מחשבות על טיול
שלום,
אני מתחיל לכתוב עכשיו את מה שכביכול יהיה יומן המסע שלי. התאריך הוא 26/3/03 ואני יושב בחדר שלי, בחופשה משירותים מילואים בצו 8, עקב "המלחמה" בעירק. בתאריך 30/10/02, סיימתי את שירותי הצבאי והחלתי במסע. המסע לגלות את העולם ואת עצמי. נשמע מפוצץ קצת, אני יודע. האמת היא שאני לא יודע אם כך אני מרגיש באמת. בתת מודע שלי אני עדיין תקוע בתהליך של הצעיר הישראלי המתבגר. לשרת בצבא, לצאת לטיול, לחזור ללימודים, לעבור לדירה לבד במרכז ת"א ולהתחיל לחיות את החיים האמיתים.
הלוואי והייתי יכול לצאת מהתהליך הזה. הלוואי והייתי יכול לעשות מה שאני ורק אני רוצה לעשות. בלי להיצמד לנורמות קבועות בחברה, מבלי לחשוב מה ההורים, החברים, "האחרים" יגידו וידברו אלי. אולי בעצם זה יקרה. הבנתי מהרבה סיפורים ששמעתי על אנשים כמוני שנסעו לגלות את העולם וחזרו עם ראש אחר לגמרי, עם נורמות אחרות לגמרי. אולי זה יקרה לי , מי יודע. אולי אני רוצה שזה יקרה, אולי לא?
הבעיה המרכזית אצלי, אם לקרוא לזה בעיה בכלל, היא , שאני לא יודע מה אני רוצה מעצמי כל כך. קשה לי להסתכל קדימה כל כך רחוק ולראות את המטרות שלי בחיים. אני לא מצליח אפילו לקבוע לעצמי מטרות יותר ספציפיות מ"לצאת למסע", לחודשים הקרובים. במובן מסוים אני אולי מפחד לקבוע לעצמי את המטרות האלה מראש. אני מפחד לטעות בקביעת המטרות האלה. אני מפחד, ויודע בתוך תוכי, שרוב הסיכויים שהמטרות האלה לא יוגשמו כמו שתכננתי ואז אני אתאכזב.
אז החלטתי בנתיים להציב לעצמי מטרה אחת מול העיניים - הטיול (או בשם מפוצץ יותר - "המסע"). לא רואה שום דבר ממטר. אני יוצא לטיול הזה ושום דבר לא יעצור אותי בדרך. לא המילואים, לא החברים, לא הפחדים, כלום! אני יוצא למסע הזה!
הבעיה היא שאני לא יודע עם מי.... אח....כבר שבועות רבים שזה מה שמעסיק אותי יותר מכל - עם מי אני נוסע. עוד מימי הטירונות העליזים כשהקשר היחיד שלי עם העולם החיצון היה טלפון ציבורי בשעת ת"ש, קבענו, אני ועוד שלושה חברים לטוס ביחד לאוסטרליה. התכנון היה לעבוד אחרי השחרור, לחיות כמו כלבים, לחסוך כל גרוש ולטוס לאוסטרליה במאי 2003. היינו נפגשים רק כדי לדבר על אוסטרליה, איך הולך להיות שם ומה אנחנו הולכים לעשות שם. אפילו הכנתי תמונה של ארבעתנו עם הכתובת "Australia here we come - מאי 2003".
כל התכנונים והחלומות המשותפים התנפצו כאשר יום אחד ישבתי עם שניים מהם בפאב תל אביבי והם סיפרו לי שהם לא כל כך סגורים פתאום על הטיול הזה. לא הצלחתי להבין מה באמת הסיבות שלהם. אחד אמר משהו על זה שהוא מאוהב בבחורה, השני אמר משהו על זה שהוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו בשלב הזה של החיים (באופן קצת יותר קיצוני ממני), היציאה לאזרחות כנראה מזיזה כמה ברגים במוח של הצעיר הישראלי...
האמת היא שלא ניסיתי כל כך להקשיב לסיבות שלהם. לא הצלחתי להבין איך מוותרים ככה בקלות על הטיול הזה. איך מוותרים על החלום שלנו לטוס ביחד ועוד בשביל מה?! בשביל בחורה?? בשביל לעבוד במסעדה ולשבת במרפסות של חברים עד השעות הקטנות של הלילה?? לא הבנתי אותם. התאכזבתי. מאד התאכזבתי. אבל במקום להישבר, להיגרר אחריהם לחיים משעממים ושיגרתיים ולוותר על החלום הגדול שלי נכנסתי לטירוף כזה ש"הם לא יצליחו לשבור אותי!!" אני הולך נגד מה שאולי נכון לעשות או מה שהחברים שלי מצפים ממני לעשות. כבר באותו הערב, בפאב, שקעתי במין עולם משלי. רק אני, הבירה והמחשבות.
