עידן ושרון חודרים לליבה של בוליביה, ולהפך

עידן ושרון מגיעים לסנטה קרוז ומבלים בעיר. לאחר מכן הם נוסעים לקוצ'במבה ומתחילים עבודת התנדבות עם ילדים.
עידן ושרון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: עידן ושרון חודרים לליבה של בוליביה, ולהפך

בדרך לסנטה קרוז

נפרדנו לשלום מברזיל ונכנסנו לתוך בוליביה. כבר בכניסה למדינה נותרנו המומים: מדהים איך על-ידי חציית גשר קטן נדמה שעברנו בעצם לתוך עולם חדש. לא רק השפה השתנתה בחזרה לספרדית , מה שמחזיר אותנו ליכולת לתקשר שוב עם המקומיים בלי צורך לגמגם בכל מילה שנייה כמו שעשינו בברזיל, אלא בנוסף האנשים נראים שונה לגמרי, אינדיאנים לעומת מראה אירופי ואפריקני שיש בברזיל. בנוסף, קל לראות מייד שבוליביה היא מדינת עולם שלישי ענייה, הרחובות נראים כמו אחרי הפגזה, ובכלל כשהסתכלנו מסביב נדמה כאילו אנחנו נמצאים בכפר עני באפריקה. אבל שלא תבינו אותי לא נכון - דווקא הפשטות, העוני והאנשים השונים מעניינים אותי הרבה יותר!

 הגענו במהירות לתחנת הרכבת על מנת לרכוש כרטיסים ל"רכבת המוות" לסנטה קרוז. לצערנו אזלו הכרטיסים לאותו יום, והתברר לנו שנאלץ להמתין יום שלם בעיירת הגבול הבוליביאנית קיחארו (Quijarro). כמו שהבנתם ודאי, קיחארו היא לא בדיוק המקום האידיאלי להתקע בו - למקום יצא שם כנקודת הברחת סמים לברזיל, ולכן רוב האנשים שמגיעים לפה ממהרים לברוח, אך לנו "התמזל המזל" להעביר פה יום שלם. כשהלכנו למצוא הוסטל להעביר בו את הלילה נדהמנו מהבדל המחירים מברזיל. בעוד שבברזיל לא היה מקום ששילמנו פחות מעשרה דולר לאדם ללילה, כעת הציעו לנו חדר בשני דולר לאדם! אמנם החדר נראה כמו תא בבית כלא בהודו, אבל עדיין ההפרש במחירים הוא עצום. לא רק במלונות, אלא באוכל, בנסיעות (רכבת של 15 שעות עולה 15 דולר לעומת מינימום של 70 דולר לאוטובוס של 15 שעות בברזיל), ובכל שאר הדברים.החלטנו לא להגזים ו"השקענו" ארבעה דולר לאדם כדי לקבל חדר "סביר" יותר.

ארטיק דבש: מעבר להבדלים הפיזיים בין המדינות שהיינו בהם לבין בוליביה, מהר מאד היה ניתן לראות את השוני שבהתנהגות של הבוליביאנים. כדי להסביר אני אספר מה קרה לי בשעה השנייה שלי בבוליביה: אני ושרון גילינו את המחיר הזול של ארטיק (חצי שקל), ומייד קנינו לנו אחד כדי לנסות ולהוריד ממעמסת החום. אחרי כמה ביסים גיליתי שקיבלתי תוספת בתוך הארטיק - זבוב. הוא היה קפוא לו בתוך הארטיק. אחרי שתחושת הבחילה עברה לי (נראה לי שבלעתי לו אחת מהכנפיים), הלכתי בחזרה למוכרת והראיתי לה את הזבוב שתקוע לי בתוך הארטיק. התגובה שהייתם מצפים לה, כמו שאני ציפיתי, היא לקבל מייד ארטיק חדש. אבל לא ולא: דבר ראשון היא תיקנה אותי שאין זה זבוב - מדובר בדבורה... כששאלתי אותה מה עכשיו, היא ענתה בטבעיות "מה הבעיה? תוציא אותה ותמשיך לאכול.

