מפוקרה לאנאפורנה
מקסימה פוקרה. לפתוח בבוקר זוג עיניים ישר לרכס המושלג ומתחתיו אגם מתנצנץ, להביט ברחוב התיירותי המטופח ואז, להתהפך לצד השני של המיטה ולראות קצת סי. אנ. אנ (תהפכי לי לאנגלית בבקשה המחשב משגע אותי) בטלוויזיה, לברר כמה מנדטים קיבלה קדימה, אתם כבר בטח יודעים איזו קואליציה יש אבל אני עדיין לא כל כך, ובכלל מה קורה בעולם. אחרי הצהריים אפשר לרדת לרחוב, מסביב כולם כותבים עברית: פה יש את המיץ הכי טוב והכי זול ושם הסוכנות של אורי ושל סוויסה, אם צריך לכבס יש לפחות עשר מכבסות שהם הכי הכי לפי השלט הישראלי. ואפשר גם לברוח לצד הרחוק של הרחוב ולהתנחל במסעדה קטנה "מרגיש רעב?" קוראים לה (באנגלית זה אפילו יותר משעשע). בפוקרה יש מאפיה וקרואסונים עם שוקולד אז צ`אי וקרואסון מול האגם, קוראים ספרים (יש פה חנויות ספרים בכל השפות ואפשר להחליף איתם ספרים בעברית), משחקים קלפים, שקט ושלווה. אפשר לרדת לאגם ולשכור סירת משוטים 150 רופי והסירה שלך לשעה שעה וחצי, קצת שחינו קצת השתזפנו תיירות בביקיני, איזה פנאן בפוקרה.
טוב, זה החזיק אותנו יומיים ועוד יום נשארנו בכוח כדי לנוח. החלטנו לצאת לטרק הגדול של חיינו ולהקיף את רכס האנפורנה שבהרי ההימאליה. למעשה, החלטנו עוד בבית לטפס להימאליה והיו כמה אפשרויות: אזור האוורסט, אזור אלמורה ההודי והטרק שכבש אותנו: רכס האנפורנה שליד פוקרה בנפאל. בעיקר קסם לנו האורך של הטרק- 20 יום. 20 יום לישון באוהל, לבשל על מדורה ולהיות ביחד כל היום (טוב, את זה אנחנו עושים כל הזמן, אך בכל זאת בטרק זה אחרת). רגע, אם אתם קוראים אותנו בשביל לדעת למה לצאת לאנפורנה ואיך להתארגן לפי הניסיון שצברנו תדלגו לסוף כתבה מספר שתיים, אם אתם רוצים לדעת מה אנחנו עשינו אז לאט לאט.
הבאנו מהאינטרנט סיפור דרך ל- 21 יום, קנינו בפוקרה מפת שבילים עם פרופיל דרך ל- 17 יום ויצאנו. יכולנו לבחור בדרך הקלה, טסים למנחת לפני הפס (מעבר ההרים, הנקודה הכי גבוהה בטרק, השיא) חוצים את הפס ביומיים- שלושה מדהימים ועולים בחזרה על מטוס בצד השני. יכולנו לבחור בדרך השגרתית: שוכרים מדריך וסבל (להלן פורטר) דרך סוכנות, ישנים בבתי הארחה לאורך המסלול ואוכלים במסעדות -יש המון כאלה כי הטרק בעיקרו מתנהל מכפר לכפר ואתה יכול ללכת עם תיק קטן על הגב ודי להתפנן כל הדרך. יכולנו אפילו לקחת תיק גדול עם אוהל, שק שינה ואוכל ולהתחיל מנקודת ההתחלה השגרתית, אבל לא, אנחנו נינג`ות ולכן בחרנו בדרך שנראתה לנו מאתגרת וכללה שלושה ימי הליכה לפני כולם ממש מפאתי פוקרה ועד לנקודת ההתחלה השגרתית. הולכים עם כל התיק על הגב בלי פורטר, ישנים באוהל, מבשלים על מדורה ובעיקר שומרים על מורל גבוה (זה לפחות היה התכנון).