דמיינתי אותי הולך ומטייל לבד איפשהו בקצה השני של העולם, הולך לעשות מה שאני רוצה, כמה זמן שאני ואיך שאני רוצה. זה פשוט הולך להיות גדול! אמרתי לעצמי. יצאתי מהפאב כשחיוך קטן ומוסתר ביצבץ לו לפתע על שפתי. מיותר לציין על מה חלמתי באותו הלילה...עוד לפני זה התחלתי לקרוא חומר על האיזור באתר של "למטייל". למדתי וקראתי כל פרט הכי קטן שיכל לעניין. הייתי צמא לתמונות ולפיסות מידע כמו אירופאי אבוד באמצע מדבר סהרה שצמא למים. בין היתר התחלתי לשאול אנשים מה דעתם על לטוס לבד למסע כזה. כמעט כולם אמרו לי שזה עדיף בהרבה על לטוס עם חבר מהארץ, לבטח שעם עוד שלושה חברים.
עם מי טסים?
התחלתי לחפש שותפים, לנחיתה רכה ואולי להמשך טיול, אם יסתדר. פרסמתי מודעה באתר של המטייל, אפילו הלכתי לחנות בסנטר והדבקתי שם חתיכת נייר על הלוח מחפשים שותפים. משום מה רק בנות חזרו אלי, למרות שרשמתי שותף/ה. קטע מוזר מצד אחד ומצד שני בכלל לא. אולי יש אנשים שמחפשים קצת יותר משותף לטיול...
האמת היא שגם אני דילגתי את המודעות של הבנים במדור חיפוש קרובים. לא יודע להסביר למה בדיוק. לא קיוויתי למצוא את אהבת חיי בדמות שותפה לטיול לאוסטרליה. אולי בעצם כן? לא יודע...בכל מקרה, דיברתי עד עכשיו עם ארבע בנות שחזרו אלי. כולם נשמעות הכי אחלה בעולם בטלפון אבל , אחת לא סגורה אם היא רוצה לטוס לאוסטרליה או למרכז אמריקה (מה הקשר לעזאזל?!), אחת רוצה לטוס בכלל עוד שנה, אחת מאיזה מושב בקצה הערבה שרצינות זה ממנה והלאה והאחרונה דווקא היתה אחלה אבל היא פתאום (?) גלתה שהיא לא יכולה לעזוב את הארץ לפני אוגוסט או שבעצם היא לא רוצה לצאת איתי לטיול וזה רק תירוץ .
פתאום (!) לפני שבוע, בפאב תל אביב אחר, שנים מהחברים שלי זורקים לחלל האוויר "בוא לדרום אמריקה, אחות שלי גרה בארגנטינה, היא תסדר אותנו". כאילו הם אמרו לי "בוא למסיבה בצפון, שמעתי הולך להיות סבבה". למה לעזאזל אתם קשורים?! אז מה אם יש לך אחות שגרה בבואנוס איירס ויכולה לסדר אותנו שם?? אתם באמת חושבים שפתאום אני אשנה את כל התכנונים והחלומות שלי בגלל זה? לא נראה לי! כמעט נחנקתי מהבירה ובו זמנית כמעט התזתי אותה בפרצופם על החוצפה בכלל להציע לי דבר כזה. למזלם הם הבינו שאני סגור על עצמי לגמרי בכיוון הטיסה שלי וירדו מהנושא. אך לפתע אחד מהם זרק לאוויר "בוא ניסע לאוסטרליה". לא צריך לציין שאני הייתי בהלם טוטאלי מהאמירה האחרונה שנזרקה ככה, בנון שלנטיות לחלל האוויר.
איך לעזאזל אתה עושה לי את זה??? אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שאני טס לבד, אחרי שכל מה שאני רואה בעיניים כשאני הולך לישון וכשאני קם בבוקר, זה אותי מטייל שם לבד ומסיע עוד 3 בנות איתי בג`יפ בליפט! מצד שני ראיתי איך החלום המשותף שלנו קם לפתע לתחייה. עכשיו נשאר רק לשכנע את החבר השלישי ואיך שהוא לגרום לרביעי להשיג את הכסף לטיול בתקופת זמן בלתי אפשרית כמעט. שוב יצאתי מהפאב עם חיוך קל על שפתי. הפעם מסיבה שונה.
החיוך הזה הפך מהר מאד לדילמה אחת גדולה. ענקית אפילו. למזלי היה לי את כל הזמן, מול מסכי המכ"מ במילואים, לחשוב על הדילמה הזאת. אחרי שכבר אירגנתי את הדברים בראש שאני טס לבד והגעתי למסקנה שזה הכי טוב בשבילי, פתאום הוא מגיע ומקים לתחייה את החלום הישן. לא ידעתי מה לעשות. בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה לטוס איתם ביחד. למזלי, לא הייתי צריך להגיד להם את זה כי הם כבר החליטו, עד אז, סופית שהם טסים לדרום אמריקה.
החלטתי שאני טס לבד ומתכוון להתגבר על כל הקשים שיעמדו בדרך. סוף סוף אני הולך ועושה משהו שבאמת אני רוצה. רק אני רוצה...
בכל מקרה, זה המצב להיום, 26/3/03, בערך 3 חודש לפני הטיסה. אני לא יודע עם מי אני טס, מתי אני טס, מתי אני מסיים את המילואים, עם כמה כסף אני רוצה לצאת. לא יודע כלום תכל`ס, חוץ מזה שאני טס לאוסטרליה וניו זילנד.
על שאר הדילמות, ההחלטות, החלומות והציפיות בפרק הבא...
