בעקבות דרך המשי
יוני - יולי 2003
טיולנו הראשון בסין, במסגרת טיול מאורגן של חברת שביל הדרקון, השאיר בנו רושם עז וצורך להבין קצת יותר את התרבות והמסורת הסינית. למטרה זו יזמנו מספר מפגשים בביתנו ובבתי חברינו בהנחיתו של יונתן גלובמן המנכל והבעלים של חברת שביל הדרקון אשר התמקדו בתרבות, באסתטיקה, בציור ובגן הסיני. הצעתו של יונתן כי נשתתף בטיול פיילוט לדרך המשי היתה אך המשך טבעי לפעילות זו. המסלול המקורי התכוון לעקוב אחר דרך המשי הצפונית דרך הערים העתיקות באוזבקיסטן ודרך מסלולי השיירות ההרריים בקירגיסטאן וטורקיסטאן אשר שייכות לסין, של היום. מחלת הסארס העמידה בספק את קיום הטיול ובסופו של דבר גרמה לכך שלא ניתן היה לעבור מאוזבקיסטן לסין. נאלצנו לוותר על הקטע של אוזבקיסטן.
ימים 1-3 - 19.6 - 21.6
בשעות אחר הצהרים נפגשנו בשדה התעופה לוד 10 מטיילים ו-2 מדריכים. כל המטיילים למעט זוג אחד (אשר במהלך הטיול יהפכו לידידים קרובים לנו) הם חברים שלנו משכבר הימים. את היומיים הבאים נבלה בבנגקוק, נלון במלון Century Park ונעשה הכרה עם מקדשיה, ארמונותיה, שוקיה ומסעדותיה של בנגקוק.
יום 4 - 22.6
עם בוקר אנו טסים לצ`נגדו, בירת חבל סצ`ואן אשר בסין. צ`נגדו ושדה התעופה שלה נראים כמו אזור כפרי זנוח. משם ללנג`ואו, בירת חבל גאנסו. כאן אנחנו פוגשים לראשונה במאמץ האדיר הנערך בסין לאתר את חולי הסארס. בכל שדה תעופה, רכבת ולעתים גם בכניסה לבית המלון ממלאים טפסים מיוחדים ומודדים חום לכל הנוסעים. הדיילות וחלק גדול מציבור הנוסעים עוטים לפיהם מסכות. אנשי התברואה לובשים סרבלים לבנים המכסים אותם מכף רגל ועד ראש. הסינים אינם מרשים לצלם את המראה הזה, וכל צילום נעשה בהסתר. שיטות מדידת החום הן שונות ומשונות החל מגלאי הנמצא בגובה וכל הנוסעים עוברים מתחתיו ועד מכשיר המוצמד למצחו של כל נוסע ונוסע. המדחומים מראים כל מיני מספרים בלתי מזוהים אך מי שנחשד נשלח מיידית להסגר (כמה מפחיד).
לינה במלון Lanzhou Legend.
יום 5 - 23.6
היום פנינו מועדות למנזר לברנג. לאחר ביקור בלנג`ואו במקדש דאואיסטי הפעיל ביותר בסין, וב"פגודת הסוס הלבן" המשקיפה על העיר לנג`ואו ועל הנהר הצהוב החוצה את העיר לאורכה, אנו יוצאים לכיוון דרום מערב, אל רמות הלס של אזור הנהר הצהוב, לעבר מנזר לברנג. הנוף משתנה חליפות בין נופי מדבר חומים ושדות ירוקים. בדרך, בנוסף לכפרים הסיניים, מתחילים להופיע כפרים עם מסגדים, אות לכפרים מוסלמיים (המיעוט החווי, המיעוט המוסלמי הגדול, ממוצא מונגולי). מושך את לבנו מסגד מקושט ומעוטר ואנו נעצרים ומשוטטים קצת בכפר. האיכרים עובדים את אדמתם בצורה מסורתית שלא ראתה שינוי כבר מאות שנים.
עוברים דרך העיירה האסלאמית הגדולה לינשיא (Linxia). ומעפילים אל השוליים המזרחיים של הרמה הטיבטית, מחוז אמדו (Amdo). הנוף משתנה מנוף הלס המדורג להרים מיוערים ובהדרגה להרים עוד יותר גבוהים וקרחים, החצויים על ידי עמקים רחבים וכרי דשא, עליהם רועים הטיבטים את עדריהם. הכפרים הסיניים נעלמים ומופיעים כפרים מוסלמיים וטיבטים. דגלי תפילה בראשי ההרים. כאן אנו מתוודעים למבנה הגוף והפנים השונים מהסינים המוכרים לנו - המבנה הטיבטי - פנים עגולות, לחיים שרופות עקב השמש החמה והרוחות החזקות באזור, מבנה גוף מוצק, בגדים צבעוניים יותר. לקראת אחר הצהריים מגיעים לעמק יפהפה, זרוע משטחים צהובים של צמח הקנולה בפריחתו. כאן שוכנת העיירה שייא חא (Xiaha) אליה באנו בגלל מנזר לברנג, המנזר של כת הכובעים הצהובים (Gelug pa) הטיבטית, השישי בגודלו ובחשיבותו. בפתח מלון Gengzeng Resort Labrang מקבלות אותנו בחורות חייכניות בשירה ומשקה חריף, מעין ערק עבודת יד, ועונדות לכל אחד צעיף לבן מבריק לברכה. אנחנו האורחים היחידים במלון. גם בזמנים רגילים מעט מאד תיירים זרים מגיעים לכאן, על אחת כמה וכמה עכשיו, לאחר מגפת הסארס - אין תיירים.
מנזר לברנג
יום 6 - 24.6
השמש מאירה ואנו בדרכנו למנזר לברנג. המבנים היפים של המנזר נראים למרחוק. מיד עם כניסתנו לאתר מושכים את תשומת לבי עולי הרגל עם הפנים הטיבטיות והתלבושות האופייניות שלהם. אני נעמדת לצלם והופ חברי נעלמים מעיני. אין לי כל מושג לאן הם פנו. אני מתחילה להסתובב בין המבנים השונים, מנסה לשאול את הנזירים, אך הם אינם מבינים את רצוני וכך אני מסתובבת כחצי שעה סחור סחור עד שאני מוצאת את החברים. אבל... תמונות טובות יש לי וזה העיקר!!! אנו לומדים לדעת כי מנזר לברנג הוא הגדול והחשוב במנזרים באזור. במנזר חיים כ-2000 נזירים ופרחי נזירות, כולל ילדים. במתחם המנזר כ-10 בתי תפילה, בתוכם כתבים בודהיסטים טיבטיים בנושאי דת, פילוסופיה, היסטוריה ורפואה.
סיור מודרך על ידי אחד הנזירים נותן לנו מושג ראשוני על הבודהיזם הטיבטי. המנזר משמש כאוניברסיטה טיבטית שם לומדים הנזירים 6 מקצועות במשך שנים רבות: רפואה, אסטרונומיה, תיאולוגיה, לימודי איזוטריקה וגלגל הזמן, כל נזיר חייב לעבור מבחנים על מנת לעבור לשלב הבא בלימודים. באחד האולמות מסכות ענקיות של חיות, צבעוניות מאד ומיוחדות העשויות מחמאת יאק. הן משמשות לפסטיבל לברנג, חגיגות ראש השנה הטיבטי הנערך בחורף. ממשיכים בשיטוט סביב מבני המנזר (כל נסיון להיכנס או אף להציץ נתקל בהתנגדות). בין הנזירים (אשר בשבילם אנחנו מהווים את האטרקציה של השנה) לבין עולי הרגל והמאמינים שנקבצו במקום ועסוקים בהקפת המבנים המרכזיים של המנזר אין ספור פעמים, תוך כדי תפילה.
כאשר הם מגיעים לקדמת אולם התפילה הם מסובבים את גלגלי התפילה ואחר כך משתטחים ארצה, סנדליהם בידיהם, קמים וממשיכים בדרכם וחוזר חלילה. פניהם חרושי קמטים, כף יד שמאל עטויה בכפפה ומצוידת במקל וביד ימין מחרוזת חרוזי תפילה. זהו כנראה סוג של מדיטציה - כאשר הולכים במסלול קבוע, הליכה בכיוון אחד בלבד, יורדים ועולים בגבעות, מסובבים את גלגלי התפילה - הראש מתרוקן ממחשבות. אנחנו עסוקים בתקתוק במצלמות, מנסים לקחת אתנו הביתה חלק מהחוויה המרשימה הזאת. בכל המתחם ריח חזק של חמאת יאק המשמש גם לייצור נרות למנזר. שמעון מגלה את הצייר המקומי העסוק בהכנת ציורים לאולם התפילה ומשתלב אתו יחד במלאכה.
לפתע מתכנסים כל הנזירים ברחבת אולם התפילה. הם מתיישבים על המדרגות (עם הגלימות האדומות והכובעים הצהובים שמראם כמו מברשות נישאות), שניים מהם עומדים על הגג ותוקעים בשופר (הנראה כצדף גדול) ואז מגיע הנזיר הראשי. הנזיר לובש גלימה גדולה מאד, נפוחת כתפיים, עם עיטורי כסף גדולים. התלבושת נותנת לו מימדים של ענק. לאות הניתן ממנו נכנסים הנזירים לאולם פנימה, מתיישבים בשורות ומתחילים בתפילה. התפילה היא בקולות עבים ומונוטוניים, כאשר הנזיר הראשי נושא תפילה והנזירים הצעירים אחריו. עולי הרגל מתאספים בפתח האולם וזורקים פנימה, "בקשות" רשומות על סרטי נייר ארוכים בצרוף כסף. הנזירים מתחלקים ביניהם בכסף והכול תוך כדי תפילה. באכסדרת אולם התפילה נזיר כותב את הבקשות לנשים שאינן יודעות לכתוב. המראה מרשים ביותר. במעלה המדרגות נותרים מפוזרים כפגרים מאות זוגות המגפיים של הנזירים, בצבעי שחור לבן ואדום. תמונה סוריאליסטית אשר קשה להתיק ממנה את המבט. לאחר התפילות מגישים לנזירים ארוחה המורכבת מאורז לבן ומעט מרק.
בהמשך היום, לאחר התרעננות על שפת הנהר בחברת אבטיח טעים, ממשיכים לעבר כרי הדשא והרועים הטיבטים ומשם לשיטוט בעיירה שייא חא. אני מצלמת ומצלמת כאשר לפתע אני מוצאת את עצמי מוקפת בכמה גברים. שמעון עומד לא רחוק ממני. אני מנסה למסור לו את המצלמה ואיכשהו היא נופלת וניזוקה. הלך הטיול. לטייל ללא מצלמה זו בכלל לא אופציה מבחינתי. יונתן, מדריכנו היקר, מציל את מצב הרוח באומרו כי מחר אנו מגיעים לעיר גדולה, לנג`ואו, שם נוכל לקנות מצלמה. לארוחת ערב אנו "מתלבשים" על המטבח במלון ומכינים כולנו סלט ענק מירקות שקנינו בשוק של העיירה. ממש כמו בבית.
יום 7 - 25.6
מתחילים את הבוקר בהשכמה מוקדמת, בנסיון לחזות, בקור אימים, בזריחה במנזר לברנג. אבל העננים והטפטוף מגרשים אותנו מהמקום. נסיעה קצרה ברכב מביאה אותנו לשיט לאורך גדות הנהר הצהוב ולמאגר מים גדול אשר בו אנו ממשיכים לאתר המערות של בינגלינגסה (Bingling), מערות 1000 הבודהות שנחצבו באזור החל מהמאה החמישית. זהו מקום קדוש וחשוב לבודהיזים במשך מאות שנים. שטים על רקע של נוף צוקי לס אדירים, בתוכם חצובים פסלי בודהא ענקיים. השילוב של המים, הצוקים, הקניונים והמערות החצובות הוא מהייחודיים והיפים בדרך המשי.
אנחנו היחידים בשטח. מאגר המים אינו עמוק וכבר בדרך למערות השייט מתקשה לחתור מבלי להיתקע בבוץ. אך במהלך השיט חזרה הסירה נתקעת בקרקעית. המנוע דומם. השייט פושט את מכנסיו, קופץ מהסירה לבוש במעיל חורף ותחתונים ועם מקל משה רבנו בידו מחפש מקום מוצא בו הקרקעית עמוקה יותר. אנחנו מתגלגלים מצחוק.. בהמשך מצטרפים חברינו, מורידים גם הם את מכנסיהם ונחלצים לחלץ את הסירה. מראה מטורף ביותר - מדריך ומדריכה, טייל ושייט בתחתונים דוחפים את הסירה. סוף כל סוף יוצאים מהבוץ, ומסיימים את השיט. הרכב המחכה לנו בגדה מביאנו אל העיר לנג`ואו. יונתן המדריך מקיים את הבטחתו, הקבוצה נוסעת למסעדה ואילו אנחנו יורדים ליד בית כלבו גדול ונוצץ, מוצאים שם מצלמה כלבבנו (ואפילו במבצע) ומצטרפים מאושרים (או יותר נכון מאושרת) לארוחת הערב אשר אחריה אנו ממשיכים ברכבת לילה לעיר ג`יא-יו-גואן.
פסטיבל בג'יאיוגואן
יום 8 - 26.6
באור ראשון, מחלון הרכבת, הנוף הנשקף יפה וקסום. הרים מושלגים מדרום ומצפון הרמה הטיבטית. בדרך אל המלון - פסטיבל מקומי לציון יום הפסקת עישון הסמים. להקות פנסיונרים של העיר מתחרות ביניהן במופעי התעמלות וריקוד. צבעוניות רבה, מסכות. שמעון נכנס לפעולה ומצטרף אל הרוקדים. הקהל מסביב מעניין לא פחות מהרוקדים עצמם. חלק מהנשים עוטות רעלות או מסכות אשר רק העיניים ניבטות מהן. חלקם משחקים במתקני ילדים הפזורים בסביבה וצוחקים, נהנים כאילו אכן היו ילדים.
ארוחת בוקר מאוחרת ולאחריה סיור באתרים הפזורים סביב לעיר - מערת קבורה (בור בעמקי האדמה) מהשנים 200-600 לספירה ובה ציורים סכמטיים יפהפיים, על גבי אריחים, בשחור לבן וכתום. ובעיר הפסטיבל חוגג. קולות התופים הנשמעים למרחוק מכוונים אותנו לקבוצת רוקדים. שמעון ואיילה המצטרפים לריקוד גורמים להתקהלות רבתי. אנחנו צריכים להמשיך בדרכנו אך הם מסרבים להיפרד. 3 נשים מקיפות את שמעון בריקוד - חיזור, מתחרות על תשומת לבו, ואת איילה תופס גבר חתיך עם מסכה. בקושי הצלחנו להינתק. אחר הצהרים אנו מטפסים ברגל לקצה המערבי של החומה הסינית. כאן החומה עשויה אבן חול (בניגוד לחומות הלבנים של צפון מזרח סין). חלק זה של החומה נבנה בתקופת שושלת מינג במאה ה-16. לאחר עליה עד ל-750 מטרים גובה אנו מתנשמים ומתנשפים אך המראה מלא עוצמה. מצד אחד נשקף מדבר הגובי ומצד שני הרי הצי ליאן המושלגים. הדמיון מפליג לעבר השיירות אשר עשו כאן את דרכן מאות בשנים. ארוחת ערב בשוק הלילה. עשרות דוכנים, ריחות, צבעים וטעמים. נראה כאילו כל העיר נמצאת כאן.
לינה במלון Jiayuguan Hotel.
*קראו את המשך היומן בחלק ב`.
