מקטמנדו לפוקרה
לאחר חצי שנה של טיול, עם שני טרקים מאחורינו וקורס מדיטציה אחד, החלטנו שאם נפל בחלקנו להיות שוב בנפאל אולי כדאי שוב לבדוק מה קורה בהרי ההימלאיה והפעם באמת באמת באמת ללכת לאט ומעט ולהנות ממה שיש להרים להציע, ובעיקר מהנוף ומהשקט. הייתה בי התקווה להמשיך ולתרגל את מה שלמדתי בקורס. להמשיך וללמוד על החיים ועל המוות.
כיומיים אחרי שסיימנו את הקורס בקופן הלכנו לסוויסה. ואולי באמת כדאי להזכיר, שסוויסה ואחיו, כמו שכולם מספרים, הם באמת אנשים מקסימים, אכפתיים ומקצועיים. ביקשנו לנסוע לפוקרה אהובתנו. כן. שוב. הגענו לסוויסה אחר הצהרים, אך הוא לא יכול היה לארגן לנו נסיעה ליום המחרת, כיוון שה"מאואסיטים" השביתו שוב את כל המדינה באותו יום, ולכן כל המקומות ליום המחר היו כבר תפוסים. עמדה מולנו האפשרות לקחת אוטובוס מקומי, אבל העדפנו לחכות עוד יום. ביום האחרון בקטמנדו לטיול זה, והפעם באמת, הלכנו לבקר ב- Swayabanat, או כמו שכולם מכירים אותו "מקדש הקופים". באוקטובר האחרון המקום שופץ. את המקום מקיפים כיום הרבה מאוד גלגלי תפילה קטנים וסטופות של למות. טוב היה לבקר שם שוב. הלכנו מסביב, והגענו למקדש מצד אחר כך שלא שילמנו כניסה. מאוד שמחנו. אנחנו די מתנגדים לתשלום עבור כניסה לאתר דתי. זה לא שלא תרמנו למקדש עצמו, אבל נראה שתשלום לעיריית קטמנדו לא ממש יגיע אל מי שאותו הוא אמור לשמש. מראש הגבעה נופפנו לשלום לעמק קטמנדו, ולמחרת בשש בבוקר התייצבנו ברחוב הראשי.
המזל שוב האיר לנו פנים. הסתבר שביום זה חוגגים ההינדים את חג ההולי. זה נורא דומה למה שילדים עושים בחג שבועות אצלנו, אבל ההבדל הוא שהם גם נוהגים לצבוע את שקיות המים בצבע, כך שלא בדיוק כדאי להסתובב עם של קשמירי בחוצות העיר. במהלך הנסיעה ראינו עוברים ושבים, ילדים אך לא רק, צבועים בורוד, כתום ירוק וצבעים לא מוגדרים מכף רגל ועד ראש. בעיקר ראש ושיער. אה וכן. אני חושבת שהיתה זו אחת הנסיעות הבודדות בהן התמזל מזלנו לשבת ליד חלון שנסגר. היינו מתקרבים לישוב, הילדים היו מתקרבים אלינו עם ציוד לחימה מפלסטיק המכיל נשק חדשני מסוג מים צבועים, ואנחנו עשינו "נה נה נה נה" כאשר סילון המים נורה ואנו נשארנו יבשים ועור גופינו נותר בגוון אשכנזי סטנדרטי.
זו כבר הייתה הפעם השלישית שלי מתוך ארבע או חמש נסיעות בקו קטמנדו-פוקרה שבה הגענו תוך שמונה שעות לנקודת היעד. (זה כלל את הקומבינות של הנהג ועוזרו. כמובן כמובן שבאופן "מפתיע" עשינו עצירה ליד איזה בית של נפאלי עשיר ושק בגודל של בן אדם ירד מהאוטובוס. מה לעשות, שם פקחי חברת "אגד" לא פועלים, ונסיעה מנקודה x לנקודה y כוללת גם כל מיני תחנות אשר נועדו לתרום למצבם הכלכלי של הנהגים ועוזריהם. התרגלנו. בעיקר בגלל שהנסיעה גם ככה לא היתה מעיקה מדי). דקות ספורות לפני שהגענו לתחנת האוטובוס, עלה שליח של גסט האוס, וניסה לגרום לנו לרדת מהאוטובוס, תמורת מונית חינם ישירות למקום ממנו הוא נשלח. הוא אפילו ידע מה יכול לקנות אותנו. הוא סיפר לנו שבתחנת האוטובוס נמצאים הרבה מאוד בעלי גסט האוסים ושליחיהם והם ינדנדו לנו וישגעו אותנו. אם עד עכשיו חשבתי שהנפאלים בתמימותם וברצונם לשרוד כלכלית מנסים למכור את מרכולתם, אך אינם מודעים ממש לרמת המטרד אשר הם גורמים לנו, התברר שהם יודעים טוב מאוד. היינו הולכים עם אותו בחור נדיב. הוא הציע לנו חדר זוגי עם מקלחת במאה חמישים רופיס שזה באמת מחיר טוב, אבל אנחנו כבר החלטנו שאנחנו רוצים לבלות ב- Buddhist meditation center, כך שנאלצנו להמשיך הלאה.
הגענו. הנוהל הרגיל. אני יורדת מהאוטובוס ושומרת על התיקים הקטנים ובן זוגי החסון (זה קורה לעכברי הייטק, שהם נהיים חסונים, אם הם אוהבים את ציוד הצילום שלהם עד כדי כך שהם מוכנים לסחוב את כולו על הגב כל הדרך לאוורסט) עולה על הגג על מנת לשחרר את התיקים הגדולים מהשלשלאות ולהוריד אותם למטה אחד אחד. ירדתי מהאוטובוס וחמקתי במהירות מאנשי המכירות המעוניינים כל כך לארח אותנו. אחד מהם השגיח בי. הוא היה גבר בשנות השלושים, אשר היה נחוש בדעתו לחגוג את חג ה"הולי" גם כאשר הוא בעבודה. מה הוא פראייר? הוא הגיע אלי ובהתחלה ביקש בנימוס למרוח את ראשי בצבע. אמרתי לו: "Dont even think about it". ואז בכוח הוא ניסה לתפוס אותי ולמרוח אותי. בן זוגי אי שם על הגג, ואני למטה. מה קרה? איפה אותה ג`ינג`יה אשר טיילה רק שלוש שנים קודם לכן לבד בנפאל? זהו, יש בן זוג את לא יכולה להתמודד לבד? להגן על זכויותך? להגן על ניקיונך? על כבודך? על שערך הג`ינג`י? כן כן שערי הג`ינג`י. אז רק כדי שתבינו, אם יש משהו שאני אוהבת בהתגלמות הפיזית של המיינד שלי מאוד, זה השיער שלי. ואף אחד לא יצבע לי אותו לא בשחור ובטח שלא בירוק זוהר. בום וטראח דחפתי את הבחור בתנועה שהייתה נראית כמו פירואט של בלרינה. משסיימתי את סיבוב הניצחון, בן זוגי הופיע עם התיק על הגב וצורה של סימן שאלה על הפרצוף. הוא עשה לך משהו, הוא שאל, וחייכתי בעצבנות, אז זהו, שלא.
פילסנו את דרכנו בין אותם אנשי שיווק אגרסיביים, והתמקחנו עם נהג מונית. אה כמובן, הסתבר שהשביתה לא ממש הסתיימה, רק האוטובוסים עבדו. אני חושבת שרק אוטובוסים של תיירים. שלמנו מחיר מופקע של 80 רופיס (אמור להיות שישים עבור ישראלים) ולו בשביל לברוח אל lakeside. בדרך ראינו תיירים ומה שהיה פעם הבגדים שלהם צבועים בגוונים של ורד זוהר, כתום וירוק. הפנים, השיער, וייתכן שאפילו איברים פנימיים, כולם הוקרבו לצורך החג. מה קרה? לא מספיק שהבתים שלהם צבועים בשלל צבעי הקשת? הגענו ל- Buddhists meditation center וקיבלנו חדר. המחיר היה מעט יותר מאשר בגסט האוס ממוצע, אבל רצינו להיות במקום שקט. אני רציתי מקום שבו אני אוכל להמשיך ולתרגל את המדיטציות אשר למדתי בקורס בקופן. שני בחורים טיבטים צעירים ישבו במקום ושיחקו קלפים ליד גלגל תפילה ענקי וברכו אותנו בצורה מאופקת לשלום. שאלנו אם יש להם חדר בשבילנו. והם אמרו שיש. ראינו את החדר. אמרנו להם שהמחיר קצת יקר. שאנחנו מרגישים לא כל כך נוח להתמקח במקום כזה, אבל זה באמת מחיר בעייתי והם הסכימו להוריד לנו קצת. הרגשנו לא נעים.
אחד הנערים סיפר לנו, שהם משלמים 4000 רופיס לחודש שכירות עבור הגסט האוס הסמוך אשר היה לחלק מהמרכז. בעבר בגלל הקרבה הגדולה בין החדרים של הגסט האוס לאילו של המרכז הופרעה האווירה שלה היו זקוקים אנשים המגיעים לקורסי המדיטציה הנערכים במקום או לתרגול עצמי. הכנסות המקום אם יש כאלה נועדו לממן את האנשים שמטפלים במקום וכמובן את הנזירים אשר מגיעים ללמד בו. הוא חלק מארגון ה- FPMT (או: Foundation for Preservation of Mahayana Tradition). הגסט האוס בנוי מצריפים קטנים המכילים חדרים לזוג, לבודד או לשלישייה, הכל מאוד נקי. כשליש משטח המקום הוא דשא, יש שם ספרייה ממנה ניתן להשאיל ספרים בעיקר אם אתה שוכן במקום, ומטבח המסוגל לספק בהודעה מראש ארוחות בוקר צהריים וערב, ושתייה חמה. מעל המטבח, הספרייה וחדר השינה של העובדים, ישנו אולם מדיטציה נחמד. אומנם לא ניצב שם פסל של בודהה גדול ממדים, אך האווירה היא בהחלט אווירה בודהיסטית טיבטית. ביומיים שהיינו שם עליתי פעמיים שלוש בכל יום לאולם המדיטציה. את כמה הדקות האחרונות של השהייה שם, הקדשתי להתבוננות על הנוף המדהים אשר נשקף משם. האגם (Pawa tal), והגבעות הירוקות מסביבו, הקסימו אותי במיוחד בשעת השקיעה. נהניתי מהגוונים הכתומים, הורודים והסגולים אשר נשקפו על המים. בערב בילינו באחת המסעדות האיטלקיות אשר בקצה השני של ה- lakeside. האוכל היה משובח וזול מאוד בהשוואה לסטנדרטים מערביים. מנה טובה של פסטה עולה בערך דולר וחצי. לפי קנה מידה נפאלי הן נחשבות מסעדות יקרות.
מתחילים בסרנגקוט (Sarangkot)
לאחר יומיים החלטנו לצאת לטרק. היו בי המון חששות. הסיבה ליציאה היתה ההבנה שלסיים את הטיול בגואה כמו שקיווינו כבר לא נוכל. ידענו שאת המנוחה נוכל לעשות רק בהרים. מצד שני הנטייה הטבעית שלי היא לדהור ולמהר ולהספיק. טרק כזה בקלות יכול להפוך להיות מסע כומתה, ולא ממש מנוחה באי הקריביים. חששתי ממבחן מסכם בנושא חמלה. אז נכון עשינו קורס על בודהיזם טיבטי, ונכון יש טיפה טיפה פחות כעס במיינד שלי, אבל מה יקרה כאשר אני אלך בשבילי ההימלאיה ויבואו קבצנים ילדים ומבוגרים ויבקשו One Rupi? האם אני שוב אאבד את השלווה? רציתי להנות מהנוף אבל לא רציתי להתמודד עם אנשים בקטעים הפחות סימפטיים שלהם. חששתי שהנטייה שלי למהר תפגע ברוטינה שפיתחתי לעצמי, במדיטציה בכתיבה האינטואיטיבית בבוקר, ובלימודי הבודהיזם שבהם התחלתי.
בסופו של דבר החלטנו לצאת לדרך. כמובן שאחרי שכבר ארזנו יום לפני כן, לא ממש חזרנו על עקבותינו כאשר התברר שהמאואיסטים החליטו להשבית שוב פעם את כל המדינה. החלטנו שאנחנו לא נשלם מחיר מופקע על מונית, (הם ביקשו איזה 350 רופיס שזה בערך חמישה דולרים). ידענו שניתן להתחיל את הטרק מפוקרה. איש יפני אשר התאהב בנפאל לפני עשרים שנה סיפר לנו את זה וכל מה שהיה עלינו לעשות הוא להביט במפה. בקצה המזרחי של ה- laekside, קצת אחרי ה- Green peace lodge, ישנו שביל המוביל למעלה לSarangkot. מטיילים רבים עולים שעתיים במעלה ההר, כ- 900 מטרים, על מנת לראות את הרי האנאפורנה מנקודת התצפית. חלקם עושים את דרכם בבוקר עם ג`יפ המגיע מדרך אחרת. הדרך מטפסת למעלה דרך איזור מיוער, קולות של קוקיות נשמעים ברקע וחלק מהאיזור מיושב בבתים כפריים וחבילות קש המסודרות יפה יפה במעגלים. כמה חודשים לפני כן, כאשר עלינו מעלה, הציקו לנו בני המקום. הם התחננו שנשתמש בשירותיהם כמדריכים. חלקם אף הרחיקו לכת ואמרו שהדרך עלולה להיות מסוכנת. חלקם התחננו שנקנה מהם שתייה. הפעם בקושי פגשנו נפש חיה. אולי הם חששו מביקורים של המאואיסטים. האנשים הללו נכנסים לבתי משפחה, במיוחד כאלה שיש להם גסט האוס ומסעדה, זוללים כאוות נפשם ולא משאירים ולו רופי אחד.
הגענו לסרנגקוט. לקחנו בחשבון אפשרות להישאר שם. המקום מאוד יפה, ואחר צהרים ובערב אין התקהלות המונית של תיירים. רובם באים בשעות הבוקר המוקדמות לנקודת התצפית וחוזרים לפוקרה, להנות מהפיתויים שהיא יודעת להציע. שולחנות pool, להקות השרות שירים מערביים, מופעי פולקלור נפאליים, אוכל מערבי בשפע, חנויות עם שפע דברים מגניבים לקנות, וספרים בזיל הזול. אנחנו הגענו כאשר אחרוני המטפסים כבר היו בדרכם למטה. זה היה בשתיים בצהריים. ישבנו במסעדה אחת על הגג ושתינו קולה קרה. יותר נכון ביקשנו קולה קרה. אבל לאכזבתנו הקולה הייתה רחוקה מלהיות קרה. ביקשנו מים. רצינו לנגב את הזיעה והברז לא נידב ולו טיפה. התברר שסרנגקוט מנותקת ממים מזה כמה מים. הייתה תקלה בצינור. גופינו בעלי ריחות הפיגולים עודדו אותנו להמשיך ולצעוד לכיוון נאודנדה. גם שם המראות יפים בבוקר, אין בעיה של מים, ואין שם נשים, גברים וטף נפאליים המרכלים בשצף קצף מתחת לחלון החדר.