אז יצאנו. היום הראשון היה מבאס ביותר. ללכת מכפר לכפר היא לא מהחוויות האהובות עלינו, זה היה נחמד בטרק הראשון בהודו לראות את הכפריים ואת אורח חייהם אבל למעשה בכל כפר (כל שעה בערך) כל הילדים יוצאים מהבתים לשביל צועקים עליך נמסטה נמסטה שזה בעיקרון ברוכים הבאים אבל אתה לא צועק לאורח ברוכים הבאים לאורך כל הדרך שלו מתחילת הרחוב ועד שהוא נעלם באופק. הילדים גם מושיטים יד, מבקשים שוקולד, בלון ו-5 רופי. מצד אחד אנחנו מבינים את הסקרנות שאנחנו מעוררים, זרים שמטיילים להנאתם בתוך השטח והחיים שלהם אבל קבלת הפנים הזו שמתרחשת 10 פעמים ביום לפחות מתישה ומעצבנת.
אני צריכה לציין שני דברים: אחד- שאני יותר רגישה למפגש הזה עם האוכלוסיה מרון כי אני בחורה ואני הולכת יותר לאט. אני פשוט לא יכולה להחיש את צעדיי ולחצות כל כפר בשעטה ולכן יותר מציקים לי. חוץ מזה, לי זה מפריע שמסתכלים עלי הולכת, בודקים את הקצב שלי ורואים אם אני מועדת. אני מרגישה שאני עומדת למבחן. בכל זאת, 20 יום לעמוד למבחן כל היום ומדובר כאן על הליכה רצופה בתוך אוכלוסיה, זה ממש שבר אותי. אבל לרון למשל זה פחות הפריע והוא הצליח להתעלם מזה ולהנות יותר מן הנופים בטרק. שנית, פגשתי תיירים אחרים ישראלים וזרים, בנים ובנות שנהנו מהחוויה עם הילדים, נתנו להם סוכריות, ענו נמסטה לכל אחד ואחד ובכלליות לא היו ממורמרים ומותשים מהילדים כמוני, כך שזו חוויה מאוד אישית.
שגרת מטיילים
לעת ערב אנחנו עוצרים, גמורים מעייפות, רוצים לפתוח אוהל, לבשל, לעשות פיפי ועדיין עומדים סביבנו 10 ילדים לפחות ובדרך כלל גם כמה מבוגרים ובוהים בנו. איך פותחים אוהל, איך אני מבשלת ואיזה כלי בישול מוזרים (ומגניבים) יש לי. בהתחלה זה מובן לי, הסקרנות לגבי דבר חדש, אבל הם עומדים ומסתכלים עלינו ממש לתוך הצלחת, מה אנחנו אוכלים, ממש מביטים בי לועסת עד שצריך לגרש אותם בכוח. ממש לא נעים, הנימוסים שלהם מאוד שונים משלנו ויש כאן התנגשות תרבויות והרבה חוסר הבנה אחד של השני. אם עוד לא הבנתם אז די נמאס לנו מהמקומיים, אבל צריך להתמודד איתם. אנחנו בעיקר מתעלמים ועדיין מאוד מפתיע אותנו שבמדינה מתויירת כמו נפאל שמתגאה בטרקים שלה לא רואים תיירים אחרים שפותחים אוהל או ישנים בשטח. אנחנו ממש מושכים המון תשומת לב.
היום השני של הטרק היה הרבה יותר יפה. הוא כלל עליה די ארוכה ותלולה אבל גם נוף יפה, רוח נעימה ופחות כפרים. הרשו לי מילה על עליות. בעיקרון, אני מהאנשים שמסתדרים היטב עם עליות. דווקא ירידות שוברות לי את הברכיים והאצבעות ואני מחליקה, ובכלל עליות מאתגרות אותי (עד רמה מסוימת כמובן). בנוסף, רון הולך יותר לאט בעליות אז סוף סוף רואים אותו קצת, למרות שנראה לי שהוא משתדל בשבילי ללכת יותר לאט כדי לראות אותי. אבל... הדרך שמובילה מכפר לכפר כאן עולה ויורדת בין הכפרים וכך אנחנו תופרים שלוחות מבוקר עד ערב. לדוגמא, התחלנו בפוקרה ב- 800 מטר גובה, עלינו ביום הראשון ל- 1200 מטר, ירדנו בחזרה ל- 500, עלינו ל- 1300 ואז תפרנו קטע ארוך בו טיפסנו ל- 1600 מטר אבל בדרך ירדנו ועלינו ושוב ושוב וככה זה ממשיך. הכפרים מנצלים שטח לטרסות חקלאיות ולכן הם מתפרסים לרוחב הגבעות, והשביל שמוביל בין הכפרים מתפתל למעלה ולמטה. אותי זה מתסכל. צריך לעלות לפה אז בואו נעלה, אוף... שמישהו יקנה לנפאלים פלס.
מאחר והדרך מובילה מכפר לכפר נוצרת תופעה של ריבוי שבילים והגבעות מלאות בדרכים. המפות הן בקנה מידה גדול כי השטח נרחב ולנו לא נותר אלא לשאול את הכפריים לאן ללכת וכך כל היום אנחנו שואלים לכאן או לכאן, בימין או בשמאל. חוסר הודאות הזה מתסכל ומעכב (הוא גם נגמר כשחברנו לשביל המרכזי בו כולם הולכים אבל בינתיים...). שאלנו הדרכה מהמשפחה הלא נכונה והם במקום להגיד לא יודעים אמרו "כן, גם אנחנו בכיוון בואו איתנו" והם לקחו אותנו לטיפוס. הר שלם כולו מרוצף במדרגות טיפסנו אחריהם, נחים בין גרמי המדרגות. מילה טובה על תכנון הדרך, כך שיש בה תחנות מנוחה בנויות עם מקום להניח את התיק ולשבת בצל. לרוב יש גם ברז מים, באמת דאגה לרווחת הולכי הרגל שלא נראתה במקומות אחרים. בכל מקרה, במהלך הטיפוס גיליתי שני דברים: האחד, שמשפחה נפאלית לא מטפסת יותר מהר מאיתנו והעליה לא קלה להם באופן מיוחד ושהתיירים (אנחנו) עוד הגיעו למעלה לפניהם. השני, כשהגענו למעלה גיליתי שזו ממש לא הדרך וטיפסנו את כל ההר לשווא.. כן, אז קיללתי אותם קצת, הם הרי לא מבינים עברית ואז קנינו ביסקוויטים והתחלנו לרדת בחזרה, ירידה ענקית ואיומה שוברת ברכיים, לאן שהיינו צריכים. באסה רצינית.
ביום הרביעי לטרק התאפסנו על השביל, על הסיפור דרך, על המפה, הכל בסדר, תודה ששאלתם. נכנסנו לשמורה הרשמית שמקיפה את האנפורנה ובה הולך עיקר הטרק. דמי הכניסה אגב הם 2000 רופי, סכום לא סמלי בכלל, אבל שמו שלט שהכסף הולך לרווחת הכפרים שגרים בשמורה (אלו ממקודם). הדרך מתפתלת בין כפרים חינניים, בתי עץ ומדרכות, המון מלונות ומסעדות, לא יכולתי לדמיין כמה. ממש הופתעתי מהתשתית התיירותית כאן. כדי לספק את כל צרכי המזון של התיירים הולכות פה כל היום שיירות סוסים ארוכות שמובילות הכל, מאורז וקמח ועד לנייר טואלט וסניקרס וממלאות את השביל בחירבוני סוסים וזבובים. ובכל זאת יפה פה, הרבה מים, אפשר לטייל עם כוס ולשתות כל רגע ממעיין או מפל אחר (שמעתי שיש תיירים ששותים רק מים מינרלים וקולה וישר כאב לי בכיס) ועכשיו בשביל התגובות- כן, זה לא בטיחותי לא לטהר מים, כן, כולכם בסדר, זה אנחנו קצת שונים, לא נורא תסלחו לנו, כבר נזפו בנו בדרך גם תיירים שראו אותנו ונדהמו וגם בעלי החנויות שנשארו עם הקולה ביד.
ראינו המון מפלים ואפילו מפל שסובב תחנת קמח ממש כמו של פעם. הדרך משולטת ומסודרת ואין לאן להתבלבל. בערב התחיל לרדת גשם. בצעד פנאטי אנחנו ישנים באוהל על שפת הנהר ממש מול מלון. בישלנו על מדורה בגשם, טעים לנו ונוח ויבש באוהל. בבוקר אני מתכננת מקלחת בנהר, אומנם המים קפואים אבל לא התקלחתי כבר ארבעה ימים אז שכל התיירים והמקומיים יתפוצצו (הם באו לצפות בי דרך אגב) אם זה מזיז להם בכלל. בשלב הזה אני בעיקר מחכה שהערפל יתפזר, הגשם ייפסק ונראה הרבה שלג.
אספר קצת על המסלול. הדרך מקיפה את רכס האנפורנה שהוא חלק מהרי ההימאליה. הפסגות הגבוהות של הרכס מגיעות ל- 7500 מטר ואנחנו נטפס עד 5400. הגובה אינו הייחוד בטרק הזה. ל- 5000 מטר טיפסנו כבר ברכס הסלקנטאי בהרי האנדים בדרום אמריקה. אנחנו מחכים לתופעות שיכרון הגובה שמתחילות בערך ב- 3000 מטר וכוללות עייפות בלתי נשלטת, איבוד תאבון מוחלט, קצת מאבדים שיווי משקל, מרגישים שעלית גבוה. הפעם העליה מתונה יותר. אם אז טיפסנו בארבעה ימים, הפעם יש לפנינו בערך 10 ימי טיפוס עד לשיא הגובה, אז גם הגוף בטח יתרגל אליו טוב יותר. האורך של הטרק הוא שמעניין. איך נרגיש אחרי עשרה ימים בשטח ואיך אחרי 15 ומתי ייגמר לנו מהטרק אם בכלל, ואיך הגוף יגיב פיזית, הרגליים, הגב, בכל זאת אנחנו סוחבים משקל של 10-15 קילו כל הזמן. אלה הדברים שאיתגרו אותנו ואיתם התמודדנו.
אני ורון מפתחים שיגרה לאורך הטרקים. בבוקר קמים, מקפלים את האוהל והתיקים ממש בדממה, נשיקת בוקר טוב ויצאנו לדרך. את שעות הבוקר אנחנו בדרך כלל הולכים בנפרד. רון בתפקיד הארנבת רץ מהר קדימה, השביל זורם לו בבוקר והוא עוצר לחכות לי כל חצי שעה בערך. אני בתפקיד הצב, מזדחלת, התיק לוחץ, לא נוח בנעליים, עוד קצת ישנה, אבל הצב לא עוצר הרבה אז בכל זאת מתקדמים. באיזה שהוא שלב הבטן דורשת מזון ועוצרים לארוחת בוקר. אין שעה מוגדרת, בין 8-10, תלוי בשביל וגם במה יש לאכול. אני עושה קפה, רון על הסנדוויצים בתפריט, לחם או קרקרים, גבינה ועגבניה או טונה ובצל. לפעמים יש רק דבש אז אוכלים מתוק, נחים קצת 20 דקות ואנחנו בתנועה. ההליכה העיקרית של היום עוד לפנינו.
