שיגאטסה

14.7.95

ישנתי טוב יחסית וקמתי מאוחר. לארוחת בוקר מצאתי גרנולה, שהזכירה לי כמובן את קורנליה...ירדתי לכביש, ואחרי חצי שעה עצרו לי שני סינים במשאית, נוסעים לשיגאצה. בדרך עצרנו במסעדת דרכים קטנה. התכוונתי לשלם עליהם, אלא שאז הגיעו שאר הח`ברה` - מסתבר שהם היו הראשונים בשיירה של ארבע משאיות. נאלצתי לוותר על התענוג, לאור העובדה שהם היו שמונה. אכלנו ארוחת מלכים: שתים-עשרה תוספות, תפוחי אדמה מטוגנים, חצילים, ירקות, אפונה - הכל מטוגן וחריף ונהדר ועם הרבה אורז כמובן.

שעה אחרי שהמשכנו בדרך, עצרה אותנו משטרה. הם עשו לי חיפוש מדוקדק בתיק, וגרמו לי דפיקות לב כשפרשו את מפת סין שלי, שבה מסומנת הדרך שעשיתי לטיבט - אבל הם לא עלו על זה. כנראה הסגול שלי לא בלט מספיק על המפה. משום מה, הם לא עשו ענין מדפים משוכפלים שיש לי של הדאלי לאמה, אבל כן התרגשו מצילומים מהמדריך לטיבט שעשיתי בלאסה. הסיפורים אומרים שהסינים מאד רגישים לכל תעמולה טיבטית ואפילו עושים בעיות לאנשים שיש להם תמונות של הדאלי לאמה. הם לקחו אותי אתם בג`יפ, מעכבים את הנהגים שלי מאחור. על כל מקרה שלא יהיה, זרקתי מהחלון את הדפים של הדאלי לאמה כשהם לא שמו לב. לא מפסיק לאכול את הלב על שסיבכתי את הנהגים שלי, ושמח שלפחות זה קרה עם נהגים סינים ולא טיבטים.

בשיגאצה השוטרים לקחו אותי ל- PSB, משטרת התיירים, שם הסבירו לי שאסור לנסוע בטרמפים. מחר הם אמורים לסדר לי פרמיט, ואז גם אנסה לברר מה עלה בגורל הנהגים שלי. פגשתי בתחנה בחור אוסטרי שסיפר לי שפסטיבל שהיה אמור להיות היום באחד המנזרים התפתח להפגנה עם הרוגים. כשהוא ניסה לרחרח מה בדיוק קרה, המשטרה לקחה אותו. כשאני יצאתי, הוא עוד עוכב שם תחת איום של 15 ימי מעצר.

 ישן במלון Tenzig, 15 יואן ויש בו גג מדהים מעל לשוק עם נוף נהדר של העיר, ההרים מסביב והמנזר, שמן הסתם ישאר סגור בימים הקרובים. העיר נראית נחמדה למרות שאני מתחיל להתעייף מהבלגאן הבלתי פוסק עם המשטרה, בעיקר היום, אחרי שסיבכתי לא רק את עצמי, כלומר, רק לא את עצמי.

15.7.95
 חלומות:

-שרון, רני, קורנליה, אני ועוד שניים הולכים למסעדה יוקרתית. אני אומר לקורנליה שאני אוהב אותה.
 -אני נוסע במשאית עם המון תיירים, גם קורנליה שם. יש כמה קטעים מפחידים בדרך, ובקטע מסוים הנהג מסביר לי שאם יש שני גלגלים של המשאית באויר, המשאית לא תיפול. אם שלושה גלגלים באויר, אז גם כנראה שלא. אחר-כך אני יורד והמשאית מתחילה לנסוע, אני רץ אחריה ועולה עליה בקפיצה תוך כדי נסיעה.

לתחילת הכתבה

תופסים טרמפ

16.7.95

 מחכה לטרמפ ללאצה, אולי אפילו עד שגר (Shegar) - זה 290 קילומטר מכאן, עיירה קטנה על הספק כביש המכונה The Friendship Highway, המחבר את לאסה אל קטמנדו. אתמול במלון הייתי עם חבורה מעניינת - שני ישראלים, עופר ועדי ששונאים את הודו, זוג בלגים, כריסטין וז`רום שמתים על הודו והיו שם בערך חצי שנה, מארק, ביולוג קנדי תמהוני שחוקר את היחסים בין הנוודים לסביבה, ומיכאל, בחור צ`כי שנוסע באופניים לנפאל. כריסטין וז`רום נוסעים כמוני לעשות את הטרק לרונגבוק, המנזר שעל האוורסט, ואולי עוד ניפגש בהמשך. הם יצאו היום ללאצה באוטובוס, ואשמח אם יצא לנו לעשות ביחד את הטרק, שאמור לקחת ארבעה-חמישה ימים לפי הספר. הם עושים רושם של אנשים שאסתדר אתם טוב.

