסדר לי מגורים חלופיים אצל המזכירה שלו. המזכירה חולה ולכן המעבר ב- Hold. אני נאלצת לסבול ימים שלמים בתיאורים מפורטים של מה הוא יעשה לאשתו כשיחזור לארץ. "שתוק! שתוק!" אני מנדבת לו ברוחב לב ברגע של משבר. הוא כל כך מאושר שהוא מקפץ בבית כמו ילדה בכתה ג`, ושר קטעים נבחרים מאופרת הרוק "מאמי" ("בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין"...). הוא מפמפם את זה כמו רפי גינת על קראק. אני מתחילה להתפלל לקדוש ברוך הוא, שישלח לי איזה התקף לב קטן ויגאל אותי מיסורי.
כשאני ופליקס, מנהל המרכז, יוצאים לעיר לסידורים, אנחנו עוצרים במסעדה ושמה McMoody`s (במרכז רחוב Uhuru). המסעדה יקרה מאוד ומערבית מאוד, אך שימו לב שאסור באיסור חמור להכניס פנימה אלכוהול או חיות. הזמנתי פיצה והיא היתה מעולה (שווה אפילו את ההון ששילמתי בשבילה), אבל כשמגיע החשבון ומתברר לי שחייבו אותי כפול על הפחית, אני חוטפת עצבים. נכון שאמרו לי שכל הפחיות אותו מחיר, אבל דווקא זאת יקרה יותר. אתה הבנת את זה ברוך? הגיון אפריקאי.
ממש מדגדג לי בלשון לבקש מפליקס לעבור חזרה אל החדר ב- Shamsi שעדיין עמד ריק, כי ערב לפני הקיבוצניק פתח בסאגת סיפורי "עלילותי כשרליל צעיר", וזה היה ממש כמו להקשיב לחיים יבין מקריא את "מכתבים למערכת" של פלייבוי. "אם תעברי ל- Shamsi תצטרכי לגזור את הצמה..." לוחש הקול הפנימי. "ממילא עוד יומיים המזכירה תבריא ותוכלי לעבור..." ממשיך הקול. "תבריאי, כלבה, תבריאי" אני ממלמלת כל הדרך הביתה.
אני מתחילה להרגיש טיפ-טיפה חולה בעצמי כשאני והקיבוצניק נוסעים לבקר בארושה איזה זוג ישראלים. בלי בושה אנחנו רבים מולם וקוראים זה לזה בשמות (הוא לי: "מתחסדת", "בתולת הברזל", "Wowowo", ואני מחמיאה לו "נבלה"). המארחים שלנו מעירים "איזה יחסי אהבה/שנאה יש לכם, ממש כמו זוג נשוי". אני מאחלת גירושים למי שאלה הנישואים שלו.
מחלה בעקבות תרופה
למחרת אני כבר חולה ממש. "חטפת מלריה!" צוהל הקיבוצניק. "אלתבלבלת`מוח" אני מגיבה בסבלנות יש קץ, "אני לוקחת לריאם". אני קורסת בחדרי. אין לי יום ואין לי לילה. בהכרה או לא בהכרה אני לא יודעת, בכל מקרה עוברים יומיים. הטבח מסב את תשומת לבו של המארח שמשהו לא בסדר איתי. הוא מעמיס אותי בטנדר ולוקח אותי לבית החולים Shree Hindu Union. העולם מסתובב סביבי, וגם אני רוצה קצת לנוח. הקיבוצניק פותח את הדלת שלי ואני זולגת החוצה מהטנדר ישר לאספלט של החניה, בלי עצירת ביניים. איזה בלאק אאוט! שור הבר הקיבוצי משחיל יד חסונה אחת מתחת לברכיים ויד שרירית שניה מתחת לכתפיים, ומניף את הגוויה המרקיבה (שפחתכם הנאמנה לא טרחה להתקלח) שתי קומות במדרגות אל חדר הטיפולים. ואני? אני משוכנעת משום מה שאני נמצאת במרפאה של חטמ"ר בנימין באוגדת איו"ש, ושהקיבוצניק הוא ידיד שלי מהצבא (30 ס"מ יתרון לטובת הקיבוצניק, אבל מי סופר).