המשכנו ללכת. ילדים החלו לברך אותנו לשלום. אני החלטתי להנות מזכות השתיקה. כאשר אמרו לי שלום חייכתי בחום, אבל לא דיברתי. כאשר מישהו שאל שאלה מטרידה, בן זוגי המושיע ענה להם. העננים כיסו את השמיים לחלוטין, כבר לא ראינו ולו קצה אחד או פיסגה רחוקה מושלגת. צעדנו בדרך עפר ונהננו מהירוק, מהפרחים ומהריחות אשר הדיפו. לנאודנדה הגענו בשש בערב ונשארנו ללון באחד מהגסט האוסים. האווירה לא הייתה יותר מדי נעימה. המחירים היו מופקעים יחסית לטרק ובני המשפחה היו "גרידים". בכל מקרה, מבחר גדול לא היה. הישוב היה מאולכס, כיון שהמראות הנשקפים ממנו בשעות הבוקר המוקדמות הם נפלאים וניתן להגיע לשם בקלות עם רכב או אוטובוס מפוקרה.
השכמנו בשש ועלינו לגג. חשבתי לעצמי שזו פשוט חוצפה שאנשים יכולים להגיע למקום כזה עם אוטובוס או מונית ובלי לעשות שום מאמץ פשוט להנות מהנוף מרהיב. ראינו את ההרים אשר ראינו יום לפני כן בסרנגקוט, אבל משם הם היו גדולים יותר ויפים יותר. ההרים הירוקים אשר היו ליד שיוו להם מראה מלכותי. לפתע שמענו קולות, ספק בוכים, ספק שרים, בהינדית כמובן. היו אלה ה- Sadu-ים ה"מסכנים" המנדבים שלמונים בחסות הדת. הם התהלכו מבית לבית כשהם מזמרים ומשקשקים את הדליים שלהם. פגשנו רבים מהם ברישיקש במדינה השכנה. מישהו סיפר לנו שSadu אמיתי לעולם לא יבקש כסף. אנחנו אפילו לא טרחנו לרדת למטה.
דאמפוס (Dhampus) ולנדרוק (Landruk)
השביתה נגמרה לפחות חלקית, אבל אנחנו כבר החלטנו לעקוף את Phedi ולהמשיך ל- Dhampus או Potana. המקומיים ייעצו לנו להכנס ליער ולרדת במורד עד אשר נגיע לכביש ומשם לעלות בשביל ישירות ל- Dhampus. כך עשינו. המראות משם היו מאלפים. גם יערות, גם מדשאות, גם הרים מושלגים הנראים קרובים כל כך. בדרך נתקלנו במקרה עצוב. עוד תוצאה של השביתות שמטילים המאוסיסטים על המדינה. נוצר מצב לא ברור שבו הילדים לא ידעו אם יש שביתה בבית הספר או לא. בנות עם צמות מושלמות בסרטים אדומים, חולצות בית ספר תכולות מכופתרות, חצאיות עם קפלים ונעלי בבובה, ילדים לבושים גם הם בחולצות בית ספר כחולות מגוהצות הגיעו לבית ספר. הם לא יכלו להכנס פנימה כי השער היה נעול. ילדים נפאלים הולכים ברגל שעות בשביל להגיע לבית ספר. בניגוד אלינו הם מחכים לרגע בו בית הספר ייפתח. הם הסכימו לצעוד מרחקים על מנת להגיע לבית הספר למרות שכלל לא היה בטוח שהוא יהיה פתוח.
ראינו בדמפוס כל מיני גסט האוסים אשר נראים כמו מלונות קטנים. באחד מהם אפילו היתה בריכת השתכשכות נמוכה וכיסאות נוח. שמענו שהיו הרבה מקרים של גנבות במקום ואחרי "תדלוק" בחנות תה קטנה, החלטנו להמשיך הלאה, עוד שעה אחת לפוטנה. המראות היו מטורפים. נפלנו על יום מצויין בו הראות הייתה נהדרת. לא האמנו שאנחנו רחוקים מ- ABC שלושה ארבעה ימים. פשוט מדהים. ישנם אנשים אשר מגיעים עד ABC ולא רואים כמעט כלום. בטיול לאוורסט ראינו אנשים שביום אשר הגיעו ל- Kala patar, אחרי ימים רבים של הליכה, היה מעונן והם לא הצליחו לראות שום דבר. ואילו בישובים אלו, אשר המאמץ להגיע אליהם הוא יחסית קטן זכינו ליופי הזה. משעזבנו את Dhampus, נכנסנו לתוך שטח שמרגיש ונראה כמו פארק. חצינו משטחי דשא עצומים אשר היו מקושטים בעצים. כמה כספים ואנרגיות הושקעו על מנת לבנות את פארק הירקון ולחדש אותו שוב ושוב. ואילו בנפאל צומחים להם משטחי פיקניק באופן טבעי.
צעדנו בדרך מישורית ורק כמה דקות לפני שהגענו ל- Potana היינו צריכים לטפס מעט. הגענו. בן זוגי בדק את הגסט האוס הראשון בכפר ולא ממש נדלק. מזל! הלכנו כמה מטרים קדימה וראינו את המקום שבו רצינו לישון. היה זה גסט האוס מלא בדגלי תפילה, מקושט בסגנון טיבטי. הוא הכיל משטח דשא בו הוצבו שולחנות הדומים לשוחנות פיקניק של ה"קרן הקיימת לישראל". לאחר שהתמקחנו קצת נשארנו ללון במקום זה. ממול לגסט האוס היה דוכן של תכשיטים, מלאכת יד טיבטית. הבחור אשר הדוכן היה בבעלותו ישב איתנו. כאשר התקרבו תיירים היה מחדד את אוזניו ועיניו. אם היה רואה שהם מגלים עניין הוא היה ניגש לדוכן. המחירים בהם נקב היו גבוהים ואף אחד כמעט ולא קנה דבר. הוא סיפר שהוא, אשתו וילדיו גרים בהתיישבות טיבטית הנמצאת באמצע הדרך בן פוקרה ל- Phedi. מזמן רצינו להגיע לשם אבל לא ידענו בדיוק איך. רק בדרך חזרה מהטרק הזה ראינו דגלים וגומפות נושקים לכביש הראשי. כששמעתי על ההתיישבות קודם לכן, הצטיירו בעיני רוחי, כמה צריפים אשר גשם דולף בהם בחורף, אך למעשה המקום נראה כמו כפר טיבטי גדול.
הוא סיפר לנו על אחיו הנזיר אשר למד וקיבל תואר גשי (מקביל לדוקטור לפילוסטפיה בודהיסטית בעולם המערבי) ועליו, מאידך, אשר הקארמה שלו גרועה והוא לקה בארוע מוחי חצי שנה קודם לכן. חצי מגופו לא תפקד כמה חודשים ועד עכשיו ניתן עוד לראות את הסימנים. הוא סיפר ששלוש פעמים ביום הוא מקדיש שעה ללמידת דהרמה, לתפילות, למדיטציות, ולאמירת מנטרות. אחר הצהריים השארתי את בן זוגי ואותו לבד, ועליתי למעלה. למדתי קצת Lam-rim (כלומר, Graduated Path to Full Awakening), עשיתי מדיטציה וגם קצת התכרבלתי בפוך וקראתי מתוך The Tibetan Book Of Living And Dying.
