מגיעים למחנה הפאמפס
רורנבקה rurrenabaque:
לה פז היא עיר האפשרויות. ממנה ניתן לצאת לאלף ואחד מקומות, ככל אשר נפשכם תחשוק. יש הרים למטפסים, אינקה למתעניינים, טרקים למשקיעים ובמקרה שלנו, ג`ונגלים לקופאים.
רורנבקה מרוחקת 16 שעות נסיעה (50 בוליביאן) או שעת טיסה אחת (בערך 90 דולר) מלה פאז. את כרטיסי הטיסה קנינו בלובו, שהציעו מחיר סביר ביותר בין כל הסוכנויות בעיר. מומלץ לסגור טיסה מספר ימים לפני, אבל בהתרעה של יום אחד בלבד, קבלנו (עדי ואני) שני כרטיסים פתוחים לתשעים יום הלוך חזור לרורנבקה. המטוס הקטן הכיל רק חמש-עשרה מושבים. נכנסתי אליו באושר, גם בגלל השינוי המתוכנן במזג האויר וגם בגלל שפעם שעברה שנכנסתי למטוס בגודל כזה, קפצתי ממנו החוצה (ראו את כתבת בואנוס איירס).
תוך שעת טיסה אחת, כמה טלטלות והרבה מאוד פמפומי אוזניים, נחתנו ב"רורה". נדהמתי מההבדל המפתיע במכה אחת, מאחר ובטיסה נרדמתי (נמנמתי יותר נכון). מישורים החליפו הרים, דשא החליף אדמה, עצים החליפו בתים. רק ירוק ירוק ירוק בעיניים. מזג האויר חם ולח, אולי בעשרים מעלות יותר מלה פז הקרירה. ההרגשה כמו ברזיל (למרות שלא הייתי עדיין בברזיל, דעתי נתמכה על ידי בוגרי המדינה שהסכימו שהאזור מזכיר בהחלט) עם ספרדית במקום פורטוגזית. התמקמנו בהוסטל מאוד נחמד בשם joselin שממוקם מרחק חמש דקות הליכה ממרכז העיר. רורה מונה בערך שלושה רחובות ראשיים עם מסעדות, מלונות וסוכנויות נסיעות. מה יש חוץ מזה? נהר חום שחותך בירוק הג`ונגל, ערסלים, שקט והמון יתושים.
מרורה יוצאים לשני סוגי טיולים (לבחירתכם): פאמפאס pampas, ג`ונגלים או שניהם (למכורים). החלטנו לצאת לפאמפאס (המישורים) ולדחות את הג`ונגלים להמשך, אם בכלל. פגשנו במקרה מספר חברים שהכרנו מבעוד מועד בעיר, והתארגנו דרך סוכנות הנסיעות amazonico. ישנן שתי סוכנויות אחרות שהן מומלצות: anaconda ו- amazonia. הישראליאדה המקומית נמצאת במלון tuichi ובצמוד לה יש את הסוכנות amazonico.
הפאמפאס מרוחקים מרחק שלוש שעות נסיעה מהעיר בתיאוריה, ארבע וחצי שעות בפועל. משם לקחנו סירת קנו צרה ממונעת שלוקח לה עוד שלוש שעות שיט (בתיאוריה), ובערך ארבע שעות בפועל להגיע אל ה"מחנה". כיון שכל האטרקציות כל כך מרוחקות, ישנים במחנה שני לילות, וממנו יוצאים כל פעם לאטרקציה אחרת. היום הראשון הוקדש להגעה למחנה ולתצפית על בעלי חיים שבדרך. באמצע השיט עצרנו את הקנו ותפסנו תנין (אוקי, אנטוניו המדריך תפס אותו). האדרנלין מפמפם כשמחזיקים תנין מקפץ ומפרפר בידיים. הייתי מהגיבורים שהחזיק אותו, אבל גם מהאדיוטים שלא צילמו את זה. לא נורא, תהיה עוד פעם.
בדרך עברנו גם ליד עץ שכלל להקת קופים קטנה. עצרנו ליד והאכלנו אותם בננות, חמוד. את התמונות שלי קבלתי. הגענו בשעת ערב מוקדמת למחנה, שכלל בקתה אחת גדולה עם הרבה כילות יתושים מכל עבר. ארוחת ערב ולישון. לאף אחד אין כוח לעשות משהו אחרי שמונה שעות בדרכים/נהרות. יצאתי לי מהבקתה, ליער גשם שטוף אור ירח. הנהר הדומם, הגדה ממול שאלוהים יודע מה הולך שם, עננים קלים ברקיע ואלפי כוכבים דלוקים כמו נצנוצי יהלומים. אין כמו עץ דקל לאור הירח, כשבריזה קלה נושבת בפרצוף ומקלה מהחום, ומסביב רק רחש הטבע, על כל יצוריו.