לרוב אנחנו עדיין הולכים בנפרד. לארוחת צהריים יש ביסקוויטים או שמדלגים עליה בכלל. דווקא אחה"צ הן השעות הטובות שלי, רון כבר קצת עייף ולי דווקא אצה הדרך אז אנחנו הולכים ביחד ומדברים. יש לנו הרבה על מה לדבר, אנחנו בעיקר מדסקסים על ההזדמנות שלנו לטייל עכשיו ולצאת לטרק כל כך ארוך, שהרי אחר כך יהיו ילדים ועבודה ולא יהיו הזדמנויות לעשות דברים כאלה, שעכשיו זה הגיל לטייל עם תיק על הגב ולישון באוהל. מי אמר שבנים לא מדברים? רק צריך לתת להם את התנאים לשיחה. ואז התארגנות ערב, איזה כיף להוריד את התיק מהגב, להרים אוהל, להכין מדורה. הרבה רגעי אושר יש בטרק.
בתוך השגרה הזו יש רגעים מיוחדים. לדוגמא, בסוף עליה מתישה, אני כבר גמורה ופתאום 10 נשרים חגים מעלינו בשמיים כל כך קרוב שלא צריך משקפת בשביל לראות את העיניים שלהם או ילדים שקוששו לנו עצים למדורה והביאו לנו נפאלית מהכפר שהדליקה לנו את המדורה וישבה איתנו קצת או ילד קטן וחמוד שאומר נמסטה בכזו רצינות כאילו על כתפיו כל היחסים הבינלאומיים עם התיירים ומקלון ויאטנמי שבא לבקר את הרגל של רון לעת ערב והרגע הראשון שרואים מפל מים של 100 מטר ועוד ועוד רגעים כאלה. בכל זאת, מינון נמוך של מפגש עם המקומיים הוא נעים אבל אשמה אחת יש להם בגדול: אין חיות בר. טיילנו בטבע כמעט שבועיים ולא ראינו חיית בר אחת (למעט קוף אחד). יותר מדי כפרים, חקלאות, חוות, משק וקישוש עצים הביאו לדילול חיות הבר ואחרי הודו שעשירה בחיות זה מאכזב ומפתיע. הדרך עצמה לא מדהימה אבל התהליך שמסביב לטרק הוא חוויה והדרך שבה אנחנו מטיילים מעצימה את החוויה הזו עד לקצה היכולת (גם שלנו).
מאואיסטיים ויאקים
ביום החמישי פגשנו מאואיסטים. המאואיסטים הם מפלגה בלתי חוקית אשר מתנגדת לשלטון המלוכני בין השאר גם בפעולות טרור ושואפת להפוך את נפאל למדינה קומוניסטית בה כל בני האדם שווים. הם מתנגדים בעיקר למלך אשר חי חיי ראוותנות ולסמליו. הם עצרו אותנו על הדרך הראשית במרכזו של אחד הכפרים. שלושה גברים אשר היו חמושים בעיקר בנחישות וביקשו מס מעבר ל 100 רופי לכל יום הליכה, כולל הימים שהלכנו ואלה שעוד נלך עם מחיר מינימום של 1400 רופי, לפי 14 ימי הליכה במסלול המקיף את רכס האנפורנה. אבל לא לדאוג כיוון שיש קבלה ולא תצטרכו לשלם פעם נוספת, ממש טרוריסטים עם קבלות.
המס היה גבוה ואותי זה חירפן. יצאתי מכליי, צעקתי, דיברתי בגסות ובעיקר לא רציתי לשלם. בתמורה קיבלתי אחיזת יד חזקה וברורה ופרצוף כועס מהמאואיסטים שהושיבו אותי בצד. בזמן שישבתי וקיללתי את המאואיסטים (הפעם בשקט) ראיתי איך כל התיירים מגיעים, משלמים, מקבלים קבלה ועוברים. זה הכעיס אותי עוד יותר, הקלות שבה כולם משלימים עם הסחטנות, אבל במחשבה שנייה כנראה שהם צודקים. לי לא עזרו כל הנסיונות והעצבים וגם אני נכנעתי לטרור, בסוף שילמתי (הברירה הייתה לחזור לאחור) וגם נהרס לי כל היום.
למקרה שאתם נתקלים במאואיסטים כדאי בעיקר להיות מוכנים, להסביר להם שאתם מתכוונים לעשות טרק קצר, למשל טסים באמצע או הולכים הלוך וחזור, כדאי גם להיות נחמדים. לנו היה קשה לשלם בחיוך אבל אומרים שזה תמיד עוזר. אם יש איתכם מדריך או פורטר זה גם יעזור ואולי אף יזכה בהנחה. להתמקח לא כדאי וגם לא להגיד שאתם ישראלים כיוון שהם מכירים את הנטייה שלנו להתווכח. הדבר שהכי עיצבן אותי הייתה ההתייחסות שלהם לתיירים כאל ארנק מהלך, אנשים שהכסף נוזל להם מהכיסים, חושבים שבשבילנו 30$ הם שום דבר. הם אפילו אמרו לנו אם אין לכם כסף אז למה באתם לנפאל? באותו רגע חשבתי באמת, בשביל מה?
עברנו את המאואיסטים ונחת עלינו גשם, אין דבר ששובר את רון יותר מגשם. הלוחם הקשוח הופך לחתול רטוב זועף ומסכן. הוא המשיך ללכת. היה יום ממש גרוע. כשהגשם הפך למבול שוטף נעצרנו במחסה אבן כי אי אפשר היה להמשיך ללכת. המחסה לא ממש עזר והמשכנו להירטב. בשלב זה הוחלט על הפרדת כוחות וכל אחד מצא מחסה קטן שהספיק בדיוק לו ולתיק להשאר מעט יבשים. ישבתי לי על התיק רטובה וקפואה ובתחושה של איכס. רון הסתכל עליי ונראה מסכן גם הוא במחסה הקטן מתחת לקיר הסלע האדיר ואז התחילו ליפול כמה אבנים קטנות מהמצוק שמעליי ואז אבנים מעט גדולות יותר.
בשלב זה קמתי, הרמתי את התיק ובשנייה שזזתי מהמחסה, עוברת לפינה יבשה אחרת, רון שלא בדיוק הבין מה קורה ראה איך מפולת בוץ שוטפת את המקום שבו ישבתי. ביני ובינו נחת עכשיו מפל של בוץ שהפך לנחל שחצץ בינינו. אבנים גדולות מאוד התחילו ממש ליפול מהשמיים ולהתנפץ קרוב מדי. רון חשש שבקרוב לא נוכל בכלל להגיע אחד לשני ובאחת ההפסקות הקצרות שבין מטחי האבנים דילג אליי וכך ישבנו וצפינו בבוץ, סוחף את השביל שבו הלכנו לפני דקות ספורות. זה היה ללא ספק מלחיץ. אחרי הטראומה הגשם נחלש ואנחנו יכולנו להמשיך ללכת. בערב נכנסנו להוסטל, אומנם אנחנו אוהבים את האוהל שלנו אבל גשם שוטף הופך את החוויה להרבה פחות נעימה.
בימים הבאים מזג האוויר האיר פנים וגם הדרך יפתה. נכנסנו ליער אלונים ואחריו ליערות אורנים, השביל הפך צר ומלא נחלים קטנים חצו לרוחבו. כמות שיירות החמורים אשר מובילים אספקה לכפרים המבודדים פחתה והשביל גם נעשה נקי יותר, הדרך זרמה ואנחנו התקדמנו במהירות. ביום השביעי הגענו לשלג, זה התחיל בגוש שלג גדול לצד הנהר, הפך במהרה למפלים מושלגים שירדו מההרים וקפאו במקומם והגיע לפסגות לבנות שעטפו אותנו מכל עבר. בסוף היה גם שלג על השביל עצמו וזרקנו כדורי שלג סמליים אחד על השני. מצב הרוח הוסיף להשתפר כשבאותו יום פגשנו את היאק הראשון.
הם היו ארבעה, שניים שחורים, אחד חום ואחד לבן, ענקיים ומסיביים עם קרניים עצומות וצמר ארוך על כל גופם שכמעט נוגע בקרקע. הם היו מקסימים ואחרי שהפרענו להם קצת ללחך עשב בצילום טורדני הוספנו ללכת ועברנו את גובה 3000 המטרים. נכנסנו לאזור קר יותר וחשוף יותר. רוח חזקה נשבה והיה קשה למצוא מקום מסתור מפניה, שבו נוכל להקים אוהל ולהדליק מדורה וכך מצאנו את עצמנו שוב בהוסטל בפעם השנייה בטרק חוגגים שבוע לטיול. ההוסטל היה מקסים. בנוי מעץ עם נוף לפסגות מושלגות מהחלון, כפרי ונעים. היינו שישה תיירים, זוג מארה"ב, זוג משוויץ ואנחנו, כל אחד בשלב אחר של הטיול. ישבנו סביב האח הבוערת המשמשת לבישול והדידי (הגברת, בעלת הבית) בישלה לנו בעמל רב במשך שעתיים.
ישבנו במטבח של הדידי שהיה מעוצב בדיוק בשבילה, על המדורה היתה פלטת ברזל עם מקום לסירים, לכל סיר היה מכסה תואם ואפילו סיר לחץ לבישול אורז היה לה. מסביב למדורה היו מדפי עץ עם כלים ותבלינים והמזונות היבשים היו מסודרים מסביב. הדידי התנהלה בנוח במטבח, ידעה את מקומו של כל דבר, בישלה לשישה אנשים ארוחות ערב שונות בו זמנית והכל טרי מן האש לצלחת ולפה. מטבח פתוח מול העיניים ואנחנו התפנקנו על התבשילים... תה עם שורש גינג`ר טרי ומרק איטריות וכרוב בקארי וצ`יפס ונודלס מוקפצים עם ירקות. אכלנו הרבה ועדיין לא היינו שבעים, המנות קטנות והמחירים גדולים- שילמנו 600 רופי והמחירים הוסיפו לעלות ככל שאנחנו טיפסנו גבוה יותר במעלה השביל, אבל אצל הדידי הזו היתה אווירה של בית וחום ופינוק גדול וההתנהלות הבטוחה שלה הרגיעה אותי.
פיסגת הטיול
בטרם נגיע לשיא הטרק, הפאס, המעבר בהרים אשר חוצה את קו פרשת המים לצידו האחר של הרכס והוא גם הנקודה הגבוהה ביותר במסלול, כמה מילים על האווירה האנושית לאורך הדרך. הטבע במסלול יפהפה והוא נהרס בעיקר בגלל ריבוי כפרים, שדות, כריתת עצים להסקה, בישול ובנייה, הרבה זבל על השביל, שאריות של תיירים וחרבוני סוסים שמושכים זבובים. לאורך כל הטיול לא נתקלנו בחיות בר. חיות משק היו בשפע, עורבים וקוף אחד. איפה שחיים אנשים עולם החי מתדלדל ואולי גם בגלל סביבת המחייה הקשה.
פרט לכך אתה, התייר, מרגיש כמו מכונת כסף, כספומט מהלך, כולם רוצים שתישן אצלם, תאכל במסעדה שלהם והילדים יבקשו בכל הזדמנות שוקולד או סתם כסף. סביר להניח שהכפרים הפכו לכאלה בגלל התיירים הרבים שעוברים בהם וכך נוצר מעגל שממנו קשה לצאת, אבל לנו היה קשה לקחת בו חלק. כאשר ניסינו לטייל קצת אחרת, לישון באוהל ולבשל לעצמנו, קיבלנו מבטים לא מבינים, לעיתים אפילו כועסים וחנויות לא רצו למכור לנו מזון כיוון שהבינו שלא נאכל במסעדה, למרות שהמוצרים קיימים על המדף. נתקלנו בכמה מצבים לא נעימים ובסופו של דבר התרגלנו, אלה האנשים, זו המנטליות וככל שתקבל אותה כך יהיה לך קל יותר לטייל.
ביום התשיעי יצאנו חדורי מוטיבציה אל הפאס. היום התחיל בחמש בבוקר והייתה קבוצת ישראלים שהקדימה אותנו ויצאה כבר בארבע אל החושך. הסיבה ליציאה המוקדמת הן הרוחות הקפואות שמתחילות לנשוב בעשר בבוקר בערך והופכות את ההליכה לבלתי אפשרית. הפאס היה קשה. הגעתי לקצה גבול היכולת ומתחתי אותו עוד קצת. היה גבוה. ב-5400 מטרים הגוף מרגיש אחרת ואכן פגשנו כמה אנשים שנאלצו לשוב על עקבותיהם בגלל מחלת גבהים. התייבשתי, היו לי צמרמורות והקור היה מקפיא. הלכנו בשלג שמאוד מקשה על התנועה, אי אפשר לשבת לנוח כי קר מדי. 5 שעות צעדנו, בדרך למעלה המים בשקיות השתייה קפאו ואני אכלתי שלג.
הפאס אותו עברנו רשום במפות בתור הגדול בעולם, כאשר לפי הבנתנו הכוונה היא לפרק הזמן שבו אתה הולך ממש בין הפסגות בשיא הגובה של השביל. בדרך למעלה עקפו אותי תיירים וקבוצות אנשים עם פורטרים, אנשים שסחבו הכול על הגב כמונו ואפילו אנשים ששכרו יאק שיקח אותם עד לשיא הגובה. אני מאוד הערכתי את היכולת שלהם להכיר במגבלותיהם ולהתארגן בהתאם. כולם יכולים לעבור את המסלול הזה, כל אחד בדרך המתאימה לו ביותר. בכל מקרה, רבים וטובים עקפו אותי ואני לא הבנתי איך יש להם כל כך הרבה כוח, מה, אני כזאת חלושה ואיטית? כנראה שכן וכנראה שהתיק הגדול על הגב מקשה ושאולי מיהרנו לטפס בלי יום המנוחה שנהוג לעשות לפני הפאס בשביל לצבור כוחות ולהסתגל לגובה.
את 50 המטרים האחרונים רון חזר אחורה כדי לעזור לי. הוא לקח את התיק ועודד אותי ומזל, כי כבר נשברתי, הדרך מסומנת במוטות בשחור ולבן ובכל פעם שאתם חושבים שהנה הגעתם, אתם רואים את העמוד הבא באופק (טיפ: בפאס בכלל אין עמוד). כבר קיללתי את כולם בעיקר את הקור והשלג, ספרתי צעדים ובכיתי קצת. כבר אמרתי שהיה לי ממש קשה? ואז הגעתי למעלה ואחרי תמונת כיבוש זריזה חייבים להמשיך, אי אפשר לנוח כי הקור מקפיא. את האצבעות כבר מזמן לא הרגשתי והקור ממש כאב בגוף. הפאס עצמו היה הררי. הלכתי בשלג עמוק, בתוך לבן אינסופי וזה לא נגמר, ולכן כשבדרך למטה השלג התחיל להפשיר מתיירים רבים שדרכו בו, והלבן הפך לנחלי בוץ כל כך אהבתי בוץ פתאום... בדרך למטה החלקתי כל הזמן. היתה לי כפפה רטובה וקר בטוסיק וקשה ואיכס כל כך. גם לאנשים מסביב היה קשה וכולם מעדו על השלג הבוצי, חוץ מכמה אירופאים ורון שהחליקו במיומנות על השלג ונראו מאושרים, נעים במהירות לנקודת הסיום שלמטה. לא הייתי מוכנה לכל כך הרבה שלג אבל עשינו את זה. עברנו את הפאס וחגגנו למטה עם תה חם שהותקן על הבנזיניה וסניקרס שקנינו מבעוד מועד ב- 60 רופי. היה שווה את המאמץ. וכך ככל שהוספנו לרדת הגוף התאזן והרגשתי טוב יותר. באותו לילה חזרנו לאוהל שלנו, שכבר התחלנו להתגעגע אליו.