אני מקווה שהסיפור הזה מראה קצת את השוני בין מה שאנחנו רגילים אליו לבין החיים פה. זה לא שהם רעים או לא רוצים לתת שירות טוב, פשוט זה לא עניין רציני מבחינתם, והם לא הבינו בכלל למה אני מראה להם את הארטיק. בקיצור - ייקח קצת זמן, אבל לבסוף נצטרך להתרגל לחיות בבוליביה, ולכוון מחדש את הציפיות שלנו וה"דרישות שלנו". (למי שמסתקרן: זרקתי את הארטיק... שהיא תאכל ארטיק עם חרקים!). יום למחרת נפרדנו בשמחה מקיחארו, ועלינו על רכבת המוות לנסיעה של 15 שעות ל סנטה קרוז (Santa Cruz). די מהר ניתן להבין מדוע הרכבת הזו קיבלה את כינויה מהישראלים כ"רכבת המוות". מעבר להתקדמות קדימה עם המסילה כמתחייב מרכבות, הרכבת הזו גם נעה לצדדים... בהתחלה זה די מבהיל - הרעשים החזקים, הקפיצות שמרגישים, והקרון לפנינו שנראה כאילו הוא עומד להתנתק מהמסילה בכל רגע. אך בהמשך הדרך התרגלנו ואפילו נהנינו מהנופים והאנשים שראינו בדרך, עד שהשמש שקעה לה.

 משהו אחד השתנה ברכבת הזאת מאז עליתי עליה לאחרונה בטיול הקודם לפני חמש שנים, וזה המזגן שהוסיפו לה. אני ושרון, שבהתחלה לא הבנו מדוע כל המקומיים עלו לרכבת עם שמיכות, שילמנו ביוקר על ה"הזנחה". אמנם כל אחד מאיתנו הביא איתו פליז לנסיעה, אבל זה ממש לא הספיק. במשך כמעט 15 שעות ישבנו מכווצים וניסינו לכסות כמה שיותר מהגוף עם פליז אחד קטן...בבוקר, בדיוק מפתיע, הגענו לסנטה קרוז, העיר השנייה בגודלה בבוליביה, עם כמליון תושבים. בנסיעה הזאת בעצם עברנו את רוב החלק המזרחי של בוליביה שמאוכלס בדלות רבה. בעצם ברוב בוליביה אין כמעט מקומות מאד מאוכלסים, שכן גודלה של בוליביה הוא פי 55 משטחה של ישראל, ויש בה כתשעה מיליון תושבים בלבד.

 בסנטה קרוז נסענו למרכז העיר באוטובוס קטנטן עם כל הציוד עלינו, וכך חסמנו את תנועת הנוסעים המסכנים בתוך האוטובוס. לא נורא, כבר התרגלנו להרוס לנוסעים באוטובוסים עירוניים את הנסיעות עם המוצ`ילות הענקיות שלנו. די מהר מצאנו אכסנייה סבירה ולאחר שהתמקמנו בחדר פתאום קלטתי שבמקרה לגמרי זאת אותה אכסנייה שישנתי בה בטיול הקודם לפני חמש נים.... עולם קטן. בדקנו מה יש לעשות באיזור, ולאחר התלבטויות החלטנו לוותר על הפאר ועל אתר האינקה שממוקם 120 ק"מ מחוץ לעיר, ולהעביר יום אחד בלבד בסנטה קרוז, כדי להגיע במהרה לקוצ`במבה (Cochabamba). התחלנו את היום בשוק המקומי של העיר עם בגדים מזויפים, נעלים מזויפות ומסעדות פועלים (לא מזויפות). את הקניות החלטנו להשאיר ללה פז והסתפקנו בארוחה ביחד עם העובדים המקומיים. גם אני וגם שרון נהנים הרבה יותר בטיול לאכול במסעדות פשוטות מאשר במסעדות שמיועדות לתיירים. במסעדה הזאת, אם אפשר לקרוא לספסל קטן מסעדה, הגישו לנו את האוכל עם הידיים. על אף ההגיינה המעולה נהנינו מאוכל טעים מאד (סטייק עוף עם תוספות וסלט) ושתינו קנקן לימונדה שלם, והכל בסכום שערוריתי של ארבעה שקלים לאדם!

