מפוקרה לאנאפורנה
עזבתי את הבלגאן של קטמנדו ונסעתי לפוקרה (Pokhara) לטובת טרק נוסף, הפעם באזור האנאפורנה (Annapurna), מגבלות זמן אילצו אותי לוותר על ה"אראונד" המפורסם ולצאת לטרק קצר יותר - לאנאפורונה בייס קמפ (ABC) וממנו לפון היל (Poon Hill).
אחרי 7 שעות נסיעה הגעתי לעיר ששוכנת לגדות אגם Phewa ומשקיפה אל הפסגות המושלגות של רכס האנאפורנה, פוקרה קטנה יותר מקטמנדו, ויפה ונעימה מאד. האזור התיירותי Lake Side לא מלחיץ כמו הטאמל, כנראה שהקרבה לאגם משרה מעין אווירה רגועה על כולם. העניינים מתנהלים פה בסוג של נינוחות תאילנדית, וכהוכחה לזה יש כאן לא מעט דוכנים של מיצי פירות טריים, אומנם עוד יש לנפאלים מה ללמוד על האומנות העדינה של הכנת שייק ראוי, אבל כל הכבוד על המאמצים.
גם כאן יש לא מעט חנויות, במיוחד לציוד מטיילים, ויש אומרים שהמחירים פה נמוכים מאלה שבקטמנדו, אבל אין את אווירת הקניות המטורפת של הטמאל. באחר הצהריים שביליתי בפוקרה סיימתי את המנהלות שכללו הוצאת פרמיט, רכישת מפה, קניית מיקרופליס (נו, זה כל כך זול פה!) וכמובן שלב ההתיעצות בסוכנות סוויסה (האח של) והעתקת סיפור הדרך לפנקס. למחרת ב-7:00 בבוקר כבר הייתי על האוטובוס ל-Nayapul - נקודת ההתחלה של הטרק. יצאתי לבד, אחרי הרעש והמהומה של העיר הגדולה רציתי מנה מזוקקת של שקט, רק אני והטבע הגדול. אומנם הוזהרתי שיש כאן שודדים, מפולות שלגים ומורדים מאואיסטים אבל העדפתי להתעלם ולקוות לטוב. יום ההליכה הראשון עבר עלי בנעימים בין שדות ירוקים וגינות פורחות, עם נוף ההרים הלבנים ממול. מדי פעם פגשתי מישהו על השביל, בעיקר כפריים מהסביבה ומעט מטיילים שהלכו בכיוון ההפוך. אחר הצהרים המוקדמים הגעתי לכפר Ghandruk בגובה 1,939 והתחלתי לחפש גסט האוס.
עננים החלו מתאספים בשמיים ולא ראיתי טעם למהר. החלטתי לסטות קצת מהדרך הראשית ולחפש מקום שקט. די מהר מצאתי את מבוקשי בגסט האוס Excellent View, מקום נהדר עם גינה ענקית ויפה שפורחת בשלל צבעים ונשקף ממנה נוף נהדר של ה-Annapurna South שגובהה 7,219 מטר. טאנצ`י בעלת הבית התזזיתית אפילו הסכימה לעשות לי הנחה על מחיר החדר, 50 רופי במקום 100, בתנאי שלא אגלה לאיש. המחירים לאורך הטרק נקבעים על ידי ועדה מיוחדת ובעיקרון אין הנחות. כשיצאתי מהמקלחת (החמה) פגשתי את שכניי החדשים, לפחות להערב, 6 איטלקים שלא כל כך מדברים אנגלית אבל הצליחו להסביר לי שכבר הספיקו להיפגש היום עם המאואיסטים, ו-2 הפורטרים שלהם דורגה וג`וגארט שדווקא מדברים אנגלית מצוינת.
דורגה וג`וגארט הם אחים ושונים מאד אחד מהשני, ג`וגארט הוא פשוט קלישאה של מקומי שעשה מעצמו מסכן, מתחיל לדבר אתך בחביבות ותוך שתי דקות מספר לך איזה צרות כלכליות יש לו ומשדל אותך לקנות לו בקבוק של יין תוצרת בית. איתי הצליח לו, למרות שבדרך כלל אני מתנער מניסיונות כאלה, דורגה הוא משהו אחר, בחור על הכיפאק שניגש אלי ושאל אם אני רוצה לשאול משהו בנוגע לתרבות הנפאלית או לאזור האנאפורנה. הוא סיפר לי על ההרמוניה הבין-דתית שמתקיימת בנפאל בין ההינדים לבודהיסטים, אבל גם בינם לבין המוסלמים, וסיפר לי שיש גם קהילה באהית קטנה, הקלקול היחידי מבחינתו הם המאואיסטים ששואפים למהפכה קומוניסטית. "דתו" של מאו היא הצעירה ביותר בסביבה וכיאה לצעירים, גם הדוגמטית ביותר.
דורגה שאל אותי שאלות על ישראל, על המטיילים הישראלים בעיקר, והזמין אותי אליו לכפר Sarangkot שנמצא לא רחוק מפוקרה, כשאסיים את הטרק. הוא גם המליץ לי על גסט האוס ב-Chomrong, הכפר שבו אשן למחרת. את יתר הערב העברתי במשחק שחמט עם הבן הצעיר של המשפחה שהתגלה כשחקן ערמומי ביותר. המשחק לא הוכרע כיוון שהוא נאלץ ללכת לעזור בהכנת ארוחת הערב לחבורה האיטלקית. אבל אני חייב להודות שהוא הוביל עלי בפרש. למחרת בבוקר אחרי ארוחה טובה יצאתי לכיוון צ`ומרונג. בדרך לא היה הרבה שינוי בנוף, קצת מצחיק שאני מתרגל לזה אבל אלה היו שוב אותן טראסות ירוקות, נהרות, מפלים, פסגות לבנות, והכפריים. ההתרגלות הזאת לנוף גרמה לי להתרכז בפרטים הקטנים. בסדר המופתי של ערוגות הירק, בעובדה שעל אף העוני רצפת הבית תמיד מצוחצחת ובכניסה יהיו שתולים שיחי פרחים צבעוניים. שמתי לב, והאמת שלא בפעם הראשונה, ליופיין של הנשים הנפאליות, לשקט שבו סוחבים הגברים את המשאות הכבדים במעלה ההר ולטבעיות שבה משחקים הילדים אחד עם השני.
מעיינות חמים, גשם זלעפות
בערך באחת בצהרים הגעתי לצ`ומרונג, השמיים היו בהירים עדיין ואני פתחתי מפה כדי לראות מה המרחק לכפר הבא. תוך כדי נסיונות חישוב של המרחקים בקנה מידה של 1:160,000 נתקלה עיני בסימן קטן ואהוב לא רחוק מצ`ומרונג. מעין מזרקת מים בצבעי אדום וכחול שפירושה - מעיינות חמים. בירור קצר העלה שמדובר בשעה ירידה תלולה שאותה צריך לטפס אחר כך בחזרה. התלבטות של ממש לא היתה לי, כשאני נתקל במעיינות חמים כל השיקולים לא נחשבים ורק המחשבה על טבילה באמבט טבעי של מים חמים ממלאת לי את הראש. מצאתי את הגסט האוס שדורגה המליץ לי עליו ואכן לא התאכזבתי. גם פה קיבלתי הנחה וחדר נקי שצופה על פסגתו המעוננת של ה-Mardi Himal בגובה 5,587, השארתי את התיק בחדר, לקחתי איתי רק מה שצריך ושמתי פעמיי אל האושר בהתגלמותו. אחרי שעה של ירידה במדרגות האבן התלולות אכן מצאתי את מה שחיפשתי: שלוש בריכות מאבן מסותתת על גדול הנהר השוצף שמעליהן צמחיית ג`ונגל ירוקת עד.
אחרי בדיקה מדוקדקת גיליתי שבבריכה הדרומית ביותר זורמים המים הכי חמים ולשם נכנסתי. קשה להסביר את התענוג שברביצה במים חמים, מעלי אדים, צלולים לחלוטין, אחרי יום של הליכה השרירים הקשים מתרככים לאט לאט ושלווה שקטה חודרת אל הגוף פנימה דרך כל הנקבוביות שנפתחות. כשהתרגלתי קצת אל חום המים יצאתי לטבילה במי הנהר הקפואים וחזרתי אל המים ששוב רתחו כנגד הגוף הקר. כך ביליתי לי את הזמן יחד עם שני סבלים נפאלים וקשיש קוריאני, ואלמלא קרב הערב ולפניי עוד היה הטיפוס הארוך חזרה לצ`ומרונג ולמאפייה של הכפר (עוד פיתוי שקשה לי לעמוד בפניו) אולי הייתי נשאר שם עד היום. הטיפוס אומנם לא היה קל אבל אחרי ארוחת הערב פיציתי את עצמי בקרואסון שוקולד משובח מהמאפיה המצוינת שממוקמת 3 דקות הליכה מהגסט האוס, הלכתי לישון כשאני מנסה לשער את יופיו של הנוף שיישקף מחלון חדרי למחרת בבוקר, מתוך ידיעה ששגרת מזג האוויר של בקרים צלולים תחשוף בפניי את מה שהסתיר הצעיף המעונן של אחר הצהרים.
בבוקר המחרת כשהסטתי את הוילון כדי לראות סוף סוף את הנוף המדהים שנרמז לי אתמול, גיליתי לזוועתי שלא רק שענני אמש לא הסתלקו להם, אלא שבינתיים הם השמינו כהוגן ועכשיו הבטתי בשמיים בצבע אפור כהה של ענני גשם נמוכים. נמנמתי לי קצת במיטה וכשראיתי שגשם לא יורד בינתיים, לבשתי את ה"גורטקס" ויצאתי לדרך.
הצעידה נפתחה בירידה של 2,162 מדרגות אבן עד לנהר. כשהגעתי למדרגה ה-2,014 נזכרתי פתאום שהשארתי את התיק הקטן עם הכסף, כרטיס הטיסה, דרכון והמחאות הנוסעים מתחת לכרית בגסט האוס. את כל המדרגות שירדתי נאלצתי לטפס בחזרה והפעם תחת מתקפת חרדה. כנראה שהתמכרתי להרגל לרדת ולעלות לצ`ומרונג. סוף טוב הכל טוב, אחרי הטיפוס המפרך בחזרה מצאתי את התיק שבעל הבית העביר לכספת שלו כששום דבר לא חסר בו, בדרך חזרה למטה (שוב!) שלשלתי 100 רופי לקופת התרומה למען בניין חדש לבית הספר המקומי ששעה מוקדם יותר התעלמתי באלגנטיות מקיומה. רמז כזה קשה לפספס, במשך היום עזבתי את נופי הטראסות הפתוחים, ונכנסתי אל תוך צמחיית יער מהאגדות. עצים לבושי מטפסים וטחב, נחלים ומעליהם גשרוני עץ, עלי שלכת צהובים ואדומים נרקבים על האדמה הלחה. רק קני הבמבוק הדקים הזכירו לי שאני באסיה ולא באיזה יער מכשפות אירופאי.
על השביל הזדמן לי מפגש מעניין עם שני צלמים צרפתיים כשהם בדיוק היו בהפסקת ג`וינט. מסתבר שהם עוצרים כל שעה עגולה לטובת פתיחת הצ`אקרות והתודעה ולטרק הזה לבדו הם הצטיידו ב-5 טולות (300 גרם) של צ`ארס, הם משוטטים להם בעולם "פרילאנסרים חופשיים ועניים" כהגדרתם ומתפרנסים בדוחק ממה שהם אוהבים לעשות. מצלמה דיגיטלית בשביל העיתונים למרות ההתנגדויות לצילום דיגיטלי, ושתי מצלמות ריפלקס ישנות, מוטענות בסרטים שחור-לבן, בשביל האמנות. המפגש איתם הזכיר לי כמה חמקמק הוא החופש ואת השאלה האם יכולת כלכלית מקנה לך את היכולת לעשות מה שאתה רוצה, או שדווקא ההיפך - הנסיון לצבור כסף על מנת שישחרר אותך רק מקבע אותך למקום. נו, כרגיל - אין תשובות קלות...
קרואסונים ותה בדרך לבייס קאמפ
בצהרים התחילו להרטיב אותי טיפות בודדות ואני החשתי את צעדיי כדי להגיע למחסה לפני שהטפטפוף יהפוך למבול. הגעתי ל-Bamboo, אסופה של 5 גסט-האוסים, ממש ברגע שבו ענני הבוקר החליטו לקיים את ההבטחה שנשקפה אלי מהחלון בצ`ומרונג, ולהמטיר גשם עז. אחרי שראיתי שהגשם לא נפסק החלטתי לעצור להיום וקבעתי את משכני ב-Bamboo Guest House. אמנם קיוויתי להגיע קצת יותר רחוק היום, אבל הסתבר לי שיש גם צד חיובי למצב, בבאמבו נמצאת המאפייה האחרונה בדרך ל-ABC. עוד יום של קרואסונים!
בערב, סביב השולחן בחדר האוכל המשותף, יושבת חבורה מעורבת של נפאלים, צרפתים, צ`כים, זוג הולנדיות ואנוכי הישראלי. פה הקול מורכב מלגימות של מרק ושיחות בכמה שפות. מתחת לשולחן פועל תנור שמחמם את הרגליים, צעירה נפאלית יפהפייה מחלקת את הקלפים למשחק הבא, שני צרפתים מבוגרים האחד דומה לסילבן שלום, השני לאורי אבנרי, ממלאים את צלחת הדאל-באט והצ`כים השקטים קוראים בלונלי פלנט, כאילו שהוא יכול להגיד להם אם מחר ירד גשם או לא. ההולנדיות המבוגרות שיושבות לידי רושמות את ארועי היום במחברת, אני פוצח איתן בשיחה בהולנדית המעטה והמשובשת שבפי. למזלי בנפאל, בדיוק כמו בהולנד, עוברים מאד מהר לאנגלית, מסתבר שנפלתי על שתי נשים מעניינות מאד, לא עניין של מה בכך כשמדובר בעם ההולנדי.
זוג לסביות שכבר עברו את שנתן ה-50, השכירו את הבית בליידן, ויצאו לטיול אופניים בעולם. כל זה קרה לפני שנתיים וחצי (!), ומאז הן מדוושות להן, חצי שנה באירופה ושנתיים באסיה. בדצמבר הקרוב יחזרו להולנד, אבא של אחת מהן בן 87, מאד מתגעגע, וחוץ מזה הביטוח עומד להיגמר. שוחחנו ארוכות על האתגרים שאירופה עומדת בפניהם, ובמיוחד על הולנד. קצת על ליידן שבה ביקרתי רק פעם אחת, וקצת על אמסטרדם שבעיני היא עיר מנומנמת ובעיניהן היא גדולה מדי. על כל המקומות שבהם הן ביקרו (הכי אהבו את פפואה והכי לא אהבו את מלזיה) ועל חוויות משותפות מסין. חלקנו את אותה דעה על מרגו המטורללת, בעלת הגסט האוס שבתחילת ערוץ זינוק הנמר, ועל הפראזה "מי-הו" שפירושה "אין לי" או "אי אפשר" בסינית. וגם על הנינוחות התאילנדית ועל סוד הקסם ההודי שאין להסבירו במילים. נפרדנו בברכת Goede Nacht ופרשנו לשינה בתקווה שמחר יתפזרו העננים.
למחרת בבוקר התעוררתי ליום בהיר להפליא, מה שנקרא - מתנה משמיים. אחרי ארוחת בוקר מוקדמת של קרואסון (אלא מה?) וכוס תה יצאתי לדרך בכוונה לעשות את הלילה ב-ABC. בחלק הראשון של היום הלכתי בעיקר בתוך יער במבוקים עובר מדי פעם מעל מפלי מים מעניינים. המים פיסלו באבן ויצרו שקערוריות עגולות מפוספסות לרוחב בכל מיני צבעים. מתחתי נהר שוצף בצבע אפור מטאלי ובאופק ההרים המושלגים. מי שראה את הסרט האיטלקי "קסם הנעורים" בוודאי זוכר את הקטע שבו ניקולה מטייל בנורבגיה ומביט בפיורדים שמתחתיו. ככה פחות או יותר הרגשתי.
בצהרים עצרתי ב-Deurali בנקודה האחרונה לפני ה-MBC כלומר- Machhapuchhere Base Camp, משם יוצאים לטיפוס על ההר שפסגתו דמויית זנב דג, בגובה 6,993. בדאוראלי שתיתי כוס תה משובחת במיוחד. בקטע הדרך הבא הנוף משתנה והופך קודר יותר, מה גם שעננות הצהריים ירדה בינתיים, ומניקולה איטלקי ומבסוט הפכתי לאט לאט למעין פרודו באגינס מ"שר הטבעות" בטיפוס האינסופי בהרי מורדור האפלים. עצים עירומים צצים מתוך השלג שהתחיל לעטר את הנוף מסביב וגם את השביל. מפלים נשפכים על קרחונים אפורים מלוכלכים. עורבים שחורים חגים ממעל, צוקי אבן רבים מתגבהים מסביבי, ואני לבדי בנוף האימים הזה. השלג מתעבה לאט לאט, השביל הולך ונעשה חלקלק, צריך לשים לב בדיוק איפה אני מניח את הרגל ואני נעזר יותר ויותר במקלות ההליכה. אחרי קצת יותר משעתיים אני רואה את ה-MBC דרך קרע בערפל ומחיש את צעדיי. אני מסיים את הטיפוס במדרגות האבן ונכנס אל תוך חדר האוכל החמים.
יושב על כוס תה וחושב אם כדאי לי להמשיך ל-ABC או לעצור פה היום. השעה רק שתיים בצהריים ואם השמש רק תצא קצת לא תהיה לי בעיה להמשיך. כמו כדי לעזור לי להחליט קרני השמש חודרות דרך החלון, הערפל מתפזר ונוף לבן מהמם נפרש מכל הכיוונים, אני מעמיס את התיק על הגב ויוצא אל קטע ההליכה האחרון, מה-MBC אל ה-ABC. הקטע הזה הכי קשה לי, אני כבר אחרי 7 שעות הליכה והשביל כולו קרח, בכל צעד שני אני מתחלק וההתקדמות איטית מאד. גם בעצירות התכופות לצורך צילומים מעכבות אותי, אבל היופי הזה כל כך כובש שאני לא יכול לוותר. האמת שלפני שיצאתי לטרק חשבתי לעצמי "נו, עוד הר עם שלג..." אבל אני בהחלט נופל ברשת של העוצמה הלבנה הזאת, זהו יופי שקט ואצילי, שנמצא על אותה סקאלה של יופי המדבר רק בצד השני.
אני עוצר לרגע, זה רק אני ומרחבי השלג מכל הכיוונים. פתאום אני רואה נקודה שחורה קטנה שהולכת ומתקרבת, אחרי 5 דקות מגיעה אלי נערה קוריאנית תשושה שבמקום נעליים היא לובשת סנדלים וגרביים עבות. מה לעזאזל היא חשבה לעצמה? את זה אני לא מצליח להבין, אבל הנה היא פה ואת השעה האחרונה אנחנו עושים יחד. רבע שעה לפני שאנחנו מגיעים לבייס קמפ נשארות רק שאריות של קרני שמש אחרונות מעבר להרים והאוויר מתקרר מאד בבת אחת. אני, כמו איזה מטפס הרים אוסטרי בחולצה ומכנסיים קצרים שוקל אם לעצור לרגע ולהתלבש אבל המחנה כבר נראה כל-כך קרוב שאני מחליט לסיים את ההליכה ולהתלבש שם. כשאני פותח את הדלת העיניים של כולם ננעצות בי. "כן, קר לי" אני אומר בלי שנשאלתי וניגש לפינה להתלבש. 5 דקות אחר-כך לבוש כהלכה ועם ספל תה ביד אני פותח וסוגר את האצבעות שהתקשו מהקור ומהאחיזה במקלות.
אור אחרון מאיר את פסגתו של Machhapuchhere ואחר כך הוא נעלם בתוך ענן של ערפל סגול. אחד החסרונות של להגיע אחרון היא שאפשרויות הלינה שלך מצומצמות מאד. למעשה כשאני הגעתי לא ממש היו אפשרויות לינה ובעל הגסטהאוס הציע לי מיטה מאולתרת על אחד השולחנות בחדר האוכל. בעיני זו היתה עסקה משתלמת למדי. לא שילמתי עבור חדר וקיבלתי את המקום היחידי שהיה בו חימום. מלבד הנחירות של הפורטרים שאיתם חלקתי את חדר האוכל/שינה לא מצאתי חסרונות. בבוקר קמתי ליום שאי אפשר לבקש טוב ממנו, שמים כחולים כהים נטולי ענן ושמש חזקה מאד שהאירה את ההרים שמסביבי באור מסנוור. פנורמה של פסגות מפואורות, כמעט 360 מעלות של הרים מושלגים עוצרי נשימה הם ההצגה הגדולה בתיאטרון של ה-ABC ואני לא יכול להפסיק לצפות. קצת מעל הבייס קמפ ישנו מעין מקדשון עם דגלי תפילה טיבטיים ושלט הנצחה עליו כתוב "ההרים אינם אצטדיונים שבהם אני מציג לראווה את רצוני לכבוש, הם ההיכלות בהם אני מתפלל". ואני תמיד חשבתי ש-GOD IS A D.J.
האמת, שהקיטש הספציפי הזה נמצא במקום הנכון. נשארתי בבייס קמפ עד הצהריים. השעה בה העננים מתחילים לדחוק את כחול השמיים ולהסתיר את כל היופי הזה מהעיניים הרעבות לעוד. ירדתי מה-ABC במטרה להגיע עד Bambo ולפנק את עצמי בקרואסון שוקולד חם. עם ערב, ועל אף הגשם שהתחיל לטפטף הגעתי לאותו הגסטהאוס שאותו עזבתי אתמול בבוקר. בניגוד לתפוסה המלאה שהיתה פה לפני יומיים, הערב אני האורח היחיד. שעה אחרי הגיעה מטיילת גרמניה בת 50 שזה לה יום ההליכה ה-34. אין פינה באנאפורנה שהיא מוותרת עליה.
זה היה ערב מוצלח ביותר, למשפחה לא היו אורחים על הראש, פשוט ביליתי איתם ערב נעים וחמים. הבן הצעיר ישב בשקט והכין את שעורי הבית כשהאמא עוזרת מדי פעם, 2 הבנות הגדולות יותר פטפטו להן בפינת השולחן, ונדמה לי שמדי פעם הן גם העבירו עלי איזה ריכול קטן, אחרת למה המבטים והצחקוקים? אחר כך הבת הגדולה אמרה שאני לא ישראלי לדעתה, כי אני לא מתמקח ולא עושה רעש, התביישתי לספר לה שבגנדרוק ובצ`ומרונג דווקא עשו לי הנחות. שאלתי את בעל הבית מה דעתו על האנאפורנה בייס קמפ, מאד הופתעתי כשהוא אמר שאף פעם לא עלה לשם. נידנדתי לו שעה כדי שהשנה יסגור את המקום יומיים יותר מוקדם ויעלה. בסוף סגרנו על זה שכשאחזור לכאן שוב הוא יעלה יחד איתי. אינשאללה.
סיכמתי את החלק הזה של הטרק (על קרואסון וכוס תה) כהצלחה אמיתית. מחר אני ממשיך לכיוון ה-Pun Hill ומסיים את שלב החזרה על עקבותיי. זה רק אמצע הטרק ואני תוהה אם החצי השני יצליח לגעת בי כמו שה-ABC נגע בי, ומקלל את עצמי על שלא תכננתי מספיק טוב את הזמן כדי לצאת ל"אראונד". טוב, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה, זאת שבסופה אני אגרור את בעל הבית באוזן, כל הדרך למעלה..
