עפתי לתרמילאים

הר הגעש פינטובו וילדי הכפר Target

ביוני 1991 התפרץ הר הגעש פינטובו ושלוש מאות המטרים של פסגתו התפוצצו ועפו לכל עבר. כ-1000 איש נהרגו באותו השבוע. תושבי הכפר Target נאלצו לעזוב את הכפר אבל היום הם שוב שם. זהו סיפורם.
עופר פריאל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הר הגעש פינטובו וילדי הכפר Target
© רתם סוננברג

הטרגדיה של טרגט

כמה דברים שחשוב לדעת לפני שקוראים את הכתבה:

ההר המתואר הוא הר הגעש פינטובו, ענק מאיים אך רגוע במשך מאות שנים, שהתפרץ התפרצות אלימה ביותר באמצע יוני 1991. ההר "פוצץ את עצמו לדעת" ושלוש מאות המטרים של פסגתו התפוצצו ועפו לכל עבר. עמוד עשן, אפר ושברי סלעים התרומם לגובה של 40 ק"מ לתוך האטמוספירה וגרם להסתרת השמש ולחושך בעיר מנילה, עשרות קילומטרים משם. אפר געשי וסלעים נחתו בסביבות ההר. במנילה קרסו בתים ממשקל האפר השחור שנחת עליהם. הארץ זועזעה ברעידות אדמה והשמיים בערו בסופות רעמים.

 בנוסף לכל הצרות הגיע טייפון לאזור כמה ימים אח"כ. הגשם הרב שירד על אזור ההר סחף איתו את האפר מההר לכיוון הכפרים שבתחתיתו. ה-להאר LAHAR - זרם מסיבי של בוץ וסלעים, גרף איתו את כל מה שעמד בדרכו - כפרים, כבישים, גשרים וכו`. כ-1000 איש נהרגו באותו השבוע, רובם בגלל הלהאר. תושבי הכפר Target, פיליפינים בני מיעוט האיתס, נאלצו לעזוב את הכפר אבל היום הם שוב שם, בונים את ביתם מחדש ומנסים להוציא את לחמם מתוך האפר הוולקני. זהו סיפורם.

יום חמישי בלילה. מסוג הימים שאתה יודע בערך איך הם מתחילים אבל אין לך מושג איך או איפה ובאיזו צורה הם יגמרו. שש וחצי בבוקר. מונית לאחת מעשרות התחנות המרכזיות שבמטרו מנילה. משם אוטובוס מייגע לעיר אנג`לס, עיר שמפורסמת בגלל תעשיית המין שבה. זו סיבה מצוינת לעזוב אותה מהר ולתפוס ג`יפני ועוד אחד עד לכפר ספאנג באטו.

פקיד המועצה המקומית של הכפר העיף מבט עייף בתייר שנכנס לטריטוריה שלו והסביר לי לאט באנגלית העילגת שלו שלטפס לפסגת הר הגעש פינטובו זה פשוט בלתי אפשרי מפני שיש מחתרת טרוריסטית באזור וכדאי שאני אשכח מזה ומהר. האכזבה היתה קשה. אחרי שהראיתי סימני התעקשות וכשנמאס לו כבר מהשאלות המציקות שלי, החליט הנ"ל לסדר לי סיור באזור הר הגעש - בלי טיפוס לפסגה. לצורך העניין הוצמד אלי גבר חסון העונה לשם ג`סי, השריף המקומי בכבודו ובעצמו ("צ`יף המשטרה" כהגדרתו).

ג`סי לוקח אותי לכיוון ההר ובדרך מסביר לי על התפקיד שלו ("אני עושה חקירות ופותר בעיות") וגם מספר לי על מאורעות הלילה הארור באמצע יוני 1991 כשההר התפרץ: "התפללנו שזה יפסק. היה חושך, רעמים וברקים, רעידות אדמה. גגות כל הבתים קרסו. רב האנשים עזבו אבל אני נשארתי בגלל העבודה וגם על מנת להגן על הרכוש שלי כי היו גניבות. המעטים שנשארו היו הגברים. האישה והילדים שלי נסעו לגיסתי שגרה במנילה. הכל היה מלא אבק וריח של גופרית" לפני שהוא הספיק לסיים את הסיפור הגענו ליעדנו - הכפר Target. ג`סי השריף סידר לי מדריך בשם ג`נר - בחור בן 20, האח הצעיר מבין 14 ילדים ("אבא שלי לא תכנן משפחה").