לפנות ערב, כאשר השמש כבר שקעה, אך הקור לא השתלט עדיין לחלוטין, יצאנו החוצה לטייל. חצינו את הכפר, על ארבעת הגסט האוסים שבו, והתחלנו לצעוד בשביל אשר הוביל אותנו למחרת לנקודת היעד הבאה. היינו בלב משטחי דשא גדולים, עצים גבוהים, ושקט ושלווה. הערפל אשר התחיל לכסות את האיזור גם תרם למסתורין. נהננו מכל רגע.
חזרנו לגסט האוס והזמנו ארוחת ערב. בחדר האוכל ישבו רביעיית אנגלים. שני הורים מבוגרים, בתם ובן זוגה. הם היו בדרך חזרה לפוקרה. ביום למחרת הם היו אמורים לצעוד כשעה ל- Phedi ומשם להמשיך חצי שעה במונית לפוקרה. נקלענו למסיבת סיום. בעלת המקום הדליקה מוזיקה נפאלית לבקשת הצוות אשר מנה ארבעה אנשים, מדריך, שני פורטרים וטבח. הסכום ששילמו הרביעייה עבור השירות הוא פשוט לא הגיוני. בדרך כלל אין שום צורך בטבח בטיולים בנפאל. בכל אחד מהטרקים שאני עשיתי (Lantang, Everest Region, A.B.C, Around Annapurna) אפשר למצוא גסט האוסים ומקומות לאכול גם במשך היום. אם מעסיקים טבח הוא ממילא יעשה שימוש במטבח של הגסט האוס בו נשארים ובמידה ומדובר בקבוצה של camping בדרך כלל גם שטח זה הוא בבעלות משפחה אשר יש לה גם גסט האוס. כך שגם במקרה זה הטבח עושה שימוש במטבח של בעלי המקום. מדריך.. נו טוב. אני לא מתיימרת. אני אומנם אף פעם לא לקחתי מדריך, אבל אני מניחה שמדריך טוב יכול דווקא ללמד את המטיילים על המקום. בכל מקרה אם מישהו לוקח מדריך שכזה כדאי לבדוק מה היא רמת האנגלית שלו לפני שיוצאים לטיול וכן לראות אם יש לו תעודה רשמית מהממשלה. שני פורטרים לארבעה אנשים?! אני חושבת שבכל מקרה ניתן יהיה למצוא סוכנות שתסכים לספק טבח ומדריך שמוכנים גם לסייע עם התרמילים בלי תוספת תשלום גדולה אם בכלל. האנגלים, אשר כנראה קנו את הטיול מהבית באמצעות האינטרנט, שילמו סכום אשר יכול היה להשאיר אותנו עוד חודשיים או שלושה בטיול.
כולם שתו קצת רוקסי (שיכר נפאלי עשוי מאלט) והאנגלים חילקו מתנות לכל אחד ואחד.לשולחן הגישו מיני מאכלים מערביים, סלט, פיצה ואפילו עוגה יפה. אנשי הצוות צחקו צחוק מאולץ מכל בדיחה שהאנגלי הזקן סיפר. היה קשה לראות כמה האדם הלבן עדיין עושה שימוש באדם מהעולם השלישי. עבדות. רק לאחר שהסתיימה המסיבה יכלו הנפאלים ללכת למטבח ולאכול את ה- Dhal Bhat שלהם כשהם יושבים על שרפרף או על הרצפה. הצוות הזה קבל חלק קטן מאוד, אפילו זעום, מהסכום שהאנגלים שלמו. פורטר מקבל אולי 300 רופיס ליום. יש כאלה שמקבלים 100. כלומר דולר וקצת. לא בכל מקום מאפשרים להם ללון ולאכול בחינם בתנאי שהלקוחות שלהם ילונו גם הם באותו מקום.
מי מוכר אותם לעבדות? זה כבר לא החלק של האדם הלבן אלא של הנפאלי העשיר המנקה חלק גדול כל כך משכר העובדים שלו לטובתו האישית. אני לא נגד לקחת פורטר, באמת שלא. זה מוכח כמעשה יעיל עבור רוב רובם של המטיילים. אבל אני חושבת שכאי לנסות להשיג פורטר באופן עצמאי. נכון, זה מסוכן. אם נפלת על נוכל ייתכן שלא תראה את התרמיל שלך לעולם, אבל אולי לפחות אנחנו הישראלים נוכל ליזום מעין רשימה של פורטרים, אפילו כאלה שלקחנו בסוכנויות ולפרסם את כתובות ה-E-Mail שלהם כאן באתר. כך נדע בוודאות שהכסף אשר שילמנו לא ילך לאותו בעל ממון אלא למי שבאמת זקוק לכסף. (מי שזקוק לפורטר שיפנה אלי ל- mail, יש לי שני בחורים אמינים שהכרתי בדרך).
כבר ב- Potana היה קר מאוד בערב. לבשנו מעילים. למחרת המשכנו הלאה ל- Landruk, מרחק של ארבע שעות הליכה, רובן בירידה. זה היה יכול להיות קצת מתסכל אם היינו חושבים כל הזמן על היום שאחרי, בו נצטרך לטפס את כל מה שעלינו. במקום זאת, אחרי ארבע שעות של הליכה החלטנו לעצור. התמקמנו בגסט האוס השני בכפר. אחרי שהתקלחנו ואכלנו את הדאל-באט המסורתי, התישבנו ובהינו בנוף. ירדנו הרבה בגובה ומולנו היה הר ירוק אשר חסם את שדה הראייה להרים המושלגים אותם כל כך אהבנו. בכל זאת יכולנו להנות מהירוק ומהמפלים הרבים. כעבור שעה הגיעה למקום קבוצה של תיירים. הלכנו לטייל בכפר ומצאנו מקום לינה אחר. מזל. שלמנו פעמיים עבור הלילה, אבל זה השתלם. למדנו במסעתינו שכל קבוצה, ותתפלאו לשמוע לא רק של ישראלים, מועדת לפורענות. כל קבוצה של יותר משלושה אנשים וצוות נפאלי היא מקור רעש עצום.
אחר הצהריים האב ושני ילדיו אשר היו בגיל ההתבגרות שיחקו בכדור נוצה במרץ רב. זה לא פעם ראשונה שנתקלנו בשחקני כדור נוצה טובים, משחק זה הפך להיות מעין משחק לאומי בנפאל. נהלנו שיחה עם בעלת המקום. רק אחרי שעה של שיח הבנו שהיא לא כל כך מבינה אנגלית. לדבר היא מסוגלת אך יכולת ההבנה של מוגבלת. היא סיפרה לנו על המאואיסטים. רק בעונה הקודמת, הגיעו מהגבעות אשר מעל הישוב, מהיער, חבורה של שישה נפאלים. הם היו לבושים בבגדים חדשים ומצויידים ברובים ותיקים חדשים לא פחות. הם נכנסו אליה למסעדה, אכלו אכלו ואכלו ולא שילמו. היא יצרה קשר עם השלטונות והתלוננה.לאחר מכן הגיעו שניים מהם ואיימו עליה שאם היא תדבר יהרגו אותה. מאז היא לא אומרת דבר. אם הם באים היא נותנת להם את כל מה שהם מבקשים. לקראת מועד ארוחת הערב היא פרשה למטבח. באיזור האוורסט לימדו אותי לבקש את הדאל-באט או מרק הירקות שלי, "No Sack", כלומר, ללא תרד. מה שלא אמרו לי זה באיזה שפה לימדו אותי לדבר. לא בנפאלית בכל מקרה. כנראה בשפת שבט ה- Sherpa. ומי גר באיזור ה- ABC? בני ה- Gurung.