ולא תאמינו, אבל אין לי מלריה. יש לי תופעת לוואי של הלריאם... הרופא מסב את תשומת ליבי לעובדה המענינת, שהייתי חולה בכל סוף שבוע לאחר נטילת התרופה הזאת בימי שישי. גם הטיסה שלי לטנזניה רצופת ההקאות היתה בשישי בערב... פתאום להבין למה הייתי חולה כל כך זה לא קשה בכלל- זה דווקא קל. הרופא מתחיל לפטפט איתי על מעבר לתופעות הלוואי של הלריאם, קצת עלי, קצת עליו, קצת על ארושה, ואני מתחילה להבין שאני מקבלת יחס שונה משאר המטופלים. ידוע לו שאני והקיבוצניק גרים יחד באותו בית, הקיבוצניק מסתובב עם טבעת נישואין (ואני לא , מן הסתם), הרופא מבין מה שמבין ולא עובר הרבה זמן עד שהוא מציע לי לבלות איתו סוף שבוע בדירה שלו בעיר! "אני אתייחס אליך יותר יפה מה- Gentelman Boyfriend שלך" מבטיח הרופא, וגם מלטף לי את הירך... נקרופיל! אני מתפגרת והחוצפן דוחף ידיים. אני דוחה את נסיונות השכנוע בנימוס אבל במהלך אישפוזי אני חשופה להצעות חוזרות ונשנות להחליף Sugar Dady. אני מסרבת בתוקף. אם אני כבר פילגש, אז לפחות אחת נאמנה. בלב אני מקללת את הקיבוצניק ואת טבעת הנישואין המחורבנת שלו, ובקול רם אני מקללת את הרופא. בנות- אם אתן חולות בארושה השמרו לכן מעצי באובב ומדוקטור פטליה.
חשבון נפש
אני שוכבת בחור המלוכלך והמסריח ההוא (אחד מבתי החולים הטובים של ארושה- לא תאמינו) כמו כלב בודד. אין לי אפילו כח להשתעל, ואני שואלת את עצמי "מה עשיתי רע? למה מגיע לי העונש הזה?". ופתאום, אותו קול בתוך הראש, כמו איזה כומר אוונגליסטי: "Shame on you!" - סליחה? "את עוד מעיזה להתלונן? לא קיבלת עונש, קיבלת מתנה!" - מתנה? איזו מתנה? "מתנה! הקיבוצניק" - זאת מתנה זאת? קח אותה בחזרה! אני עונה לקול המרוגז. "כפויית טובה!" ממשיך הקול, "קיבלת מתנה ואת לא יודעת להעריך! בבית של מי את גרה? מהמקרר של מי את אוכלת? מכבסים לך את הגרביים, מגהצים לך את החולצות! מי מסיע אותך כמו שעון בכל בוקר, שבע אפס אפס, לתחנה של הדלה-דלה? מי דאג לך כשהיית חולה, לקח אותך לבית-חולים, סחב אותך שתי קומות על הידיים לראות את הרופא?!" - אבל הוא צוחק עלי, הוא קורא לי Wowowo! הוא מספר לי סיפורים גסים! "די כבר עם האכלו לי-שתו לי שלך! מפונקת! אז שמעת כמה סיפורים על מתנדבות דניות, אז מה, לא נהנית מהם?".
עמדה לי על קצה הלשון תשובה ממש טובה, שהיתה מוכיחה סופית לקול הפנימי המעצבן כמה שהוא טועה, אבל ממש לפני שעניתי הופיע פתאום איזה ראש בלונדיני בדלת ושאג לעברי "הי חולה-מתה, הבאתי לך מיץ!", וכל מה שעבר לי בראש פתאום זה לא שאני רוצה שהוא ילך, ולא שאני רוצה שהוא יסתום, ולא שנמאס לי ממנו, אלא רק "יפה שלי! מתוק שלי! נסיך שלי! כפרות, עינים, מלאך שלי! כמה חיכיתי לך, כמה ציפיתי לך, כל כך רציתי שתבוא, כמעט הפכתי כאן לדלעת!...". פתאום, ברגע אחד, חטפתי לפנים הארה שלא היתה לי כמותה. הבן אדם הפך מ- Nguru-We (חזיר בסווהילי) ל- Mkuruwa (האדם הדגול, איש שהוא משכמו ומעלה בשפת הבנטו). יומיים ביליתי בחדר ההוא, מתחרטת על כל מילה רעה שאמרתי לו וכל כולי דנה ברגר, מחכה לו.
ביום שהשתחררתי משם הוא נסע לארץ לאשתו, ובדרך לשדה התעופה עוד גרדתי את הפלסטר של האינפוזיה מהיד. "רואה את הקנגה (Kanga) של הטנזניות? החצאית הזאת שהן הולכות איתה? על כל קנגה מאחור יש משפט בסווהילי". "אז מה?", השתומם הקיבוצניק. "אז זה נורא מוצא חן בעיני שהטנזנים זו מין אומה בה לכל תחת יש מה להגיד". הקיבוצניק מסתכל בריכוז מחוץ לחלון של הטנדר והגבות שלו מצטמצמות: "אני לא רואה שום משפט. זה רק תירוץ בשבילך להסתכל על ה- Wowowo של הכושיות". "נכון!", אני מסכימה איתו בלי למצמץ. הפשיר אותי המניאק! למישהו יש איזה מחקר זמין על השפעת צפרדעים על נסיכות קרח? לעזאזל... יכול להיות שאתגעגע אליו? סוף סוף אני מבינה ש: אלף- אין מתנות חינם. בית- אי אפשר הכל בחיים. וגימל- כל Wowowo בא יומו. וגם אני מבינה שעכשיו אין מי שיספר לי סיפורי זימה לפני השינה. איך אני ארדם בדיוק?