אני משאיר את התרמיל בכפר והולך אחרי ג`נר שמוביל אותי על פודרת האפר בין בתי הכפר, אח"כ בין השדות והגידולים ולתוך נתיב של נחל רחב - נתיב הלהאר. מסביב קירות גבוהים של אפר געשי אפור שהבליה חרצה בו חריצים ופסים. שיכוב של אפר, אבנים, סלעים ובולדרים - שהועפו מההר בזמן ההתפרצות, חלקם בגודל מכונית. נחל חום ואחריו קניונים ארוכים שכל רוחבם מטרים בודדים וגובהם כמה עשרות. מחזה מרהיב, בנתיב הלהאר. עוברים מפל וגם נחל נקי (שמגיע מהאגם שבלוע הר הגעש) וגם שני מעיינות חמים שמעידים ששם למטה העסק רחוק מלהיות רגוע. נוף מטורף.

 חזרנו אחרי שלוש שעות היישר לעשרות הילדים של הכפר שמתרגשים מהאטרקציה שנפלה עליהם ככה באמצע היום, תייר מערבי בכפר שכוח אל. הילדים מקיפים אותי, בוחנים כל פרט ובסוף אוזרים אומץ ומתחילים למשש אותי וללחוץ לי על מקומות שונים בגוף. בצורה זו נבדקו כפות הרגליים שלי, הברכיים, הציפורניים ואפילו שיער הראש והידיים שנמשך קלות כדי לוודא שהוא אכן אמיתי. אחרי הסקר הממושך על הגוף שלי הילדים לוקחים אותי לסיבוב בכפר. הכפר די עלוב- כמה עשרות בתי קש ובמבוקים עם גגות מפח גלי. מים מהבאר, אור מכמה עששיות בודדות. הכל טובל בפודרה וולקנית אפורה וכל צעד מרים ענן אבק.

לתחילת הכתבה

חזרה מהר הגעש

אני יושב במרכז הכפר, ליד מגרש הכדורסל המאולתר ועושה הפסקה בכתיבה כי הילדים החליטו לצ`פר אותי בפירות אדומים קטנים של איזשהו עץ והם באים אלי אחד אחד עם חופן של הפירות האלו. המצלמה מונחת לידי וכל פעם שאני מנסה לצלם איזה ילד ישר כולם עוזבים הכל ונדחפים לתמונה שהופכת עד מהרה למצב של ערמת ילדים.

הכפר נמחק מהמפה בעקבות ההתפרצות של ההר. לא נותר ממנו זכר. בשנים האחרונות החלו האנשים, פיליפינים ממיעוט האיתס, לחזור ולבנות מחדש את מה שנהרס. אנחנו העניים של העניים, אמרה לי מישהי. מישהי אחרת שאלה אותי אם אני עשיר. אמרתי שלא. "אם הגעת עד לפה - אתה עשיר" היא קבעה בנחרצות. לך תתווכח עם מישהי שהמותרות שלה זה גג מפח גלי.

סידרו לי חדר עם מיטה ואחת המשפחות בכפר אירחה אותי לארוחת ערב של אורז ועדשים. אני כמו חנון אוכל עם כף, הילדים וההורים אוכלים עם הידיים. בשעה שבע וחצי בערב כבר חושך מוחלט מסביב והכפר כולו הולך לישון. רק התייר המערבי נשאר לכתוב ביומן לאור נרות. לילה טוב.

חמש בבוקר. התרנגולות שמתרוצצות דרך קבע בכפר פתחו את היום והעירו גם אותי. בחמש ורבע התגנבה דמות קטנה למיטה שלי והחזיקה לי את היד כשהיא שוכבת לצידי. זה היה אחד מילדי הכפר...חמוד. עשר דקות אח"כ קיבלתי קערת מרק אטריות למיטה והיום התחיל רשמית. הוזמנתי לקפה של בוקר ולבסוף, בשש וחצי בבוקר יצאנו לדרך - שני המדריכים שלי להיום - אסקי (בן 26, נשוי פלוס 4) ואריאל (בן 37, נשוי פלוס 5) כשאחריהם משתרך עבדכם הנאמן (27, רווק בלי).

ושוב לנתיב הלהאר, למצוקי האפר האפורים והקניונים הצרים, לנוף שהוא אולי אחד המכוערים בעולם אבל דינמי ומרתק בו בזמן. הפעם הולכים בנתיב מאתגר יותר שכולל הליכה בצמחייה סבוכה וחציית נחלים. אחרי ארוחת הצהריים (מנה עיקרית- תרנגול בר שאריאל צד) התחלנו לחזור חזרה.

 תם המסע להר הגעש פינטובו. ילדי הכפר נופפו לי לשלום כשתפסתי טרמפ עם המשאית שבאה לקחת תוצרת חקלאית מהכפר. צילמתי עוד תמונה אחת של ילדה יפה ועליתי למשאית, לדרך הארוכה למנילה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פיליפינים