השפה הסווהילית
אני כאן כבר יותר מחודש, אולי רק יותר מחודש, ובכל זאת זה מתחיל להרגיש כמו בית. אולי זו הסווהילית, שהופכת לפחות סתומה בעיניי (Ninajaribu, כמו שאומרים- אני מנסה...) ואולי זו העובדה, שמדי יום יש יותר ויותר אנשים שאומרים לי שלום ברחוב, ובכל מקרה: קצת יותר בית. כמו שכתבתי בפעם שעברה, אני אכתוב הפעם על ארושה, משום שאם בית הרי שהיא יותר בית מכל מקום אחר. אני אמנם נמצא די הרבה באלוואי שבארץ המאסאים, אבל ההרגשה ההיא של "איזה כיף לחזור הביתה" מופיעה כשאני חוזר לארושה. ארושה היא העיר הגדולה ביותר בצפון המדינה והיא הולכת וגדלה, משום שמספר התיירים בטנזניה גדל באופן משמעותי כל הזמן. היא נקודת המוצא לרוב טיולי הספארי בצפון ובעקבות זה היא מייצגת את המדינה כולה בדברים מסוימים, אבל שונה ממנה בדברים אחרים. טנזניה מאחדת בתוכה 130 שבטים, שלכל אחד שפה, לבוש ומנהגים אחרים. כחלק ממגמת האיחוד, השפה הרשמית במדינה היא סווהילית.
סווהילית שונה מרוב השפות שרובנו (אני משער) דוברים, שכן היא ממשפחת הבנטו, זאת אומרת שהמבנה התחבירי שלה שונה וכך גם חלק מהצלילים שלה. למזלנו, או לפחות למזלו של מי מאיתנו שזוכר משהו משעורי הערבית בבית הספר (או היה חכם מספיק ללמוד אותה אחר כך), סווהילית כוללת בתוכה הרבה מילים ערביות, בגלל השלטון ארוך השנים של הערבים במדינה. בדומה לערבית, בסווהילית נהוג לקיים דיאלוג ארוך יחסית של ברכות. דיאלוג כזה מתחיל בדרך כלל ב- Mambo, שהוא "מה שלומך". התשובה היא לרוב Poa- "מגניב", Safi- "נקי" או Nzuri - "טוב". אני אחסוך מכם את המשך הדיאלוג אבל מה שכדאי לשים לב הוא, שבניגוד לשפות אחרות בהן אומרים "שלום" ונענים בדרך כלל באותה המילה, בסווהילית זה לא עובד. התוצאה היא לרוב בלבול גדול אצל התיירים, אבל בקרב מי שדובר את השפה נדמה שזה יוצר קרבה והקשבה. אגב, נדמה שהמילה המפורסמת ביותר בסווהילית בקרב תיירים היא Jambo, אלא שזו טעות- אין כזו מילה למרות שסביר שתשמעו אותה לעתים קרובות. המילה האמיתית היא Hujambo, שמשמעותה- "יש בעיה?" והתשובה היא Sijanbo, "אין בעיה". את המילה המומצאת, ג`מבו, שומרים רק לתיירים, שעליהם עוד נדבר. התשובה סיג'מבו תעורר לרוב שמחה והשתאות, אז שווה לנסות.
האוכל בטנזניה
מכאן לנושא מעניין הרבה יותר מסווהילית- האוכל בטנזניה. גם האוכל כאן הוא מין שעטנז של תרבויות- שעטנז עם תוצאות מוצלחות למדי. בדרך כלל האוכל המקומי כולל מספר ואריאציות על כמה מרכיבים בסיסים: Walli- האורז, Ugali, שהוא מין ממליגה או פולנטה מקמח לבן (במילים אחרות- גוש פחמימות חסר טעם). את המנות האלה ניתן לקבל עם בשר, עוף, דג או שעועית. את הצ`יפס אפשר לקבל גם עם ביצה, כלומר מין חביתת צ`יפס. ולמה בעצם אני מספר את כל זה? אז ככה: אני מאותם אנשים שאוכל טעים משמח אותם, אז זה מכוון לאנשים מהסוג הזה. בנוסף, למרות שבארושה ניתן להשיג גם אוכל מערבי, מומלץ להשקיע ולהכנס דווקא למסעדה מקומית. זה גם כדאי, אגב, מבחינה כלכלית שכן ארוחה יכולה לעלות בין 500 ל-1000 שילינג, שהם 5-2.5 ש"ח. ארוחה מערבית תעלה 3000-8000 שילינג. כמובן שבמסעדות מקומיות ניתן לצפות לאווירה של מזנון עם גחלים במקום אסטרטגי באמצע, ככה שכאשר תסיימו לאכול תריחו כאילו ניצלתם במנגל בעצמכם, אבל זה חלק מהעניין. אפשר בדרך כלל גם לאכול באחד מאלפי הפאבים שמצויים בכל פינה בעיר וגם מבטיחים סוג של חוויה.
"היי, אדם לבן!"
התופעה האחרונה שעליה אספר הפעם היא תופעת ה- Mzungu או Wazungo, ברבים. התופעה הזאת היא... אנחנו. משמעות המילה היא "אירופאים", אבל הטנזנים משתמשים בה כדי לתאר כל אדם לבן. אז אפילו אם המאמצים של סילבן שלום להכניס אותנו לאיחוד האירופי לא יזיזו לאף אחד באירופה, עבור הטנזנים אנחנו מאז ומעולם חלק מהקונטיננט. ברוב המקומות אתם לא תהיו האנשים הלבנים הראשונים שיראו שם, אבל אין בכך כדי להפריע להם להתנהג כאילו אתם כן: בכל בוקר כשאני חוצה חצר של בית ספר בדרכי לדלה-דלה, האוטובוס המקומי, ניתן לראות פיות של ילדים נפערים, חלקם בורחים בבהלה, חלקם מסתתרים מאחורי אימם. האמיצים יותר קוראים "Gumoni", שזה גוד מורנינג של ילדים בני חמש, אבל נפוצה מכל הקריאה בקולי קולות "Mazungu", קריאה שמגיעה מכל המקומות וממרחקים, "אדם לבן". אם אני משיב ומחייך זה הופך עד מהרה לשיר ארוך ש- Mazungu היא המילה היחידה בו וגם המלודיה לא משהו, אבל זה עוזר לי להחליט שלעולם, אבל לעולם, לא ארצה להיות מפורסם.