לתחילת הכתבה

בילוי יום בעיר ונסיעה לקוצ'במבה


את החלק השני של היום החלטנו להעביר בגנים הבוטניים שממוקמים בפאתי העיר. מה אני אגיד לכם... במילה אחת: חובה! בשלוש מילים: חובה לברוח משם! גנים בוטניים?! על מי הם מנסים לעבוד? מדובר אולי בבית קברות לעצים. המקום כל כך מוזנח שלא הפתיעה העובדה שהיינו בני האדם היחידים שם. השבילים לא מסומנים ומלאים בקורי עכביש (הוכחה לכך שאף אדם שפוי לא נכנס לשם כבר הרבה זמן). מעבר להמוני יתושים אין שם שום דבר מעניין - סתם נראה כמו יער לא מטופח. בקיצור- נסענו, הזדעזענו וברחנו עקוצים ולא מרוצים. לפחות יצא חרוז.

 בערב החלטנו לפנק את עצמנו ולנצל את המחירים הזולים בבוליביה ולראות סרט בקולנוע. הלכנו ברגל לבית הקולנוע ממרכז העיר ונדהמנו לראות שככל שהתקדמנו לעבר בית הקולנוע, כך השתנתה לה העיר. במקום בתים ישנים מכוניות מתפרקות והרבה רעש, הגענו לאיזור שקט עם בתים מפוארים ומכוניות יוקרתיות, וכל השינוי הזה התבצע בהליכה של עשרים דקות. כשנכנסנו למתחם של בית הקולנוע שהתגלה כמקום ענק, מודרני וחדיש, מייד שמנו לב שכמעט כל האנשים היו בוליביאנים ממוצא אירופי בעוד שמאז שנכנסנו לבוליביה ראינו שרוב רובם של האנשים הם אינדיאנים. זה רק מוכיח את מה שידענו: למרות שרוב האוכלוסייה הם אינדיאנים, המיעוט האירופי הוא בעל הכסף, ולכן לא מפתיע שעד לפני כמה חודשים לבוליביה היה תמיד נשיא ממוצא אירופי. רק עכשיו, בפעם הראשונה בתולדותיה, בחרה בוליביה נשיא אינדיאני שייצג את הרוב המוחלט של אזרחיה. שוב נסחפתי, אני יודע. הפעם עם שיעור אזרחות בוליביאנית... לא נורא, תשרדו.

 לאחר הסרט הנחמד עוד הספקנו קצת לשוטט בעיר היפה ולמחרת קמנו מוקדם, נפרדנו מהעיר, ועלינו על אוטובוס שייקח אותנו לקוצ`במבה. הנסיעה ארכה 11 שעות וברובה עברה בתוך ג`ונגלים ירוקים ובין עיירות וכפרים עניים. בכל מקום שהאוטובוס עצר (היינו חייבים לעצור כי לא היו שירותים באוטובוס) עלו המוני מוכרים שהציעו לנו מנות חמות, פירות, ירקות ואפילו גלידה וקרטיבים, כך שנשארנו שבעים לכל אורך הנסיעה. הייתה אפילו עצירה מוזרה אחת שבה כל נוסעי האוטובוס נדרשו לרדת ולקבל חיסון (חינם) נגד קדחת צהובה. אנחנו ויתרנו על החיסון הבוליביאני (כבר קיבלנו בארץ), ופשוט התחמקנו באלגנטיות מהתור בלי שישימו לב לכך. בשעות הערב הגענו לקוצ`במבה והתמקמנו בהוסטל באיזור הפחות אטרקטיבי של העיר, עם הרבה שיכורים והומלסים, אבל לא הייתה לנו ברירה שכן היינו צריכים לישון באותו איזור של בית היתומים שבו רצינו להתנדב.

לתחילת הכתבה

מתנדבים בבית יתומים

כבר סיפרתי לכם בעבר שקניות אני אוהבת לעשות בשוק. ולכן אין זה מפתיע שהתאהבתי בבוליביה, שהרי בוליביה היא שוק אחד גדול. כולה מלאה אינדיאנים שתרבותם שונה כל-כך משלנו והכל נמכר ברחוב, ובזול. גם המלונות בבוליביה הרבה יותר זולים משאר דרום אמריקה, וכך, לאחר התמקמות במלון זול (שהרי אנחנו כנראה נבלה בו שבועיים) הלכנו לברר דבר ראשון על הבוקר לגבי ההתנדבות. כשצלצלנו בפעמון שער המעון כבר יכולנו להבחין ברצון העז של הילדים בעיניין ותשומת לב. אחד אחרי השני הם הגיעו כדי להציץ מהחור שבדלת כדי לגלות מי מסתתר מעברה השני... קיבלה אותנו האחות מרי למעון במיידי, ונתנה לנו רקע על המעון ותפקודו. האחות מרי היא הנזירה האחראית על המעון שנקרא "Madre de Dios" (אם האלוהים), ששייך לרשת מעונות בשם "Amanecer" (זריחה). המקום מהווה מקלט לילדים שאין להם היכן לגור. גרים בו ילדים יתומים, חלק עם אמהותיהם, וגם ילדות בהריון. בנוסף, המעון מכיל גן ילדים לילדים שהוריהם הולכים לעבוד ומשאירים אותם במעון במשך היום בתשלום סימלי או בחינם (תלוי במצב הפיננסי, שמן הסתם אינו טוב). המעון גם נותן תמיכת השכלה לילדים, שכן בתי הספר בבוליביה מלמדים במחזורים של ארבע שעות בלבד לילד (יש ילדים שלומדים בבוקר, ויש שאחרי הצהריים) וזה, מן הסתם, נותן להם רק השכלה מעטה. למידע נוסף אודות התנדבות בבית היתומים קראו במדור מתנדבים בעולם.

 האחות מרי הציבה את עידן במעון בקבוצת ילדים בני שלוש, ואותי בקבוצת ילדים בני ארבע. כבר מההתחלה קיבלו אותנו הילדים בהתנפלות ואהבה, ואנחנו, מאידך נותרנו די מזועזעים לגלות שילדים בגילם לא שולטים אפילו בצבעים, מספרים וכדומה. הדבר המדהים והעצוב מכל היה שגם הילדים והנערים שלא היו בקבוצות שלנו ניגשו בהתנפלות לחבק אותנו, בלי להוציא אפילו מילה. פשוט מזעזע לראות כמה הילדים האלה כמהים לאהבה! כבר ביום הראשון הכרנו עוד מתנדבים במעון - בחורות מגרמניה, שוויץ ואיטליה. לאור העובדה שלמעון מגיעות בדרך כלל בחורות להתנדב, ולא בחורים, עידן זכה מדי פעם גם לתואר "אבא" מצד הילדים הקטנים.

יומן התנדבות: די מהר התברר שנכנסנו לתוך עבודה לא קלה בכלל. הנסיון שיש לי בשמירה על ילדים הוא ביביססיטר שעשיתי לילד או שניים, ולרוב הם היו ילדים מחונכים וטובים. אז עכשיו הילדים לא ממש מחונכים, ובמקום ילד אחד... תכפילו ב-17! כן כן, מייד התחלנו לעבוד ואני הצטרפתי לקבוצה של 17 ילדים בני שלוש. לכל ילד יש את הסיפור שלו: חלקם נעזבו, חלקם נלקחו מהמשפחה בגלל אלימות וחלקם מובאים על-ידי הורים שלא יכולים לשלם לגן או למישהו שישמור עליהם. מצד אחד רואים בבירור שלילדים האלה אין כמעט חינוך, לא ידע במספרים, לא בצבעים ובנוסף הם גם אלימים ולא תמיד ממושמעים, מצד שני הם יותר עצמאיים ולעומת ילדים בגילם בארץ הם יודעים לאכול לבד, ללכת לשירותים לבד, וכל זה בגלל שאין להם ברירה אחרת. בילינו עם הילדים מהבוקר ועד שש בערב, וסיימנו את היום סחוטים.