יום של סתלבט, מקלחת וכביסה. במשך היום רמקולים ענקיים משדרים לרחובות פרופגנדה סינית בקולי-קולות, ובלילה הכלבים משתוללים באקסטזה, בלי הפסקה. השתעשעתי לראות איך הם מחממים מים לתה במלון - שמים את הקומקום על מתקן שמורכב משני לוחות מתכת קעורים, שמרכזים את חום השמש אל תחתית הקומקום. גרסה פרימיטיבית לדוד שמש.

 מחכים אתי כאן עוד כמה אנשים: איש עם ילד, איש ואישה וילד, סבתא ואמא ובת, ועוד איש. הם באו בנפרד אבל התחברו מיד ואכלנו כולנו במשותף צמפה עם תוספות של בשר וירקות. הם אכלו מכלי אחד בידיים, אבל לא רצו שאני אוכל אתם אז שמו לי בנפרד - מוזר. אולי אני נראה להם מלוכלך? אולי החיוורון היחסי שלי נראה להם חולה? או שסתם הם שמעו דברים רעים על חוסר ההיגיינה של התיירים...מאוחר יותר ישבתי ועישנתי סגריה עם ילד סיני בן 11. ב- 17:30, אחרי שמונה שעות של המתנה בשמש הקופחת התיאשתי וחזרתי. נהג אחד שעבר הבטיח שייקח אותי מחר לטיגרי. נראה.

17.7.95

הערב אתמול נסגר על גג של המלון עם בחור אנגלי שהגיע מנפאל, ערב שקט ורגוע. ישנתי כמו כלב מת עם כל הבגדים עלי וחלמתי חלום משונה על מישהי שהייתי אתה, משהו עם ארוחה, אולי היה שם גם סקס שלא צריך היה להיות. אני שמתי אוכל בצלחות, אוכל נהדר, מלא סוגי בשרים שאין לי סיכוי לראות עד הבית. היתה בחלום גם דורית מהקורס שלא זיהתה בטלפון מי זה אייל, ורק כשראתה אותי היא זיהתה ולא היה לה נעים. יש לי גם זיכרון מעורפל ולא ברור על חלום רע.

היום עבר כמו אתמול. כריסטין וז`רום, שלא התעוררו אתמול לאוטובוס ונשארו גם, השתכנעו להצטרף אלי היום לטרמפים. חיכינו חמש שעות ואף אחד לא עצר, ובסוף חזרנו וקנינו כרטיסים למחר, לסקיה שעל הדרך שלנו. הצטיידנו בשוק לדרך: פירות מיובשים להכין תה פירות מתוק, וביסקויטים צבאיים - פצצות אנרגיה שעשויות בעיקר משומן חזיר. הם כבדים באופן מפתיע לגודלם, ומספקים 300 קלוריות לאחד, מצילי חיים אמיתיים בתנאים הקשים כאן. במדור האנרגיה קניתי גם בוטנים ושוקולד, ועכשיו שיש לי גם חברה לדרך, הכל נראה טוב. קניתי גם צמיד בשוק, עשרה יואן אחרי שהם התחילו עם 80, וקסטה של מוסיקה טיבטית בחמישה יואן.

 באחד הדוכנים ראינו קערה שעשויה מגולגולת אדם. החלק העליון של הגולגולת, שאפשר לראות בו את התפרים שבין העצמות, מצופה כסף מבפנים. הזכיר לי שראיתי באחד המנזרים מין חצוצרות שעשויות מעצמות ירך אנושיות. בספר יש תמונה של אחת כזו. עוד מנפלאות המיחזור הטיבטי...עוד מיחזור יפה שלהם: הקבורה בטיבט נקראת קבורת שמים. הם לא טורחים לחפור קברים באדמה הקשה או להצית מדורות לשריפת גופות, כי חומרי הבערה כל כך יקרי מציאות פה, אלא פשוט מניחים את גופות המתים על הקרקע, להנאתם הרבה של הנשרים הרעבים. בית הקברות הוא שטח פתוח שפזורים בו עצמות אדם ושלדים בשלבי כירסום שונים.

לתחילת הכתבה

לאטסה

18.7.95

איזה שמים, אלוהים! בחיים לא ראיתי שטיח כסוף ומדהים כל-כך של כוכבים. לא מהעולם הזה. לקינוח ראינו גם כוכב נופל, ונראה כאילו הקרבה שאנחנו נמצאים בה אל השמים משפיעה באמת על מה שרואים. אינסוף. אני תמיד נמלא פליאה מול השמים המכוכבים בלילה, שמעוררים תחושה של מרחבים עצומים וגדלים ענקיים וגורמים לי תמיד להרגיש קטן כל-כך, אפסי. כמה יפה שזה היה. מצפה בכיליון עיניים לרונגבוק, שם אוכל פשוט לשבת ולהתבונן בשמים בנחת.

 הגענו לכאן אחרי נסיעה באוטובוס לסקיה, ומשם הלכנו עם קבוצה של סינים למחנה צבאי קרוב בשביל לתפוס טרמפ הלאה. אישה אחת מהקבוצה התמקחה בשבילנו והורידה את המחיר ממאה יואן לחמישים, עבור שלושתנו. אנחנו ישנים כאן בדורמיטורי מהסוג שראיתי הרבה בדרך ללאסה, אלא שכאן הוא עולה פי שתיים-שלוש, 15 יואן. על כל דבר כאן צריך להתווכח אתם: על מחיר המלון, על מחיר האוכל במסעדה. זה לא נעשה בחיוך כמו במקומות אחרים, אלא בחוסר סבלנות וחוסר נעימות שדי הורס. דווקא בטיבט מתממשים כל הסיפורים המאיימים ששמעתי על סין ולא ראיתי עד היום.

19.7.95

האכסניה שישנו בה היתה מלאה משאיות ונהגים, וניסינו למצוא מישהו שייקח אותנו היום אבל כולם נוסעים לשיגאצה או לאלי. בא לי רעיון לחזור לכאן בהמשך ולנסות לחתוך לקשגר. בחור אנגלי שפגשתי בשיגצה סיפר לי שלקח לו שבועיים להגיע מקשגר לגולמוד, שזו הדרך הטבעית לעשות. אם ייקח לי פחות מזה לצאת מטיבט ישר לכיוון קשגר, זה שווה. הדרך גם תהיה מיוחדת יותר מן הסתם, ואת החזרה מקשגר במילא אני עושה לכיוון גולמוד אז הרווח הוא כפול. בסוף הלכנו ברגל שעתיים, אל מעבר לצ`ק-פוינט שמחוץ ללאצה, ועכשיו אנחנו מחכים לטרמפ. כל הבוקר באים לי פלשים של השמים מאתמול. בכל רגע שאני מתעייף אני מעלה אותם בדמיוני ומקבל כוח. הירח כאן עולה מאוחר, ונשאר בשמים עד שעה שתיים בצהרים. ובלילה, כל האור בא מהכוכבים. מיליוני כוכבים בשמים נקיים והעולם שלנו נראה פתאום קטן כל-כך. גם היום, השמים נקיים ובפעם הראשונה מאז שאני בטיבט לא רואים אף ענן, רק כחול עמוק נקי ויפה. בדרך לכאן לגמנו מי-פלאים צלולים מאחד הנחלים בסביבה. גן עדן אמיתי. נהדר כאן, ויש לנו גם מזל עם מזג האויר, לא יורד עלינו גשם, טפו-טפו-טפו שימשיך כך. כמה שהשמש כאן לוהטת זה עדיף מגשם.

לא פשוט, הטיבט הזה. די מהר הגיעה משאית שנסעה שלושים קילומטר בכיוון שלנו. שילמנו להם ארבעים יואן והם הורידו אותנו באמצע שום מקום, אתר בניה עם פועלים סינים ולידו כפר קטנטן ועני, תושבים מטונפים לובשי סחבות ומסעדה קטנה עם אנשים מגעילים והכי לא נחמדים שאפשר. אכלנו אטריות אינסטנט ושתינו תה מתרמוס מים חמים ששילמנו עליו שלושה יואן. כמעט כל המשאיות שעברו שם עצרו לארוחה, אבל אף אחד לא הסכים לקחת אותנו, אפילו לא כשהצענו כסף. מצד אחד אפשר להבין אותם, אבל כשאני יושב שעות, יום אחרי יום בשמש הלוהטת ובקור המקפיא לסירוגין ומחכה, אני לא יכול שלא לקלל אותם, לפעמים גם בקול. מה גם שעד שגר אין משטרה בדרך.

אחרי שבע שעות כבר התיאשנו, חיפשנו מקום לישון כאן ולא מצאנו, והתכוננו נפשית ללילה קשה בחוץ והליכה קשה מחר בבוקר אל הפס, ואז עצר סוף-סוף ג`יפ. הם הסכימו לקחת רק אחד מאתנו, ולא היתה סיבה שאשאר, מה גם שלכריסטין וז`רום יש רק שק-שינה אחד, וכך יכולתי להשאיר להם את שלי. נסעתי. בג`יפ ישבו שני מקומיים מלפנים וזוג תיירים מאחור, היא מסינגפור והוא בריטי-סיני לא נחמד להדהים. לא מוציא מלה כל הדרך, כאילו כועס שעליתי. הם שכרו ג`יפ, נהג ומדריך ויצאו הבוקר מלאסה, ומחר ממשיכים לרונגבוק! מאושר ומלא פנטזיות שאלתי אם אפשר להמשיך אתם מחר ואפילו הצעתי לשלם, אבל הם החליפו מבטים מלאי משמעות ביניהם ואמרו שיגידו לי מחר. הגענו למלון מבודד קצת אחרי שגר, שהתברר כממש כלום, עשרה בתים בקושי, ואז הבחורה אמרה לי: I think it will not be convenient for you to join us. כמה דיפלומטי.

לא יכולתי שלא להודות להם לפחות על זה שהצילו אותי היום, ובזמן שהם נשארו במלון היפה ומלא התיירים בשלושים יואן למיטה בדורמיטורי, אני המשכתי עוד קצת קדימה ברוח פראית וקרה, והגעתי למלון טיבטי רגיל עם איש נחמד, בעשרה יואן, והוא עוד הכין לי ארוחה נהדרת של אטריות עם ירקות ובשר מיובש. בג`יפ היה לוקח להם חמש דקות להגיע לכאן, אבל כנראה שמי שטס לטיבט ושוכר ג`יפ לא מתקמצן על עשרים יואן. הנוף בדרך לכאן היה מהמם, כבר רואים באופק הרבה פסגות עצומות ולבנות-לבנות, ועכשיו בחדר עם נר וקטורת, מרגיש רע לחשוב על כריסטין וז`רום ומקווה שגם הם מצאו טרמפ, ומקווה עוד יותר למצוא אותם מחר - או למצוא טרמפ לרונגבוק ולפגוש אותם שםאין לי ייסורי מצפון שנסעתי והשארתי אותם מאחור, הרי לא הייתי עוזר להם בכלום - רק מקשה יותר על האפשרות לתפוס טרמפ כולנו יחד ומשאיר אותנו עם שק שינה אחד פחות מדי. אבל לחשוב שאני כאן, נהנה מעוד שטיח מופלא ונוצץ של כוכבים בשמים, בחדר עם הארומה ההודית שלי בשעה שהם תקועים בלי אוכל, בלי מים חמים, בלי גג - לא נעים בכלל.
 מצאתי כאן היום בזוקה, מסטיק בזוקה כמו פעם ואפילו עם בדיחה בסיניתואני תמיד חשבתי שזה מוצר ישראלי.

21.7.95

כריסטין וז`רום הגיעו אתמול בצהרים, אחרי שישנו שלשום בכפר ההוא ותפסו בבוקר טרמפ לכאן עם אוטובוס של תיירים. פגישה משמחת ויום סתלבט. עד שהם הגיעו ניסיתי לעצור טרמפ עם לנדקרוזר - אמרתי לעצמי שאם אתפוס מישהו שמגיע עד רונגבוק אסע אתו, אבל החארות האלה פשוט לא עוצרים, ובסוף נשארנו כולנו עוד יום, במלון הדרכים הזה אצל הטיבטי המבוגר והנחמד שהכין לנו טופקה נהדרת - מרק אטריות טיבטי עם ירקות. אנחנו משחקים ויסט, שאני תמיד מנצח, מלחמה בקלפים, ושחמט. ז`רום ואני ברמה דומה, והמשחקים שלנו ארוכים וקשים. בדרך-כלל, הוא זה שמנצח בסוף. כאילו כדי לאזן, כריסטין היא זו שמנצחת לרוב במלחמה. בדרך מהבית של הטיבטי שהכין לנו אוכל, ראינו שלג יורד בהרים שסביבנו, מלבין כמה פסגות בהדרגה כמו תחת משיכות מכחול של צייר בלתי נראה. מעל הר אחר ירד גשם, מטשטש אותו מתחת שמים אפורים. מעלינו היה יבש. בהמשך גם אצלנו התחיל לרדת גשם וברד. ולחשוב שעכשיו שיא העונה החמה כאן.

 מחר אנחנו מתחילים את הטרק, והגשם הזה מזכיר לי להתפלל לחסדי מזג האויר בדרך.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה