עפתי לתרמילאים

ביקור מזווית אחרת

"הביקור בסוקרה וטריחה היתה שונה לגמרי ממה שהתרגלתי אליו בנסיעותיי השונות והמשונות ביבשת. ביחד עם עוד 4 מאנשי צוות התוכנית הלאומית לשינויי אקלים, ובתרומה ענקית של ממשלת הולנד, ביליתי 4 ימים בשתי ערים בוליביאניות קטנות, ידידותיות ונעימות במיוחד." - שרון זוכה לתנאי שחיתות בעת משסיירת עם משלחת של האו"ם, אולם היא לא מוותרת על אינטראקציות עם תושבים בדרך.
שרון
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ביקור מזווית אחרת

תנאי פאר בטריחה

הביקור בסוקרה וטריחה היתה שונה לגמרי ממה שהתרגלתי אליו בנסיעותיי השונות והמשונות ביבשת. ביחד עם עוד 4 מאנשי צוות התוכנית הלאומית לשינויי אקלים, כאלה ששיא ההתכלבות שלהם הוא נסיעה במונית שהם לא הזמינו מראש, ובתרומה ענקית של ממשלת הולנד (נראה שכל ממשלות העולם המערבי רוצות לתרום לכאן כסף) ביליתי 4 ימים בתנאי שחיתות בשתי ערים בוליביאניות קטנות, ידידותיות ונעימות במיוחד. נסענו להעביר סדנאות על תהליך שינויי האקלים הגלובלי ועל איך האו"ם המציא מנגנונים בינלאומיים מתוחכמים למימון פרוייקטים סביבתיים שיש להם קשר לעניין (ועל כך אמר שאול - בטח שכולם יבואו לשמוע מאיפה הם יכולים לקבל כסף). כיון שלא יעלה על הדעת שעובדי ממשלה יכלו את ישבנם המלכותי בנסיעה באוטובוס צ`ולות, ההולנדים מימנו לנו טיסות פנימיות (יותר מפחידות מאוטובוס בדרך המוות), לינה בבתי מלון שבעיני המוצ`ילרית לשעבר שלי היו מפוארים בצורה מביכה, ארוחות צהריים של שלוש מנות והם אפילו שילמו בשבילנו על שלט ענק שאומר "המשרד לפיתוח - משאבי טבע ואיכות סביבה - סדנאות שינויי אקלים". השלט המושקע נעשה על ידי החברה הטובה בלה פז ולכן היו בו רק 2 שגיאות הגהה (לא יפה לצחוק - אבל ככה זה היה באמת).

טיסה ראשונה- לטריחה Tarija, עיר חברותית של כ-110 אלף תושבים בדרום בוליביה. בטיסה- שעה וחצי דרך סנטה קרוז, באוטובוס - 25 שעות ו-930 קילומטרים רווי עונג (לא ממש...). טריחה, קרוב לגבול הארגנטיני, נחשבת למקום עם מספר האינדיאנים הקטן ביותר בארץ. ובאמת איך שיוצאים משדה התעופה הזעיר, מיד רואים שיש כאן הרבה יותר לבנים, הרבה יותר שמש ובעיקר הרבה יותר חמצן מאשר בלה פז ההררית (את החמצן לא רואים, רק נושמים :).

נסענו למלון "לוס סייבוס" Los Ceibos(4 כוכבים, 70$ לזוג, בפלאזה במרכז יש הרבה הוסטלים במחירים נורמלים למטיילים). המלון נמצא מחוץ למרכז הסואן אבל לא רחוק מדי, כיון ששום דבר בטריחה הקטנטונת לא יכול להיות באמת רחוק משום דבר אחר. אחרי שסיימתי לקפוץ בהתלהבות על המיטה המשובחת שלי, התמקמנו בחדר כנסים לארגן למחר את הסדנה עם המקרן, חוברות הסברה וכמובן השלט עם השגיאות. כיון שבאנו לעבוד, לא היה על סדר היום סיור לימודי ברחבי טריחה ואני התנדבתי לבצע משימת סידורים בעיר כתירוץ לשיטוט היכרות קצרצר. שאלתי אופניים מנער שעבד במלון, ונסעתי למרכז, לפלאזה לואיס דה פואנטס (Plaza Luis de Fuentes)- לגמרי במקרי הבנק שאליו הייתי צריכה להגיע היה בדיוק שם...- דרך רחובות ישרים, שקטים והומי קרני שמש עליזות.

בלה פז נסיעה באופניים שקולה להתאבדות (אויר אין- עליות מטורפות יש- בורות ערמומיים בדרכים הגרועות יש ויש). בטריחה רק לשים את הרגליים על הפדלים הוסיף לי 3 שנות חיים. הרחובות כולם משולטים (התחביב העממי, עקירת שלטים, עוד לא הגיע לכאן כנראה) וקל מאוד להתמצא. האנשים כאלהההה נחמדים, והכל כזה קטן וידידותי, שפשוט מתחשק להשאר שם. יש בטריחה כמה כנסיות ומוזיאונים קטנים ובעיקר אחד על ההסטוריה של המקום, ששוחרר מהכיבוש הספרדי ב-1803 פחות או יותר (המקום - לא המוזיאון!), והוא צריך להיות טוב, אבל כיון שיש גבול לכל תעלול נאלצתי לחזור לסדנא ולא יכולתי להכנס אליו.

בניסיון נואש לתת פה איזה שורה תחתונה מועילה, אחרי 24 שעות בעיר החייכנית הזאת אני יכולה לומר ש-24 שעות בעיר החייכנית הזאת זה מעט מדי ושהדבר הכי משמח שראיתי שם היה השעונים בשדה התעופה, שמראים את השעות במקומות חשובים בעולם: לונדון, מיאמי, טוקיו, מדריד וטריחה. באף שדה תעופה אחר בבוליביה אין ביטוי נפלא שכזה לגאווה מקומית כמו כאן. מטריחה טסנו דרך קוצ`במבה לסוקרה (Sucre), בירת הנצח, לה קפיטל, לה סיודאד בלנקה, יש לה כמעט יותר שמות מלירושלים. בשדה התעופה זכינו לתזמורת חצוצרות נלהבת של צופי קוצ`במבה שחיכו לקבל את פני ראש תנועת הצופים האמריקני שבא לבקר (ואני בכלל הייתי בנוער העובד).

 הגענו בשעות הצהריים לעיר מנומנמת וכל כך יפה שממש קשה להאמין שהיא בבוליביה (עם כל חיבתי למדינה הזאת, אסתטיקה ארכיטקטונית זה בדרך כלל לא הצד החזק שלהם). כ----ל הבתים צבועים לבן (לכן קוראים לה, כמה מפתיע, "העיר הלבנה"), הגגות האדומים, השירים על משבצות חרסינה על הקירות, הפלאזה שמלאה תלמידי תיכון ולהטוטנים מוזרים. התמקמנו בחדר עם נוף מרהיב על העיר, הכנו את הסדנא למחר (השלט עם השגיאות וכו`) וכיון שלא היתה יותר עבודה לשארית היום, הלכתי להסתובב ולדבר עם אנשים ולעשות כל מה שצריך לעשות במקום חדש ושלא הספקתי בטריחה.

לתחילת הכתבה

ילדים ותיאטרון בסוקרה

בסוקרה, על שם הגנרל המהולל ממלחמת העצמאות, רק 2,700 מטר מעל פני הים (שאין), הוכרזה עצמאות בוליביה מהשלטון הספרדי, והיא עיר הבירה הרשמית, למרות שבפועל כל מוסדות השלטון הבוליביאני נמצאים בלה פז (גם כל הכסף, עד לפני עשר שנים בערך שאז התחילה חלוקה משופרת של התקציב למחוזות הפריפריה). עם הפלאזה 25 דה מאיו (Plaza 25 de Mayo) הענקית ובתי הצעצוע הלבנים שלה, העיר באמת מביאה הרבה כבוד.

לעומת זאת במרחק 10 דקות עליה תלולה מהמרכז נגמר הכביש, ומתחילה הגירסה הנחותה - שבילי עפר, הביוב הזורם בתעלות פתוחות, גיבובי הבתים המתפוררים. כאן קצת יותר קשה להאמין שזאת היא בירת בוליביה. מה שכן, האנשים נשארים נחמדים כמו במרכז המטופח, ואני התיישבתי על שפת הדרך ופצחתי בשיחה עם צ`וליטה שישבה לה בשמש וסרגה את הדברים המוזרים מצמר שהאינדיאניות מחברות לצמות שלהן כדי שייראו יותר ארוכות.

השווינו בין מחירי שכר דירה, שכר לימוד וכביסה בלה פז ובסוקרה (בת שיחי הסוקרנית הגאה היתה מבסוטית מאוד לגלות שאצלם כל דבר עולה פחות), ואז הופיעה בפתח דלת הבית שמחוץ לו ישבנו נערה ששמעה שבאתי מלה פז וחשבה שאולי אני אדע לפתור לה תעלומה - השתלת שיער. היא שמעה שבארגנטינה יש דבר כזה - משתילים שיער לאנשים קירחים, אבל היא לא מאמינה שזה יכול להיות. אולי אני יודעת אם יש כזה דבר באמת? ידעתי. לאות תודה על העזרה בפתרון התעלומה המטרידה קיבלתי מהנערה ליווי ידידותי חזרה למלון ובדרך היא סיפרה לי שהיא סטודנטית שבאה מהכפר שלה לסוקרה ללמוד, והיא מקווה להגיע פעם לבקר בלה פז, כשיסללו כבר את כל הדרך בין הערים ואז הנסיעה תהיה קצרה וזולה. אופטימיות! הזמנתי אותה לישון אצלנו כשהיא מגיעה.

עכשיו כבר התחיל להחשיך אבל השוק במרכז פתוח מאוחר ונראה בדיוק כמו השווקים של לה פז רק שהכל יותר זול. כיון שהתפדחתי להצטייד בירקות ולחזור אתם למלון, נאלצתי להסתפק בנעיצת מבטים... כאן אני מקיימת הבטחה ומזכירה את המקום המעולה לאכול בסוקרה, יחס הפוך בין מחיר האוכל (מצחיק) לטעם (מ-צ-ו-י-ן), שני מטר מהפלאזה לכיוון השוק, "קפה קפיטל" של פטריסיה ורודולפו, מקום עליז ומהיר, מלא בוליביאנים ואף לא תייר אחד, שווה (Cafe Capital, Aniceto Arce 13, phone 64-61850).

מכאן חזרתי לפלאזה הסואנת שם נפגשתי שוב עם החבר`ה מהעבודה (שהלכו בינתיים למיסה צפופה בכנסיה הענקית בפלאזה - אני ויתרתי). נתתי שיעור צילום לילדים מצחצחי נעליים לתדהמתם הרבה של הנ"ל, שהם בוליביאנים לבנים ועשירים וילדי רחוב זה מבחינתם ואקום (חוץ מאשר כשהם צריכים לצחצח נעליים, כמובן). אני אף פעם לא יודעת אם זה לא טעות (התנשאות? אנוכיות? הנאה שלי יותר מאשר שלהם?) להראות לילדים שלרובם אין אפילו מים זורמים בבית איך להשתמש במצלמה, שזה דבר שאף פעם לא יהיה להם. זאת תמיד הרגשה קצת קולוניאליסטית אבל מצד שני הם כל כך שמחים לראות את התמונות של עצמם על המסך הדיגיטלי הרעוע ובפעם הבאה שהם יראו תייר עם מצלמה זה לא יהיה מסתורין בשבילם. בכל מקום שיש קצת תקשורת ואני מציעה את המצלמה, אנשים תמיד מתלהבים לנסות בעצמם לצלם ואם זה משמח אותם (ואותי) לכמה דקות, גם זה משהו.

 מהפלאזה הלכנו לראות מופע תיאטרון, חלק מפסטיבל התרבות האנדינית (Festival Internaciónal de la Cultura Andina) שחוזר כל שנה בשבוע השני של ספטמבר. המופע, בחדר קטן ואפל עם גיבוב של כסאות עץ חבוטים ובמחיר 3 דולר לכרטיס (קנינו ממש לפני הכניסה), התגלה כמופע נונסנס מטורף שכולו באמצעות בובות יד מוזרות ביותר. היה גדול. למחרת היה יום הסדנה שעבר בשלום רב (אף אחד מהמשתתפים לא שם לב לשגיאות בשלט) ובסופו נאלצנו לחזור בטיסה הופכת קרביים ללה פז בציפיה נלהבת לסדנאות הבאות באורורו ופוטוסי (שמעולם לא יצאו לפועל בגלל הדרכים שנחסמו והמהומות שפרצו - אבל זה כבר סיפור אחר...).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם