מאנקרה לפסגות
"אילו רק...
שכחתי את גדולת העתיד
והבטתי בירוק ובבתים
והושטתי יד לסובבים אותי
והתבשמתי מן האוויר
והתעלמתי מן המסגרות וההתחייבויות של הסגנון
ושמעתי את הגשם על הגג...
... ואין זה מאוחר מדי" (מאת יו פראתר)
שעת צהריים. הגעתי לאנקרה Ankara לאחר קרוב ל-6 שעות עם ח` שהתחילו ב-"מה, אתה טס לבד"? המשיכו ב-"אני לא מבין מה יש לעשות בתורכיה כל כך הרבה זמן" והסתיימו בגילוי המרעיש שחברי החדש ח` היה בשכבה של אחות של אימי בבית הספר היסודי!!! אכן, ידיעה מרעישה בכלל ועולם קטן בפרט. לצער שנינו נאלצנו להפרד, ואני המשכתי כשהוא עלה על אוטובוס והפליג עימו לאופק או לפחות לקלאב כלשהו.
כיוון שאנקרה אינה מתאימה לתרמילאי המצוי, החלטתי להמשיך לכיוון קפדוקיה. כשחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לתחנה המרכזית, פתח איתי בשיחה בן אדם, שבדיעבד מסתבר שהוא סטודנט לביולוגיה באוניברסיטה שאת שמה שכחתי, (התורכים, בעיקר הצעירים שביניהם, נורא אוהבים לדבר אנגלית עם זרים וכך לשפשף את האנגלית שלהם) בסופו של דבר הוא הזמין אותי אליו לארוחת צהריים וכמובן שלא סירבתי. בהמשך היום תפסתי טרמפים לתחנת האוטובוסים המרכזית ולקחתי אוטובוס ל-Nevershýr ומשם לגרמה (Goreme).
כיוון שלי זו הפעם השלישית באזור וכבר הייתי ברוב האטרקציות המרכזיות, העברתי כאן יומיים בטיולים רגליים. חיכיתי לאור, חברה של חבר שמטיילת כבר כמה שבועות בתורכיה וחיפשה מישהו לטייל איתו. אור בסופו של דבר לא הגיעה והחלטתי לצאת לנידה לבדי. לאחר יום של קניות לטרק, ישנתי במלון שנקרא Otel-Murat, החדרים זולים ויש מים חמים בשעות הערב עד הבוקר, המיקום שלו מרכזי (כ-10 דקות הליכה מהאוטוגאר) ובנוסף אם תבקשו יפה הם יסכימו לשמור לכם על הציוד בחינם כשתעזבו את העיר לכמה ימים. הם אומנם לא יודעים אנגלית, אבל עם כוונות טובות אין בעיה להתגבר על המכשול - בקיצור, מומלץ.
כאמור, קמתי למחר בבוקר ולקחתי דולמוש לכפר Camardi, ביקשתי לרדת בכניסה לשמורה, שנמצאת מספר קילומטרים לפני הכפר, כיוון שזו לא היתה העונה לא היה מי שיגבה ממני כסף בכניסה. משם תפסתי טרמפ לכפר Demirkazik, שממנו מתחיל המסלול על פי הסיפור דרך המצוין של צפריר מינצר (נמצא פה באתר) המשכתי משם למעיין Sokullupinar- ההגיון אמר, ששם בטח יהיו מטיילים נוספים ואני אוכל להצטרף אליהם לטרק. כמובן שהתבדתי, העונה תחל רק עוד שבועיים ולכן אין כרגע מטיילים באזור. לאחר דין ודברים (עם עצמי) החלטתי לנוח במעיין קטן הנמצא כמחצית השעה מסוקולופינאר ולצאת למחרת בבוקר לבדי.
יומו הראשון של המסלול כלל עלייה מגובה 2250M עד לפס בגובה 3450M, ממנו ניתן לטפס לפסגת ה-Embler בגובה 3700M אולם, באותו זמן הדרך לפיסגה היתה מלאה שלג וקרח ולי לא היו דורבנות לנעליים ולכן ויתרתי. מהפס המשכתי לאגמים, גם שם לא היה אף אחד, למעט בחור שהקים מחנה לתיירים שיגיעו (ישנן חברות שמארגנות טרקים מאורגנים לאזור ומהם אפשר גם לשכור מחנה). כיוון ששנינו היינו היחידים במקום, הזמנתי אותו לאכול איתי צהריים, הוא התלהב מהזעתר בשמן זית שהבאתי, ואני מסוג של דייסה עם דבש, שהוא הכין, ואף פעם לא טעמתי.
בילוי ביאהלי
אחרי כוס הצ`אי החמישית, בפרץ אנרגיה שאינני יודע מנין הגיע, החלטתי להתקלח. צריך להבין כי היתה זאת שעת אחר הצהריים המאוחרות בגובה 3000M, בתחילת יוני, זה אומר שבמקום שמש היו עננים וכמובן רוח. לא אלאה אתכם בפרטים רק אומר, שעם כמות הקללות שנאמרה באותם רגעים, מקומי בגיהינום מובטח. למחרת בבוקר הבחור הכין סוג של בורקס (בצק ממולא בקישואים, עגבניות, נענע, רוטב סלסה ותבלינים) ובישל אותו על סאג`. לאחר מכן יצאתי לדרכי ובהמשך היום אכלתי אצל רועות צאן שפגשתי בדרך אוכל פשוט וטעים שכלל: עגבניות מבושלות עם פלפל חריף, זיתים וגבינה) מעשה ידיהן ובצק עשוי על סאג`.יום זה היה היום הקשה ביותר, דווקא בגלל שכלל המון ירידות. בסופו של דבר הגעתי לכפר Brazma כשהברכיים מבהירות לי חד וחלק, שמפה הן לא ממשיכות. בנוסף לכך, לנעליים ששירותו אותי נאמנה מספר שנים נפתחה הסוליה. הייתי כל כך עייף שמיד הלכתי לפאתי הכפר, הקמתי אוהל על יד פלג מים ואחרי מקלחת קצרה ישנתי קרוב ל 12 שעות.
היום השלישי כלל הליכה של מספר שעות לאורך הנהר עד לכפר Kapuzbasi, כשחצי ק"מ מהכפר נמצאים מפלי Selale, כיוון שהיה יום שבת ואין דולומושים, תכננתי לישון לצילם, אבל כמו שאתם בטח יודעים: "החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות". לאחר שהגעתי ומצאתי פינה שקטה לנוח, הגיעה למקום קבוצה של עשרות תורכים והחליטו שכאן הם עושים על האש. אני אתאר לכם מה זה אומר על האש : שולחן ראשון כלל שתי עמדות צ`אי (לא מייחמים אלא כל העמדה קומפלט) כולל שני אנשים שכל תפקידם לחלק צ`אי, לאסוף כוסות, לשטוף וחוזר חלילה. ליד עמד מנגל עצום לשיפודים ועופות שלמים, בצמוד אליו מנגל פחות גדול לירקות: פלפלים חריפים, עגבניות ובצל. בהמשך שני סירים שבכל אחד מהם מתבשל טובשיל אחר, שבסיסו בשר בקר בתוספת ירקות, את פינת המתוקים סגרו עוגות ספוגות דבש, כשבין נגלה לנגלה - והיו הרבה נגלות, הם פיצחו גרעינים שחורים וזרקו קליפות על הרצפה. תוך בערך 10 שניות הקיפו אותי והחלו לשאול אותי שאלות חצי בתורכית חצי בג`יבריש. בהמשך הם הזמינו אותי לאכול איתם - הפתעתי את עצמי ביכולת הקיבול שלי. בערב הם אמרו שהם יקחו אותי טרמפ ליאהלי (Yahyaali), למרות שזה לא בדרך שלהם, ואני קפצתי על ההזמנה. וכאילו שעד עכשיו לא היה מספיק טוב, בזמן שעצרנו בדוכן צ`אי בדרך, אחד הזקנים שישב שם הוציא את הסאס- כלי נגינה טורקי, שאני מאוד אוהב) ונתן הופעה מאולתרת, שכללה שירים וסיפורים.
יאהלי הינה עיירה קטנה שממנה נוח להגיע לערים הגדולות באזור ומשם לכל מקום בתורכיה, אני נשארתי בה יומיים כדי לנסות ולתקן את זוג הנעליים (הסנדלר שתיקן אותם השתמש בדבק מגע שהוא עירבב באפר סיגריות). המלון היחיד בעיירה מזכיר את הבית של משפחת אדמס (התורכית) ולא הכי נעים לישון בו אולם הוא מאוד זול אפילו במונחים תורכיים. לאחר יומיים לקחתי דולמוש לכפר Ovaciftlik שצמוד לפארק הלאומי Sultansazligi ובו אפשר לצפות בהמון סוגים של ציפורים ובעיקר פלמינגו. מיד כשנכנסתי לכפר, רצה אלי קבוצת ילדים שצעקו את המשפטים הקבועים: what is your name;, my name is...; photo photo ; money, הם קצת היו בהלם כשעניתי להם בשפתם (כידוע שפת הילדים היא אוניברסלית) וכמה רגעים אחר כך כבר רכבתי על האופניים של אחד מהם כשהתיק על גבי והילד יושב על הרמה וצועק עלי להאט. באמת שרציתי לנסוע יותר לאט אבל התחרתי בילד אחר, מי מגיע לראשון לשלט. לאחר שחזרה אלי נשמתי (ברור שניצחתי) (-: חיפשתי פנסיון לישון בו.
קרוב מאד לאגם יש פנסיון בשם: Sultan, חדרים מעולים וממש לא יקרים. לבעלים Alalay יש ידע עצום בכל מה שקשור לציפורים והוא יודע אנגלית לא רע. אחר הצהריים שכרתי סירה כדי לשוט באגם ולראות גם גוזלים ונחשים, שחיפשו ביצים לאכילה. כיוון שעכשיו זו היא עונת הקינון. ממול לפנסיון יש סוג של מוזיאון קטן מאוד עם פוחלצים של סוגי הציפורים השונות שנמצאות באגם.
בערב הגיעו לפנסיון זוג אנגלים, מייק ורוזוולט, פנסיונרים שמטיילים בעולם על יאכטה כבר 25 שנה מתוכן שוהים בתורכיה כבר 5-6 שנים. ישבתי איתם, כל הערב, ומייק צייר לי מפות מפורטות של מסלולים בשתי דרכים מפורסמות בתורכיה ה-St. paul וה-L.Ycia way, שתיהן באורך של כ-500 ק"מ בערך. התכנון שלי הוא לטייל שם בזמן שאחכה לאישור הויזות. בהמשך הערב שיחקנו קלפים עם עובדי הפנסיון, כשאני מלמד אותם "לדפוק חולדה מצרית", האנגלים מלמדים את "סבלנות בירח דבש", והם מלמדים אותנו משחק בשם שטנה, שלמרות ששיחקתי בו כמעט שעתיים, עדיין לא הבנתי את החוקים והאנגלים טוענים שהחוק היחידי שלא משתנה כל משחק הוא שהתורכי תמיד מנצח. בלילה אחד הילדים הוציא סאס וניגן (כבר כתבתי כמה אני אוהב את הכלי הזה).
ועד הפעם הבאה GULE GULE...
לתחילת הכתבה