נחשים ותנינים
שכבנו לישון, בתוך בועה נוזלית מלחות, מתפללים שהיתושים לא יאכלו אותנו בלילה, וישאירו קצת דם למחר. בוקר. בלילה היה קריר ונעים. עכשיו כבר חם. לא רק שהיתושים לא אכלו אותי, לא הצלחתי למצוא בכלל עקיצות. מוזר. הם בטח עוד יגיעו. ארוחת בוקר מאולתרת, שקשוקה בסגנון בוליביאני, ויצאנו לפעילות הבוקר - לכידת אנקונדות. חצי מגיבורי היערות התחרטו והחצי השני המשיך בגבורה אל הקנו הממונע. רבע שעה בפיתולי הנהר, ועלינו לחתיכת גדה חשופת חול, והמשכנו פנימה אל מעמקי הסבך.
אחרי עשר דקות של צמחיה עבותה, הפאמפאס התגלו למלוא רוחבם. מדובר פשוט בביצה אחת גדולה, בגודל פשוט עצום. אם בישראל החלוצים ייבשו ביצות, פה בבוליביה פשוט החליטו ללכת להתיישב במקום אחר. עומק הבוץ עובר קצת את הברכיים, כשכולם הולכים בטור אחד אחרי אנטוניו המדריך, וסותמים את האף מהסירחון. אחרי בערך שעה של התהלכות דרך עשבים ובוץ, אנטוניו ביקש להישאר במקום. הפער בינו לבין החבורה גדל, כשהוא צועד באטיות עם מבט ממוקד. המדריך השני הצטרף אליו לריקוד מסעיר כששניהם אוחזים בנחשים בראשם, מנסים להשתלט על שאר הגוף החלקלק. לא אחד, לא שניים, אלא שלושה נחשים נפלו למלכודת התיירים. נקבה ושני זכרים שהופרעו באמצע בוקר יום בהיר על ידי המטיילים.
"מי רוצה להחזיק?" אני מצביע בלי לחשוב פעמיים ולפני שאני שם לב, יש עלי שתי אנקונדות באורך שני מטרים. הגוף החלקלק והקשקשים הנוצצים מעבירים קצת חלחלה, אבל מתרגלים במהירות. אנטוניו מראה לי איך להחזיק את הראש של הנחש, שלא אנכש. הסבר בספרדית על הרגלי אכילה ומחייה, וחוזרים למחנה עם השלל החדש, להשוויץ לפחדנים. עוד תמונות וסיפורי גבורה, ושני נחשים משתחררים לדרכם, אל תוך עמקי היערות. ארוחת צהריים וקצת סיאסטה לגיבורי הג`ונגל.
התחנה הבאה - דיג פיראנות. עשרה מוצ`ילרים יושבים בשורה, ללא תזוזה לאורך קנו צר, מתמקדים בפתיון שרוקד מתחת למים. חבורת תוכים מבצעת ריקוד אוירי בשלל צבעים. אנטוניו המדריך תופס פיראנות ושפמנונים בקצב ואנחנו עדיין מנסים לקלוט איך להשחיל עוד פתיון על הקרס, שהדגים פשוט מנשנשים ממנו ומסרבים להיתפס. משיכה קלה פה, דגדוג חכה שם, ורוב האמיצים חוזרים למחנה בלי סיפורי גבורה על לכידת פיראנות פראיות. את ההסבר המפורט כמובן קבלנו על השלל של אנטוניו, הסבר על הרגלי אכילה ומחיה וגם תמונה יפה עם סט שיניים מרשים מאוד. אז אולי הפיראנות הרויחו ואכלו לנו את הפתיון, אבל אנחנו חזרנו למחנה עם מתכון חדש לארוחת ערב בהתאם לשרשרת המזון - דגי פיראנה עם לימון. איך הטעם? סתם, כמו כל דג מטוגן אחר.
אחרי ארוחת ערב, פעילות לילית לחזקי הלב, לכידת תנינים. רק לתפוס ולשחרר. יצאנו אל הנהר החשוך, כשרק אור הירח מאיר מלמעלה. שקט מוחלט. רק זמזומי חרקים, ציפור מזדמנת, השתוללות קופים מקרית. המים היו שקטים. הדלקתי את הפנס על עץ סמוך, שצורתו רכנה אל עבר הנהר. עשרות נקודות בהירות נצנצו אלי עם כנפיים חושפניות. לא רק בתל אביב יש עטלפי פירות... כלומר, אני מקוה שהם היו עטלפי פירות...
עוד פיתול בנהר, עוד מבט חשדני וזוג עיניים מחזירות אור מהמים. הנה הוא נח לו, התנין המאיים, טרף התיירים. המדריך קירב באטיות את הקנו, לזוג יהלומים שעמדו על מקומם. ברוגע, אנטוניו משחיל טבעת חוט שקשורה למקל דרך ראש התנין, והחיה נלכדת. עוד מספר קשרים ושפצורים והרי לכם תנין מביצות בוליביה, מוכן לבחינה על ידי הסקרנים. הלוע קשור והראש מקובע בחוטים, והחיה המסכנה לא יכולה לעשות כלום. רק לחכות עד שכולם יחזיקו ויצטלמו איתה, ורק אז ישחררו אותה לטבע.
חזרנו למחנה, עייפים ורצוצים אך מרוצים מיום עשיר ומעניין. פיפי ולישון. רק שהיתושים לא יפריעו גם הלילה אם אפשר...
למחרת קמנו, ארוחת בוקר זריזה, זורקים את כל המוצ`ילות על הקנו, ומתחילים את הדרך הארוכה בחזרה לרורה. בדרך עצרנו בקטע רחב של הנהר, לתצפית על דולפינים ורודים שחיים במים העכורים. "כל מי שרוצה יכול לשחות איתם". ולמה לא באמת?! הבגד ים עלי ומצב הרוח מזמין. קפיצה קטנה מקנו מתנדנד ואני משתכשך במים הקרירים. אז עם הדולפינים לא שחיתי, אבל בהחלט לידם. במבט לאחור, קצת אדיוטי לשחות בנהר בו צדנו תנינים ודגנו פיראנות, אבל איך אומרים, ברומא...
חזרה ללה פז לקראת מעבר לפרו
ישבתי לי בראש הקנו, עם אוזניות מזמרות באוזניים, נהנה מרוח הנהר, מתייבש מהשחייה. הגעתי למסקנה נוספת בטיולי הקטן. כבר חודשיים שאני בדרום אמריקה, אבל לא תמיד מרגיש כמו בטיול. לפעמים זה היה סתם, כמו להסתובב עם החבר`ה בארץ ולהריץ צחוקים. רואים פה דברים שאין בארץ, דברים שאין ברוב חלקי העולם, אלא רק פה. חבורתנו מזה כחודש, עמדה על סף התפרקות. מייקל ורועי עזבו לפני שבוע לקוסקו. שם, רועי יפגוש שלושה חברים ולמייקל יש דד-ליין לחזור ללימודים. גם אופיר המשיך לקוסקו, ועוד שבוע יחזור לבואנוס איירס, להיפגש עם חברה שלו. מהגרעין של הקבוצה נשארנו רק עדי ואני, אבל אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק, כי גם היא חוזרת בשלב זה או אחר ללימודים. כמו מכרים, גם החברים באים והולכים. בטח אתחבר לחבורה אחרת. מתי? זה לא ברור, אני באמת לא יודע. נסיוני מלמד שעם הלבד באה הבדידות, אבל גם זה זמני וניתן לשליטה. אני עומד על סף שלב חדש בטיול. קשה להסביר מאיזו בחינה, אבל אני יכול להרגיש שמשהו הולך לקרות.
חזרנו לרורנבקה מבסוטים מהכמה ימים האחרונים, והתמקמנו הפעם במלון el bolsero שתמורת עשרים בוליביאן מקבלים בו מקלחת, שירותים ואפילו מאוורר צמוד. איזה פינוק.
עדי ואני חזרנו למחרת ללה פז (בטיסה שהזכירה רכבת הרים) ושאר החבורה הגיעו יום אחרינו. כבר עברו כמעט שלושה שבועות מאז הגעתי ללה פז, אני חושב שהספיק. ניר ונדב, שני חבר`ה שפגשתי בפאמפאס, מסכימים. ביחד נחצה את הגבול לפרו. איזה כיף, מדינה חדשה לגמרי. אני לא יכול לחכות...