הטבחית המהוללת אמרה Yes Yes Yes וכשהמרק הגיע הוא היה מלא בתרד. היא, מצידה, בכלל לא ידעה מה לא בסדר עם האוכל. הצלחתי להסביר את עצמי לבעלה וכעבור חצי שעה הוא הגיע עם מרק תפוחי אדמה. גם טוב. אני שונאת תרד, שונאת שונאת שונאת. רק בפופאי הוא נראה טעים. לא במציאות. בכל מקרה, בעלה כבר נשאר איתנו. הוא לקח איתו כוס עם נוזל שקוף. האם היו אלו מים? לא ולא. היה זה שוב ידידנו הרוקסי. הוא שתה והדליק את הרדיו כך שכל תושבי הכפר יוכלו גם הם ללמוד על המתרחש בממלכה, למרות שלא הייתה לו שום בעיה של שמיעה. לאחר סיום החדשות הרדיו ניגן את המוזיקה הנפאלית הידועה לנו כל כך מהנסיעות הארוכות באוטובוסים המקומיים. הוא עמד מול מראה בגודל של חצי בן אדם, התעלם מנוכחותנו ופשוט רקד להנאתו. לאחר כרבע שעה של התייחדות עם עצמו ועם המראה הוא הזמין גם אותנו להצטרף. סירבנו בנימוס ואחר כך התגנבנו חיש קל החוצה.
דקות ספורות לאחר מכן הדלת נסגרה והאיש והמראה נשארו לבדם באולם הריקודים. האישה והילדים הלכו לצפות בסרט אצל השכנים. נשמע נורא טריוויאלי נכון? בארץ, אפילו בעידן הלווין והדיגיטלי זה נשמע נורא הגיוני. אינני יכולה להסביר את התדהמה שחשתי כאשר סיפרה לנו האישה החביבה שהם הולכים לצפות בסרט. מאיפה הם הגרילו טלוויזיה, איפה הם הקריצו מכשיר וידאו, אין לי שמץ של מושג. היינו רחוקים מרחק של יומיים הלכיה מהירה מפוקרה. היינו במקום שאפילו החשמל והמים מוטלים בו בספק, האנשים ישנים בחדרים ששום אדם שחי במעברות שלנו בשנות החמישים לא היה מסכים לישון, ילדים הולכים לבית ספר ברגל שעתיים, התלבושות האחידות עדיין כוללות חולצות כפתורים כחולות, בנות הולכות עם צמות וקוקיות, והם הולכים לעזאזל לצפות בסרט אצל השכנים? מדהים. מבחינתי זה היה כאילו הומו ספאינס הופיע מתוך הקברים ואמר שהוא חייב למהר כי משדרים בקרחת היער רחוב סומסום.
התעורננו בבוקר. למרות שהיה קר כל כך, את הכתיבה היומית שלי עשיתי בחוץ, מכוסה במעיל ושמיכה. המראה היה מדהים, Annapuraa South, הופיע במלוא עוצמתו, גדול כל כך, אמיתי כל כך, כאילו עוד שני מטרים ואני נמצאת שם ונוגעת בו. עוד חמש דקות ואני שם. אבל לא. הערפל מכסה תוך דקות ספרות את האוויר. את ארוחת הבוקר כבר אכלנו כאשר אנו צופים בהרים הירוקים הקרובים. התחלנו שוב ללכת לאחר שבני המקום הפצירו בנו שנגיע לשהות ארוכה יותר בדרך חזרה. זכרון ליל אמש עדיין לא פג.. אמרנו "אולי" בנימוס ופתחנו במנוסה.
מפגש עם מאואיסטים
צעדנו במורד דרך מפלים קטנים וטרסות אורז ריקות. חצינו נהר שוצף באמצעות גשר שנבנה באדיבות הפורטרים אשר עוברים שם כל הזמן עם סחורה כבדה. ראינו כמה מהם סוחבים עמודי חשמל שלא יביישו שום עמוד חשמל ישראלי בכובדו ובאורכו. החלק של הירידה נגמר לאותו יום ועתה החלה עליה, שלא נגמרה עד שהגענו למעשה לנקודת היעד באותו יום. חשבנו לעצור ב- Jhino. סיפרו לנו, שיש מעיין של מים חמים. העלייה לא הייתה קלה, אבל יחסית קצרה. אחד הגסט האוסים הראשונים נראה היה מאוד מפתה, אבל בדיוק שנייה אחרינו הגיעה חבורה של פורטרים אשר סחבו ציוד של קבוצת מטיילים. לא רצינו לקחת סיכון. במהלך הטיול פגשנו רק שתי קבוצות שחרף היותן קבוצות, האנשים היו נחמדים ולא דחפו את הבגדים שלנו בשביל לשים את אלה שלהם ליד התנור, ולא חסמו את אש האח בטבעת חנק אנושית. קבוצה אחת הייתה של פינים וקבוצה אחת של אנגלים. הם היו חברותיים לא רק אחד לשני אלא גם למי שהיה מסביב וגילו נדיבות והתחשבות.
המשכנו ללכת הלאה. הגענו לגסט האוס האחרון ב- Jhino. בחורה צעירה ירוקת עיניים וכהת עור קיבלה את פנינו. היופי שלה היה כל כך שונה מהיופי שהתרגלנו לראות בנפאל. לאחר ששלחנו אותה לתחרות מלכות היופי, החלטנו לשבת לאכול שם ארוחת צהריים עם אופציה ליותר. האוכל היה נהדר, החדרים היו נראים מאוד מטופחים, הנערה החיננית ואחיותיה בדיוק סיימו לכבס את המצעים של כל החדרים. הנוף היה נפלא. היינו גבוהים מאוד מנהר שאך חצינו. מלמעלה הוא היה נראה כל כך קטן ודק, וההרים, ההרים היו כל כך ירוקים מסביב, כזאת עוצמה מטרפת, חגיגה של צמחים, פרפרים וציפורים. אפילו הספלים במקום הזה היו כל כך ביתיים כל כך מזמינים. אינני יודעת מדוע החלטנו להמשיך הלאה ל- Chumrung. אני חושבת שבגלל שהמרחק היה רק שעה, והלכנו פחות מארבע שעות באותו יום. אחרי מנוחה של שעה המשכנו לטפס. שוב, טיפוס לא קל, אבל מה זה טיפוס של שעה עבור בוגרי Everest על כל מסלוליו. היריבות בין בעלי הבתים ב- Chumrung היתה די גדולה, ואנחנו הרווחנו. קיבלנו מחיר של חמישים רופיס עבור החדר, והאוכל היה טעים מאוד. לכו תדעו, אכלנו "French Onion Soup" עם גבינה צהובה מותכת. גם שם הנוף היה יפה אך לא ידענו עד כמה, עד שהגענו לשם שנית בדרך חזרה. כנראה שצריך מזל בשביל לזכות בראות משך כל הטרק.
התחלנו את הטיול בתחילת מרץ ואנחנו חייבים לציין שהיינו ברי מזל. שבוע לאחר שיצאנו, המסלול החל להיות מוצף בהמון המון המון מטיילים בעיקר קבוצות של אנשים יחסית מבוגרים. אנשים שצריכים הרבה מאוד סבלים כי הם פשוט לא יכולים להפרד מה-Kashmir Shawl שלהם, או אלוהים יודע מה הם כבר סוחבים שם. כנראה את מה שאני סחבתי בפעם הראשונה ובפעם השנייה שהלכתי לטייל באיזור האוורסט. אם לי לקח יותר מטרק אחד או שניים להבין מה צריך לסחוב לטרק ומה אפשר להשאיר בגסט האוס בפוקרה או בקטמדנו, איזה זכות יש לי בכלל להתלונן על אותם אנשים אשר קרוב לוודאי קנו איזה טיול לארץ רחוקה באמצעות טלפון או אינטרנט מהאחוזה הנקיה אשר באירופה?
אכלנו את ארוחת הבוקר בעודנו צופים על הנקודה הבאה. הנקודה אשר אם אלוהים היה עושה עמנו קצת חסד, היינו מגיעים אליה חיש קל. אך לא. היה עלינו לרדת כמה מאות מטרים ולעלות כמה מאות מטרים. אגב, יחסית בקצה הכפר, יש חנות למטרק. יש שם מוצרים חיונויים רבים במחירים מפתיעים. באמת. מרס וסניקרס בחמישים רופיס, כשבדרך כלל בגסט האוס בגבהים כאלה כבר מבקשים שבעים ושמונים, שפתונים עם מסנני קרינה, קולה, ויטמינים, תרופות ועוד ועוד. הכל בחסות החמורים והפרדות אשר הובילו את הטובין היישר מפוקרה. הצטיידנו בכמה חטיפים וגבינה, והמשכנו הלאה. לתדהמתנו גילינו גרפאיטי של מאואוסיטים.
כמעט ושכחנו מקיומם, בייחוד אחרי שסוויסה סיפר לנו שהצבא עשה שם "ניקיון". היה כתוב Yankess go home. האמת שבאמת בטיול הזה לא ראינו הרבה אמריקאים. המאואיסטים לא אוהבים אותם כי אמריקה מספקת כלי נשק לממשל הנפאלי. ארה"ב לא ממש מעודדות את תושביה לטייל במקום. כשטיילנו באוורסט, שם המאואיסטים היו פעילים, נודע לנו שאמריקאים משלמים יותר. זה הולך ככה: אתה הולך בשביל עוצר אותך מאואיסט ומזמין אותך לשבת איתו במסעדה. כמובן על חשבונך. מה חשבת. ואז הוא מודיע לך שאתה צריך לתת לו תרומה. אתה, כמובן לא עושה בעיות. נותן 1000 רופיס. אם יש לך כרטיס סטודנט תקבל חמישים אחוז הנחה. אם אתה אמריקאי תשלם 1500 רופיס. מה שטוב, זה שהשוד הזה הוא שוד עם קבלה. אם למחרת יבוא עוד מאואיסט אחד, אתה תראה לו את הקבלה שקיבלת ולא תצטרך לשלם שוב.
מהי האמתלה לכל השערוריה?
א. האדם הלבן העשיר, מה יש, מה זה בשבילו כבר חמש עשרה דולר?
ב. הממשלה גובה סכום דומה עבור אשרת כניסה. מכיון שהאדומים רוצים לעשות הפיכה ולהיות בשלטון הם גובים ממך אות אותו סכום. נפלא. טוב. נהדר, אם באוורסט, רק כמה חודשים לפני כן, היינו עסוקים בכיצד להתחמק מהם, הפעם נשמנו לרווחה. אפילו שילמנו סכום שערוריתי של 2000 רופיס כל אחד עבור אשרת כניסה לשמורת הטבע, ואף אחד לא בדק אותנו. בנוסף לכך שלא היה שם מאואיסטים גם לא היו שם חיילי צבא הגנה לנפאל, יכולנו בשקט לפסוח על הקטע הזה של התשלום (אל תנסו בבית, אי אפשר לדעת מה יקרה כאשר אתם תהיו בדרכים ואולי עדיף להפרד מכמעט שלושים דולר ורק לא להרוס את ימי הטיול השלווים במתח, האם יבדקו האם לא יבדקו. במקרה שבודקים ואתם בלי אשרה תצטרכו לשלם מחיר כפול לילדים רעים).
הדרך מ- Chumrung ל- Bambo היתה נפלאה. הלכנו בחורש, ראינו עצים שראו הרבה יותר שנות אור מאיתנו. הרבה הרבה יותר. שמענו קולות של כל מיני ציפורים, צפצופים של קופים וגם קריאות מהדהדות של בני המקום המשתטים להנאתם. פגשנו אותם על השבילים כשאת ראשם מעטרים פרחים אדומים הגדלים באיזור. כולם שמחים וטובי לב. פגשנו גם תיירים שהיו נראים עייפים משהו. כנראה צמאים לבירה או קולה קרה ורעבים לפיצה עתירת קלוריות.
לאחר ארבע שעות של הליכה ביער הגענו ל- Bambo. מקום השוכן על גדות הנהר. מחלון חדרנו ראינו את העצים הגבוהים שליד, את המים הזורמים ואת ההרים ממעל. בבוקר אפילו ראינו קצוות שלג מושלגות. המשכנו ללכת הלאה עוד ארבע שעות ביום המחרת עד אשר הגענו ל- Deorali. היה ברור לנו שאנחנו חייבים לעצור. לא יכולנו לעלות ל- MBC(הלא הוא Machapuchare base camp) מבלי ללקות במחלת גבהים. בעלת הגסט ההאוס השני ממש התחננה שנישאר וקיבלנו הנחה במחיר כשאמרנו שאולי יצטרפו אלינו שישה חברים. אחרי כמה שעות הגיעו חברינו הספרדים והאוסטרלית. הם לא רצו להישאר בגסט האוס אך הזמינו אותנו להצטרף לארוחת ערב. החלטנו לסרב. כאשר מטרקים בנפאל, נהוג לאכול במקום בו ישנים. פעמים רבות בעלי הבתים מוכנים להוזיל את מחיר החדר, כיוון שהם יודעים שיוכלו להתפרנס מהארוחות שיגישו. התברר שעבור חימום בחדר האוכל עלינו לשלם מחיר נוסף. זו היתה הפתעה. כעסנו. הסתגרנו בחדר. לא רצינו לשלם על דבר שקיבלנו תמיד בחינם. הרגשנו נעלבים ודפוקים מכל הצדדים. כעסנו על עצמנו שלא הלכנו עוד כמה צעדים קדימה ובחרנו את הגסט האוס השני, כעסנו על הספרדים שנטשו אותנו וכעסנו על בעלי הבית שלמרות שנשארנו אצלם במקום להמשיך עם חברים, הם עדיין חמדו את כספנו.
בילינו מתחת לשמיכות הפוך עד אחר הצהריים. היתה זו הזדמנות מצויינת לקרוא קצת ספרים, ולשוחח על מהות החיים. בשלב מסויים העפנו מבט החוצה וגילינו שהשמיים בהירים. יצאנו במהירות מהחדר. הראות הייתה נהדרת. העננים נעלמו, ויכולנו לראות את כל ההרים והגבעות הלבנים אשר היו מסביבנו. אם קודם לכן שמעו שאון מים זורמים ולא ידענו מהיכן מגיע הרעש, עתה יכולנו לראות מפל ענקי אשר היה ממש מעל הכפר. נשארנו בחוץ עד אשר קפאנו מקור. בני המקום הזמינו אותנו להצטרף אליהם לחדר האוכל. סירבנו בנימוס. אני הייתי מוכנה לצום ולא לאכול ארוחת ערב ובלבד, שהקמצנים לא יתפרנסו מאיתנו. כעבור חצי שעה הם התרצו ואמרו שלא נצטרך לשלם כסף נוסף עבור החימום. מבחוץ ראינו שחדר האוכל עמוס באנשים. בעלי הגסט האוס הראשון התייצבו שם, וכנראה עוד כמה עוברי אורח הגרים בסביבה. היו שם בערך שבעה איכרים, אנשים פשוטים. נרתעתי קצת מלהכנס. רציתי את הפינה השקטה שלי, וכששכבר לא יכולתי לשאת יותר את הקור בחדר, החלטתי להכנס לחדר האוכל. בהתחלה הייתי שקועה בעצמי, וכל האנשים כמעט הפנו את מבטם למשחק השחמט בו לקחו חלק בן זוגי ועוד אחד מהאנשים. אחרי כן הם לימדו אותו לשחק משחק נפאלי מסורתי, גם הוא משחק חשיבה.
כאשר הרמתי את הראש מהספר, אחד מהם פנה אלי, Excuse me, can I ask you something? וכך החלה לה שיחה ארוכה על המצב הפוליטי בנפאל, על שהיא נחשבת למונרכיה - דמוקרטית, אך עקרונות הדמוקרטיה לא מיושמים הלכה למעשה. שהברהמינים היושבים במששלה לא חושבים על בני הקאסטות ההינדיות הנמוכות ובטח ובטח שלא על יושבי ההר שהרבה מאוד מהם בודהיסטים. למעשה האיכרים, האנשים הפשוטים לא זוכים לשום ייצוג הולם. הם חסרי אונים, סובלים מליקויים בחינוך, מליקויים באספקת מים וחשמל אבל אף אחד לא עושה דבר עבורם. הוא סיפר שהם, בני שבט ה- Gurung הגיעו מטיבט לפני כמה מאות שנים, והם בודהיסטים. העדינות החביבות והדיבור מלב ולב הקסימו אותי, כבר לא חשבתי שיש עוד נפאלים באמת נחמדים אחרי שהסתובבתי כמעט ארבעה חודשים במצטבר בארץ הזאת. חשבתי שכולם התקלקלו, שכולם חושבים על כסף, איך אפשר לקחת אותו מתיירים ואיך לרמות. בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן נתקלנו באנשים שההיקשרות לממון לא עיוורה את עיניהם. אחרי שיחה עם אנשים כאלה התעורר בי הרצון לחיות חיים פשוטים, ולעבוד בעבודה שבאמת מביאה תועלת לאנשים אחרים ולא רק לבעלי הממון.
למחרת יצאנו מוקדם בבוקר לכיוון ה- MBC. ב- Lonely planet צויין שמוטב לא לעשות את הדרך הזאת אחרי עשר בבוקר. אחרי חמש דקות של הליכה הבנו מדוע. לפנינו הייתה מפולת שלגים, כעשרה מטרים של שביל החוצה גבעה היו מכוסים בקרח, שלג שנפל בצהרי יום האתמול. הסכנה הייתה גדולה. צעד אחד לא נכון ואנחנו מחליקים למטה, לנהר הקוצף. הלכנו לאט לאט. במקום כזה עדיף לזחול על ארבע אבל כיוון ששנינו נשאנו תרמילים היה זה בלתי אפשרי. מקלות הליכה לא היו לנו, והאמת שעד עתה לא הזדקקנו להם. העליות והירידות לא היו קשות כל כך. למזלנו, כמה דקות לפנינו הגיעו למקום מטייל ומטיילת ושני פורטרים. שני האנשים החביבים סייעו לנו לחצות את השביל. הם החזיקו לנו את הידיים והשתמשו במקלות ההליכה שהיו להם על מנת לתמוך בנו. כעבור עשר דקות או רבע שעה חלפה הסכנה.
טקס גירוש רוחות
המשכנו ללכת. הנוף היה מרהיב. התפללנו שלא תהיה עוד מפולת שכזאת. כבר ראינו את Machapuchare ממש מקרוב, גם את שאר האנאפורנות. עכשיו כבר השלג החל לשלוט בנוף. עוד מעט ונגיע אל היעד. כמה דקות לפני שהגענו ל- MBC ראינו מעל ראשינו מפולת שלגים. חבילות שלג קטנות החלו ליפול. השעה הייתה קצת אחרי עשר. הלכנו במהירות, והגענו ל- MBC. שנינו חשנו במידה מסויימת כאב ראש ובהחלט היה עלינו לעצור בגלל הגובה, אבל בגלל הפינוק שלי, המשכנו. היינו התיירים היחידים במקום. שוב. האווירה לא הייתה מי יודע מה נעימה. תארנו לעצמנו שבשעות אחר הצהריים יגיעו עוד תיירים, בעיקר קבוצות, ויעשו הרבה רעש. החלטנו להמשיך ללכת עוד שעתיים ולהגיע ל- ABC.
הלכנו בשלג, חלקו מתמוסס, אך ההליכה לא הייתה קשה. היו רגעים בהם התבוססנו בלית בררה בבוץ ושלג, אך העלייה הייתה מתונה מאוד. התחלתי להרגיש קצת מעופפת. כשישבנו כבר בתוך הגסט האוס ראיתי שלג. לא, לא רק את השלג שבחוץ, אלא אותו שלג שאנחנו רואים כאשר מסתיימים השידורים בערוץ הראשון. למרות שהיה מוקדם עדיין ויכולתי לקרוא, לכתוב ולשחק דמקה עם בן זוגי המשועמם משהו, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום, חוץ מלשבת ולא לחשוב על כלום. אפלו מדיטציה לא הייתי מסוגלת לעשות. גם לא מדיטצית mindfull שמצריכה התרכזות בנשימה. הייתי משותקת לחלוטין. לאחר מכן התגברו כאבי הראש. אמרתי לעצמי שאם אני ארגיש נורא רע, אני אכנע ואחזור אחורה. אך זה היה שקר עצמי. בלעתי שני כדורים פשוטים לטיפול בכאבי ראש, אך הם עזרו ככוסות רוח למת. נותרו לי שלוש בררות: אחת לסבול, כי לא הגעתי לשלב קריטי של מחלת גבהים (לא הקאתי), אפשרות אחרת וכמובן הכי נכונה, היתה לרדת למטה, אפשרות שלישית - לקחת כדור למחלת גבהים, ואותו מאוד לא רציתי לקחת. התרופה אשר אנו לוקחים איתנו לטיפול במחלת גבהים, נועדה לטפל במחלה אחרת, היא מאוד מאוד משתנת, ואחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה לקום בטמפרטורה שמתחת לאפס לשרותים. אה, היתה גם אפשרות רביעית. מרק שום. אבל באותו רגע הייתי צריכה פסיכולוג בשביל להתגבר על הטראומה שנגרמה לי מהפעם האחרונה בה אכלתי מרק שום.
זה היה לפני ארבע שנים בטרק הראשון שלי, הלא הוא Around Annapurna. היינו ב- Thouroung phedi-high camp. זה היה בבוקר בו עמדנו לחצות את ה- Thouroung La. העירו אותנו בחמש בבוקר והגישו לכולנו מרק שום. הם כנראה החליטו לחסל את מלאי השום במחסנים ובכל קערית מרק היו להערכתי שני ראשים שלמים. במשך שלושה ימים, הייתי אחוזת בחילה, מטעם וריח השום אשר לא הסכים לצאת מגופי. יש לציין, לזכות אותו ירק מסריח, שבאמת לא סבלתי מסימפטומים של מחלת גבהים למרות עלייה של שבע מאות מטרים! אבל מי זוכר את זה. שעתיים שלמות ב- ABC עברו עד שהסכמתי להתגבר על הטראומה ולאכול מרק שום. כמה כבר אפשר לסבול. הזמנתי מרק שום. כבר אחרי צלחת אחת, השלג של רשות השידור נעלם. גם השלג בחוץ כבר נעלם כי כבר היה חושך. המרק היה אפילו טעים, במיוחד עם ה- Gurung bread. לא תאמינו, מרוב התלהבות הזמנתי עוד מרק. אחרי הצלוחית השנייה, הייתי מסוגלת כבר לקרוא ספר, לא ייאמן! אין על השום.
התעוררתי בלילה. הירח נעדר אך במקומו הרקיע השחור היה משופע בכוכבים, מראה של מדבר. התעוררתי שוב בארבע בבוקר, והעפתי מבט מדי פעם לחלון. הצבעים בחוץ השתנו לאט לאט והשמש החלה לשקף לנו את נוכחותם של ההרים מסביב. בשש יצאנו מהגסט האוס. המראה היה משגע. ההרים היו צחורים יותר מכל בגד בפרסומת של Tyde ואור צהוב חלש הלך והתגבר מאחוריהם. השמש הופיעה רק אחרי שכבר הכל היה מואר. היא הייתה אי שם מאחור. הלכנו כמה מטרים מהגסט האוס. לכיוון דגלי התפילה. שם אפשר גם לתצפת על הקרחון הקרוב. ראינו חתיכות קרח הולכות ומתנפצות ומשמיעות שאון אדיר. כל רגע צבע השמיים השתנה וכן גם צבע ההרים והצל שלהם. השקט היה מוחלט. המחנה היה כמעט ריק. היו שם אולי עוד ארבעה תיירים חוץ מאיתנו. נהננו מהשקט הזה שרק השלג מסוגל לייצר. אחרי שעה של הנאה, כשהשמש כבר האירה את המקום, הלכנו לארוז. מצד אחד, חשבנו שאולי כדאי להשאר, בכל זאת עבדנו הרבה על ההליכה וכל כך יפה כאן, אבל בכל זאת היו קוצים בתחת. בכל זאת, קצת קשה לחיות בקור שכזה במיוחד לבוגרי גוש דן ובאר שבע.
התחלנו לרדת למטה במהירות. למרות הגשם אשר תפס אותנו, המשכנו וירדנו עד ל- Bambo. רצינו אוכל טרי, מחירים סבירים וטפרטורה של בני אנוש ולא חתולי שלג. ההליכה ביער הייתה מהנה מאוד. כי ירדנו כלפי מטה ולא היינו לחוצים ממחלת גבהים. נהננו מהמסתורין של היער, מקולות הציפורים ומהשלווה. ב- Bambo נהננו מפיצה, מפתיעה באיכותה, וקולה. ביום המחרת ציפה לנו יום קשה אבל קצר. שוב הדרך ל- Chumrung ירידה תלולה, עלייה תלולה. כעבור ארבע שעות הגענו, מחוסלים. התיישבנו בגסט האוס, התקלחנו ואכלנו מנה רצינית מאוד של דאל באט. כל כך שמחתי שוב לחזור לשגרת המדיטציות שלי, לאפשרות לקרוא ספר כמעט יום שלם מבלי למהר לשום מקום, אה.. והראות הייתה נהדרת.
לאחר ארוחת הערב בעל הבית, כינס אותנו ועוד שלושה תיירים שהגיעו למקום. הוא הסביר לנו, שבערב הולך לקרות משהו חשוב בכפר. הם הולכים לחגוג מאורע שכבר לא חגגו אותו עשרים שנה. הוא לא פרט. רק אמר שנסגור היטב את הדלת, והתנצל על הרעש שיגרם לנו משך כל הלילה. לאחר שאלות חוזרות ונשנות הוא התרצה ודיבר קצת יותר. הוא אמר: אנחנו בודהיסטים, ולכן אנחנו חוגגים את החג הזה. מה אתם חוגגים? שאלתי, והוא אמר שהוא לא יכול להגיד. בקיצור התחמק. הוא ביקש שלא נשאיר חפצים אישיים בחדר האוכל והעביר את הבגדים הרטובים שתלינו על החבל לקומה השנייה.
בעשר בערב זה התחיל. קבוצת גדולה התקרבה למקום. ראינו אנשים האוחזים פנסים ולפידים, צועדים במעלה הכפר. נשמעו צעקות וצרחות של גברים, צווחות של נשים, שריקות, וקולות של מצילתיים ותופים. הם עברו בית אחרי בית. כעבור חצי שעה הם הגיעו לחצר הגסט האוס בו שהינו. הם היו לבושים בכותנות לבנות מקושטות בעלים ופעמונים וחבשו פרווה. חלקם אחזו מקלות חלקם חרבות, הם נכנסו לחדרים ורדפו אחרי משהו בלתי נראה וצעקו, הם רדפו אחרי בעלת המקום והיכו אותה במקל, לא בחוזקה, זה היה רק סמלי, אחרי כן הם נכנסו למטבח מלמלו ברכה ויצאו החוצה בצלצולים ובקולות תופים. הם עברו לבית הבא. חשבנו שהכל נגמר.
הלכתי לשרותים, ולמזלי לא שכחתי לסגור אחרי את הדלת. כעבור כמה דקות, באו אותם רודפים וניסו לפרוץ את הדלת. סיימתי את ענייני מהר מאוד ומיד כשפתחתי הנערות הצווחניות נכנסו פנימה. כשרצתי במהירות חזרה לחדרי, ראיתי חבורת נערים צעירים רצה לכיוון השרותים עם מקלות. לא נשאר מקום לספק. הטכס נעשה למטרה אחת. גירוש רוחות רעות. רבים האנשים החושבים, שרוחות רעות מתיישבות בתוך גופם של נשים. צלצולי הפעמונים, התופים, החרבות והמקלות נועדו לגרש את הרוחות הרעות. מה הקשר בין הטקס הזה לבודהיזם? אין קשר. הבודהיזם לא שולל קיום של ישויות חסרות גוף. אבל בבודהיזם עיקר העבודה הוא בין בן אדם למיינד שלו. בני שבט ה- Gurung הגיעו מטיבט. הדת השלטת שם הייתה הבון שהיא באמת דת יותר אנימיסיטית. היום כבר מעטים מאוד מהאוכלוסיה בטיבט הם בוניסטים. אבל כאשר בני שבט ה- Gurung עזבו את ארץ מולדתם, ייתכן שהבודהיזם לא היה חזק וזו הסיבה שמנהג גירוש הרוחות עדיין קיים אצלם.
אותו לילה המשיכו בני הכפר לעבור בית אחר בית. למחרת השתרר שקט, מי שלא היה צריך לטפל ביבולים שלו, לא מיהר להתעורר. בשקט הזה המשכנו לרדת למטה, ל- Jhino, Lundruk, Potana ולבסוף פוקרה. למרות שחיפשנו שקט, אוויר ונוף הרים, קיבלנו גם קצת מהתרבות. למרות שהודינו כי הגענו למזרח בטעות, ולמעשה אנחנו מעוניינים רק בנוף ולא באוכלוסיה, נהננו מאוד גם ממה שהיה לאנשים להציע. ואולי זכינו בכל זאת בגלל שהגענו לפני האחרים. כנראה שכאשר השבילים מפוצצים, הרוחות לא באות לבקר.
