גבירותי ורבותי, טיסה נעימה!
פלונית: "אז את נוסעת לטנזניה?"
אני: "כן".
פלונית: "בטח מסוכן שם".
אני: "לא, דווקא לא".
פלונית: "אבל אחוזי איידס גבוהים בטח...".
אני: "כן, שמעתי שכמעט עשרים אחוז".
פלונית: "וואו!... תצטרכי לקחת המון קונדומים!".
אמא שלי עצבנית. זה לא בגלל הנסיעה שלי לאפריקה המזרחית לכמה חודשים טובים. זה בגלל נתב"ג 2000. מה יהיה אם היא תסתבך שם ותעלה בטעות על הכביש לירושלים? אני עצבנית. מנסה לחזור בראש על מילים בסווהילית. נתב"ג ענק. חדש ומפואר וגדול מאוד. חבל שגדול מאוד זה אומר המון ללכת. אמא שלי משאירה אותי בשער של קניון שחקים ואני מתעופפת לי דרך סריקת התיקים ובדיקת הדרכונים והחתמת החותמות אל לובי "דן", שבו יושבים טרם הטיסות. הצצה קטנה בלוח הטיסות- AT855 on time. אני מתרווחת לי כגיבור מרושע מסרטי ג`יימס בונד באחת מהכורסאות השחורות, מוציאה לי זבל טיסה מהתיק כדי שיעביר לי את החצי שעה עד לבורדינג.
עוד הצצונת קטנטנה בלוח הטיסות... AT855 delayed?? המחשבה על להיות תקועה יום שלם בטרקלין "דן" בנתב"ג 2000 מעלה בי בחילה קטנה. הולכים לדלפק של העליה למטוס - אין שם נפש חיה. אני משכנעת דיילת של חברה אחרת לברר. "כן, הטיסה לא יוצאת הבוקר, רק היום בלילה. מה עם הקונקשן שלך מאדיס-אבבה לנמל התעופה קילימנג`רו? תצטרכי לשאול מישהו מאתיופיאן". גוררת את רגלי למודיעין, עומדת שם קבוצה ענקית של אתיופים. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אתיופים כועסים. עומד שם נציג של מנהלת נמל התעופה. שואלת אותו "מה קורה?". הוא עונה "בקשר למה?". אני משיבה "הטיסה?". הוא מסתכל עלי, החל משפעת תלתלי הבלונדג`ינג`יים ועד קצה מגפי הקליגולה שלי, ואז לרגע על עשרות האתיופים שמתווכחים באמהרית קצוצה עם מישהו במרכז המעגל ועונה לי "גם את על הטיסה של אתיופיאן?!".
תוך בדיוק חמש דקות מסלקים את כולנו מהטרמינל ודוחקים אותנו לחדרי VIP. סלונים קטנים עם שטיח מקיר לקיר, מסוע מזוודות אקסקלוסיבי, דוכני החתמת דרכונים שבהם לא צריך לעמוד בתור, הכל אני רואה בחטף עד שדוחסים אותנו חזרה לחדר של החתמת הדרכונים, וליד ה"יציאה" מחתימים לי מיד "כניסה" ושלום על ישראל. הופ- אולם יוצאים. אתיופיאן אירליינס מסדרים לכולנו חדרים בשרתון עד הלילה. ברור לי מעל לכל ספק שאני מפספסת את הקונקשן שלי לקילימנג`רו ואולי יטיסו אותי דרך ניירובי. לאף נציג אין תשובה בקשר לשום דבר. ישנה בחדר בשרתון עד שאמא שלי מגיעה וגם חברה. מטביעה את עצמי בג`אנק פוד שהביאו לי. תוך כמה שעות לוקחים אותנו מהמלון באוטובוס, ושוב מעבירים אותנו בזריזות את כל הפרוצדורה. אותו תאריך ושוב חותמים לי "יציאה" בדרכון, תוך פחות מיממה. בינתיים, חלק מהאתיופים מאמצים אותי אל חיקם ואני גם מספיקה להתיידד עם בחורה קנייתית. על מה יש לנו לדבר? אנחנו שתינו מפספסות את הקונקשן...
עד הבורדינג (שמתאחר כמובן) מספיקים להתחיל איתי אפולו א` ואפולו ב`, שני אלים יווניים מגולפים מעץ שחור. לשניהם אני מחייכת וככה לא מסתבכת. בסוף לא ארזתי קונדומים... המטוס צפוף. קטן, חם ומחניק. לא חשוב כמה תרופה נגד בחילה לקחתי, כנראה שברגע שאני דוחפת כמויות של ג`אנק פוד ומנערים אותי קשות במקום חם - הכל יוצא. העובדה שלמטוס אין ריח של שאנל 5 לא תורמת להרגשה שלי. שני הישראלים שיושבים לידי מנסים לא לתת לעובדה שאני מעלה גרה בכמויות להפריע להם לבלוס את הצ`יקן שלהם.
יש דיבורים על קונקשן מאדיס אבבה לקילימנג`רו, שמתאחר. הבעיה היא שהוא יוצא עשר דקות אחרי שהמטוס שלנו נוחת. אני כל כך חלשה ומותשת וסמרטוטית, שאני בקושי יכולה להרים את התיק שלי ואני בכל זאת רצה. אני רצה עד שאני נתקלת בנציג של אתיופיאן- "קונקשן?". הוא צועק לי "קילימנג`רו! A5!" ואני ממשיכה לרוץ כמו מטורפת. אני רואה שער 3 ואני רואה 2 וגם 1, אבל לא רואה A5. "סתומה!" צועק אצלי קול בתוך הראש, "את רצה בכיוון ההפוך!". עושה שם U-turn ומרביצה ספרינט דרך להקה של ערבים בלבוש מסורתי. מזנקת לתוך A5 בעוצמה שמפחידה את שני הדיילים. הרבה אחרי מגיעים עוד ישראלים. מעלים אותנו למטוס עוד יותר קטן ועוד יותר צפוף. אני מקיאה את נשמתי בשלושת רבעי השעה של ההמראה. ישראלית שיושבת לידי נותנת לי סוכריה. הטיסה קצרה ומיד אחרי ההמראה (או שככה נדמה) יש נחיתה אלימה לא פחות. אני מקיאה את הסוכריה. המטוס אמור להמריא הלאה לדר-א-סלאם (Dar as Salam) ועוד לא ירדתי ממנו... גוררת את עצמי במסדרון של המטוס עד הדיילת. מנסה לא להקיא עליה ועלי ונכשלת. מורידים אותי מהמטוס כמו סמרטוט מלוכלך.
מפגש ראשון עם טנזניה
טנזניה מכה אותי אפיים ארצה תרתי משמע: היא גם יפהפיה בצורה בלתי רגילה- עצים, דשא, פרחים וקקטוסים מכל עבר. הכל ענק וצבעוני ופורח וכולם מדברים אלי סווהילי, ואני מרגישה כאילו לקחתי פטריה ונתקעתי בטריפ של מלך האריות. נטפלת כמו עלוקה לנציג של אתיופיאן ומסבירה לו, שהאיחורים שהם גרמו הביאו לזה שלא ידעו מתי אני באה ואין מי שיאסוף אותי לארושה (Arusha). מבקשת ממנו להתקשר, אבל אין טלפון... מתעקשת שיקח אותי לעיר או יזמין לי רופא לשדה התעופה. הוא לוקח אותי לעיר, וגם סוחב לי את התרמיל שאני כבר לא מסוגלת לסחוב לבד. לקחו לי כמה נסיונות רק להוריד אותו מהמסוע.
מתקשרת למספרים שיש לי מהמשרד של אתיופיאן. דרך החלון אני רואה שמתאספים מסביב לדלת כמה נערים. הם מנסים למכור לי חניתות וציורים דרך הדלת הפתוחה. חלק מהדברים דווקא נראים לי נחמדים, אבל כח לקום עכשיו אין לי. אני מעריכה את החוצפה הטנזנית לעומת זאת שגורמת להם לנסות למכור לי מהרחוב למרות מצבי הקטטוני. בסוף שולחים מישהי לאסוף אותי, מורה למחשבים מהמרכז שבו אני אמורה להתנדב ששמה גלורי. הבית שלה נמצא באמצע ג`ונגל של מטעי בננה ופרחי בוגנביליה. הם יחסית עשירים, ולכן יש להם בחדר גם שלוש פרות ושתי עזים. בחיים שלי לא ראיתי פרות כל כך קטנות. פתאום אני נזכרת, שהנדסה גנטית והרבעה סלקטיבית לא הגיעו לאפריקה עדיין, והפרות נמצאות במצב צבירה מקורי.
אחרי שאני ישנה במשך שעות היא לוקחת אותי לתוך היער, לסיור בשוק הפירות והירקות. חצי מהדברים אני לא מכירה וזה נורא מלהיב אותי. פגשתי פרי שגדול פי 2 מהראש שלי. לא העזתי לטעום אבל הצטערתי שלא צילמתי. באינטרנט קפה אני מגלה שהכל לוקח כאן שעות ארוכות, ושאפילו סמיילי תוקע כאן את האי-מייל. מתוך החצי שעה שקניתי, 10 דקות אני מבלה בנסיון לפתוח או למחוק אי-מיילים עם תמונות. אין במחשב Back ואין Stop.
אחרי שחוזרים הביתה אני שוב ישנה, ואז מגיעה ארוחת הערב: תבשיל רגלי תרנגולת. מעבר לעובדה שאני צמחונית זה לא מפריע לי. אוכלת את האורז ברוטב עגבניות ואת הלחם בצבע צהוב זרחני, ואת האננס שקניתי בשתיים וחצי שקל. אני מנסה להרגע כשמתברר לי, שמצפים ממני לישון הלילה באותה מיטה- רק שהפעם תישן בה גם גלורי. אני נושמת עמוק ומנסה לקחת הכל בקלות, אף על פי שאפריקה מתנפלת עלי מכל הכיוונים ומנסה לנשוך אותי בתחת. אני מנסה להירדם וקשה לי. גלורי נושמת נשימות רגועות של ישנים, ואני פשוט לא יכולה להאמין שאני בטנזניה, ואני מכורבלת במיטה עם איזו שחורה יפהפיה שאני בקושי מכירה. ואולי בכל זאת הייתי צריכה לארוז קונדומים, עד עכשיו יש לי הספק יפה.