היום השני היה יום שבת, ולכן המעון עבד רק חצי יום. לאט לאט התחלנו להבין את העבודה, וניסינו לעזור לגננת האחראית להשתלט ולתפעל את הילדים. זה היה די ברור שבשבועיים לא נוכל ללמד הרבה את הילדים ולכן מעבר ללנסות וללמד אותם צבעים ולקרוא להם ספר בעיקר השתדלנו לתת להם חום ואהבה. היום הבא היה יום ראשון, שבו המעון לא פועל. למרות ששאר המתנדבים לוקחים חופש ביום ראשון, אנחנו החלטנו לבוא ולבלות את היום עם היתומים שמתגוררים במקום. העברנו איתם הרבה שעות של משחקים. מדובר על ילדים מגיל שלוש ועד 15 שמתגוררים לבדם בבית היתומים. מדהים לפעמים לראות עד כמה חסר להם חיבוק אוהב או מילה טובה. לפעמים היינו נמחצים כשהרבה ילדים היו קופצים עלינו ומחבקים, מנשקים או סתם נוגעים. לא קל לתת לכל אחד תשומת לב שכן אם אתה משחק עם ילד אחד מייד קופצים עליך עוד עשרים ילדים שמבקשים לשחק אותו משחק, אבל עדיין השתדלנו גם לתת תשומת לב לכל ילד.

ארגנו להם משחקים כמו כיסאות מוסיקאליים, תופסת ומשחקי ריקודים, וחילקנו להם סוכריות שקנינו להם בשוק. ככל שהעברנו איתם יותר זמן התחלנו גם לשמוע סיפורים על חייהם. זוג אחים שהוכה על-ידי האב והאם החורגת ונלקחו מהם על-ידי הרשויות, ילדה שעברה התעללות על ידי האחים שלה וברחה מהבית, ילד שאימו מסוממת ולא יכולה לטפל בו, וזה רק קצה המזלג...

מעבר למה שניסינו להעניק לילדים חשוב לציין שגם הם מעניקים לנו המון. לראות חיוך של ילד נותן כח להמשיך אפילו שכבר כואב הגב מלשחק ולרוץ, ולקבל נשיקה מילד שמח מראה לנו כמה פשוט לשמח ילד שחסרה לו אהבה. אחד הקטעים שזכורים לי היה כשילד קטן הגיע אלינו והכריז שאני אבא שלו ושרון אמא שלו...בשעות שלא היינו בבית היתומים שוטטנו בעיר. כמו שציינתי, בית היתומים והמלון שהיינו בו ממוקמים בחלק הלא אטרקטיבי של העיר - בחושך די מפחיד ללכת שם ולכן מיעטנו לצאת בלילות. אבל היה גם צד חיובי להיות באיזור הזה, שכן הוא מלא במסעדות פועלים עם אוכל מקומי כמו שאנחנו אוהבים ושוב במחירים מגוחכים של 3-6 ¤ לארוחה. בנוסף לידינו היה ממוקם שוק ענק שמכרו בו כל דבר ונהנינו להסתובב בו ולהביט בבלאגן ששורר בו. המשכנו להתנדב ולעבור חוויות - אבל על כך בכתבה הבאה.

 ועוד הערה קטנה: הבטחנו לתת עוד מידע על עלויות, אז נספר שההוצאה הממוצעת שלנו בברזיל הייתה מעל 900$ לחודש בתקופת הקרנבל.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לבוליביה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם