ארושה - מפגש ראשון
החלטתי לחכות קצת זמן לפני שאני כותב, כדי לנסות ולשקף (עד כמה שזה בכלל ניתן) את החיים כאן כפי שהם, ולא רק איך שהם נראים דרך העיניים ההמומות שלי, שרק דרכם יכולתי להסתכל על החיים כאן בימים הראשונים.
הטיסה לכאן היתה מסע מפרך למדי, משום שאתיופיאן אייר ביטלו ברגע האחרון את הטיסה שתוכננה מאדיס-אבבה ישירות לשדה התעופה קילימנג`רו, כך יצא שבמקום לטוס ת"א- אדיס-קילי טסנו למעשה ת"א-אדיס-נירובי-קילי, מה שהאריך את הנסיעה בכמה שעות וגרם לכך שלמעשה העברתי כ- 30 שעות ללא שינה (טוב נו... נמנום קל בשדה התעופה בניירובי...). אבל בדיוק כשכבר נמאס לי מכל הטיסות הגיעה הטיסה לקלימנג`רו: המטוס הוא קטן ומקרטע אבל הנוף (שמתאפשר בגלל הטיסה הנמוכה) מכניס אותך לאווירה האפריקנית ואם אתה מספיק חכם כדי לשבת מצד שמאל של האוטובוס המעופף (כמו שקראה לזה השוודית שישבה לידי), אתה מרוויח 8 דקות תמימות של התבוננות על פסגת ההר, שאותה קשה בדרך כלל לראות מהקרקע, בגלל העננים. הישיבה במטוס היא ללא מקומות ממוספרים, אז לגמרי שווה לתפוס את הצד הזה. אני נאלצתי (...) להתיידד עם השוודית כדי לעבור לשבת לידה באמצע הטיסה.
בעת הנחיתה קידמו את פני ג`ון (להלן צא`קה) ולסיקר. צא`קה, המפעיל הראשי של הארגון בו אני מתנדב הפתיע אותי מאוד, משום שהוא הרבה יותר צעיר ממה שתיארתי לעצמי- רק בן 22. מאוחר יותר הוא הסביר לי שבטנזניה אם אתה לא לוקח אחריות על החיים שלך בגיל צעיר, אין לך שום עתיד. לכן הארגון Aang Serian מתבסס על מפעילים ומתנדבים צעירים והוא המנהל הראשי שלו. לסיקר הוא בן שבט המאסי ולכן, כפי שהגדיר זאת בעצמו, הוא שונה באופן החשיבה שלו מ"אנשי העיר". מאוחר יותר יתברר לי שדווקא לסיקר על בגדיו המסורתיים ואוזניו המחוררות בחורים גדולים, דווקא הוא התחתן עם ג`מה, בריטית לבנה שהתנדבה לפני מספר שנים בכפר שלו, וכאן הם הכירו. הוא גם נוסע לחו"ל לעתים, דבר נדיר מאוד כאן.
כאשר הוא מדבר על אנשי העיר (בזלזול משהו, כמובן) הוא מתכוון לאנשי ארושה (Arusha), העיר הגדולה באזור. גם צ`קה מתגאה בכך שאינו חלק מהם, שכן הוא שייך לשבט הצ'אגה, שמוצאם במרגלות הקלימנג`רו. אבל אני חוזר לארושה: בנסיונות לברר על העיר דיברתי עם אנשים שחזרו מפה וכולם ציינו איזו עיר נחמדה זו. שגרירת טנזניה בארץ אמרה לי "זו עיר מקסימה. קצת מזכירה את עפולה". ובכן, כבודה של עפולה במקומה מונח, אבל ארושה לא דומה לה כלל. בסיבוב הראשון היא נראתה כמו עיירת סלאמס. רק מבט שני (שלו חיכיתי לפני שכתבתי שורות אלו) מאפשר לשים לב לקסם שלה. קלרה, מתנדבת שוודית שגרה איתי באותו בית, טוענת שזה רק הולך ומשתפר- אני אדווח בהמשך אם אכן כך.
אין מים, אבל פלייסטיישן יש
אם כבר הזכרתי את הבית, אני אספר קצת עליו. אאנג סריאן, כפי שהזכרתי, מנוהל על ידי קבוצה צעירה למדי, מה שאומר שיש להם תקלות לא מעטות בהתנהלות הרציפה, אבל בבית הם ממש ממש לא פישלו. הבית, של בחור בשם ג`ימס ואשתו ג`יין, שני טנזנים נחמדים למדי, הוא בית נחמד יותר מרוב הבתים בסביבה. הוא מוקף בגדר יחד עם כמה בתים נוספים, מה שתורם להרגשת הבטחון. (ארושה כולה, אגב, בטוחה למדי, כך מספרים לי). מצאתי פה גם את רוב הציוד המוכר לי מהבית. מרכז הפעילות בבית מתרחש סביב הפלייסטיישן, שסביבו מתקבצים רוב ילדי האזור. זה לא שג`יימס ואשתו עשירים במיוחד, הוא מובטל, למעשה, אבל השילוב בין מתנדבים ששוכרים אצלו חדר (25,000 שילינג טנזני לשבוע) לבין אישה שעובדת שעות ארוכות מאפשר, מסתבר, חיים נוחים למדי.
אולי כשרק הגעתי לכאן זה לא הרגיש ככה, אבל נדמה לי שכעת ההבדל המרכזי נע סביב נושא המים. כן, החשמל עובד רק לפעמים (לא שמעת התעצבנות אמיתית עד ששמעת את הילדים, שסובלים הפסקת חשמל באמצע הקרב האלקטרוני שלהם. אפילו לא אם היית תקוע איתי בפקקים בת"א). אבל המים, לפחות בנתיים, זה הענין המרכזי כאן עבורי. האין-מים, צריך להגיד. מה שמוזר זה שברוב הבתים יש ברזים, כיורים, מקלחות וכו`, אבל הם רק קישוט. אדי, אחד העובדים הנחמדים, הסביר לי שזה קשור לבצורת שקיימת כאן (מאז שהגעתי היו אולי 10 דקות ללא גשם, נציין), אבל גם בזה שאנשים שגרים במקומות הגבוהים יותר מונעים את מעבר המים לאזורים הנמוכים יותר. אני לא לגמרי מבין את זה, אבל אני עוד אחקור בקרוב. בינתיים אני רק מתמודד עם ההשלכות של זה: מקלחת, צחצוח שיניים, גילוח, כל זה הופך מורכב קצת יותר כאשר אתה מסובב את הברז ומקבל רק מין ףףףף מיובש. אז מתקלחים פעם ביומיים-שלושה ועם דלי, כמו מכונית. אני כבר יודע שבאחד הימים אני אשבר ואכנס ללילה לאיזה מלון, רק בשביל מקלחת. אולי אני אתרגל, נגלה בקרוב.
הפסקת החשמל שקפצה פתאום חייבה אותי לצאת החוצה לכתוב, אבל משום שרוב היתושים רואים בזה הזדמנות לארוחת ערב, אני אסיים כעת. בפעם הבאה אני אוכל לכתוב יותר על הפעילות המאוד מגוונת ומעניינת, אגב, של הארגון, שכן ביום ראשון אני אמור לנסוע ליומיים היכרות של בית ספר המסאי, בו אני עתיד ללמד בהמשך.
