התחלה מחדש בצד השני של העיר

החזרה מאוגנדה סימנה עבורי גם את תחילתו של הפרק השני בתקופת ההתנדבות שלי כאן, שכן מייד עם החזרה שלי עברתי לעבוד בארגון חדש. האמת היא שחזרתי מלא חששות. כזה אני לפני דברים חדשים. פשוט נראה לי נורא מוזר, אחרי שכבר התרגלתי והתחלתי להרגיש בבית בארושה, להחליט שאני מחליף מקום עבודה, מקום מגורים ו... מתחיל לגמרי מחדש. לשמחתי, את ההחלטה על זה קיבלתי עוד בארץ, כשההשפעה של החשש משינויים לא התחילה עדיין, וכך כולם, ובעיקר אני, ידעו שזה יקרה. בעצם מה שקרה זה שנאלצתי להתמודד עם החשש משינויים מצד אחד, מול הרצון לדבוק בתוכניות מצד שני, ובדרך כלל האופציה השניה מנצחת...

כמובן שהיום הראשון שלי התחיל, כמיטב המסורת האפריקנית, כיום ארוך, מייגע ומעצבן. קבעתי עם מנהלת הארגון, מאמא וומבורה (MW מכאן ואילך), שהיא תבוא לאסוף אותי בשעה 10:00 מהמקום בו גרתי. בשעה 09:30 מגיע מישהו ומציג את עצמו כסטיב, שנשלח על ידי MW. ברור שהגעה מוקדם מהמתוכנן, באפריקה, על ידי מישהו שאני לא מכיר, מיד אותתה לי שמשהו כאן לא בסדר. מי לעזאזל מקדים באפריקה? לשמחתי, סטיב הודיע לי שהוא רק עובר אצלי כדי לומר שהאוטו שלו עדיין בתיקון, ולכן הוא יאסוף אותי בסביבות 11. נרגעתי. זה כבר נראה הרבה יותר מתאים. הוא היה לבוש בחליפה בצבעים בוהקים, והחברים שאיתם חיכיתי לו טענו בתוקף ש-MW שלחה סרסור לאסוף אותי. בדיעבד גיליתי שאותו סטיב הוא למעשה הבן של MW, שהיה לבוש ככה רק כי יום ראשון והוא בדרך לכנסיה. אה, וכי יש לו טעם מזעזע בבגדים. במיוחד כשזה מגיע לבגדים של סרסורים.

 בסופו של דבר הוא הגיע בערך ב-12 ולכן כבר היה לי אמון מלא שהכל הולך לפי השורה. הוא לקח אותי לבית החדש שלי, בכפר שנקרא Moshono, ונמצא קרוב מאוד לאתר הקמפינג המרכזי של ארושה, Masai Camp, כ-45 דקות הליכה מהעיר. כבר כתבתי פעם שהכל כאן נמדד במרחקי הליכה? לאף אחד אין כאן מכונית, אז זמני נסיעה זה לא רלוונטי, כי על עמידה בזמנים של הדלה-דלה, המיניבוסים העירוניים, אין כמובן טעם לדבר. כשהגענו הביתה גילינו שאין שם אף אחד כי כולם הלכו לכנסיה. בשלב הזה אני כבר הרבה פחות שמח. נורא התחשק לי לפרוק את התיק שלי, שמתוכו חייתי בשלושת השבועות האחרונים, ולהרגיש כבר בבית. אבל מחכים... אז במקום אלי הביתה, סטיב לקח אותי לבית שלהם, שנמצא באותו רחוב עצמו. אלא שגם אצלם בבית לא היה איש, חוץ מהבן הצעיר, וומבורה (כן, כן, זו הסיבה שמאמא וומבורה נקראת מאמא וומבורה), שהחליט להבריז מהכנסיה. זה כבר גרם לי לחבב אותו. אז ישבתי אצלם בבית עוד איזה שעתיים, מחכה. ומחכה. ומחכה. כלום לא קורה, וומבורה אמנם בחור נחמד, אבל לי התחשק להגיע הביתה, אז לא הייתי טוקטיבי במיוחד. מה גם שהוא ראה תוכניות טלוויזיה (זה ברבים כי מדובר באיזה 5 ברצף) ניגריות, שצווחו בקולי קולות באנגלית שסיכמנו שלא הוא ולא אני מבינים.

על הרעש שבו הכל מתנהל כאן כבר כתבתי פעם? בעת כתיבת שורות אלה מחוץ לחלון, הילדה של השכנים (שעוד תוזכר בהמשך) משחקת באיזה מין אורגן אלקטרוני שצווח מנגינות ילדים בקולי קולות. אבל זה בסדר, אחרי הכל כבר רבע לשבע בבוקר ביום ראשון, היום היחיד שיש לי להשלים שעות שינה. אפילו אטמי אוזניים (הם מוצר חובה לנוסעים לאפריקה! וכמובן כמעט בלתי אפשרי להשיג אותם כאן) ויתרו והכריזו שהם לא מסוגלים להתמודד עם הרעש הזה. מצד שני, זאת הסיבה שיש לי פתאום זמן לכתוב את הכתבה הזו. מה עוד אני אעשה ברבע לשבע בבוקר ביום ראשון?

בכל מקרה, אחרי שעתיים כאלה נשבר לי והחלטתי ללכת למאסי קאמפ לאכול צהריים (האוכל שם מצוין, למתעניינים), להשתמש באינטרנט ובעיקר לא לשמוע אנגלית ניגרית. חזרתי אחרי שעתיים לבית משפחת וומבורה רק כדי לגלות שסבב התוכניות הניגריות לא מגלה שום סימנים להסתיים, לעומת וומבורה הבן, שדווקא נרדם מול הטלוויזיה (והיא עדיין כמובן בקולי קולות). ניצלתי את ההזדמנות להחליש את הגיהנום המשודר. הוא התעורר ודיווח ש-MW עברה בבית והיא נורא דאגה לי, אבל היא חזרה לכנסיה (כנראה להתפלל לשלומי...) וצפויה לחזור כעבור 4 שעות נוספות (שבתרגום מאפריקנית זה לפחות 5). בשלב הזה כבר הבנתי שאין טעם להתחמק מזה, מה גם שהחצילים ברוטב עגבניות עם פרמזן מהצהרים הובילו אותי למצב רוח ידידותי בהרבה, אז החלטתי לשוחח עם וומבורה, שעד מהרה התגלה כאחד האנשים הכי חביבים שפגשתי מימי.

 משפחת וומבורה היא משפחה מאוד דתית (אבא וומבורה הוא כומר), והמשפחה כולה מרותקת מהעובדה שאני מגיע מישראל, אז סביב זה נסבה השיחה. "רגע, רגע, אתה מתכוון להגיד לי שהיית באותם מקומות בהם ישו חי? היית פעם בירושלים? זה לא יאמן! רגע, מה זאת אומרת יש מועדונים? ואנשים עושים סקס? בארץ הקודש? הרסתם הכל שם, בחיי! כבר אין קודש בארץ הקודש..." (עוד על ההתרגשות מהישראליות שלי בהמשך. בינתיים אני אעדכן את המתעניינים שהילדה בחוץ הפסיקה לנגן על האורגן, והיא בוחרת לעמוד מחוץ לחלון שלי ולייבב. אף אחד לא מודאג מזה, אז גם אני לא. התרגלנו- זה חלק מרוטינת הבוקר שלה. לצרחות הצטרף גם רדיו קולני בתוך הבית שצורח תפילות. יום ראשון היום, כבר אמרתי. אני אף פעם לא מצליח להחליט אם עדיפה הפסקת חשמל או לא. מצד שני, היא בכלל מקרה תגיע תוך 10 דקות, אז ההעדפה שלי משנה ממש כלום).

לתחילת הכתבה

מתחילים להרגיש בבית

הרושם שנוצר אצלי מעשר השעות האחרונות היה, מיותר לציין, שלאף אחד לא ממש אכפת אם אני שם או לא, תחושה שהיא אגב שכיחה למדי בקרב מתנדבים- באמת, בשיחה רנדומלית של 4 מתנדבים כאן תמיד יש מישהו אחד לפחות שחש כך בגלל אירוע איזוטרי כזה או אחר. אבל, לא לדאוג. התחושה נעלמת לרוב אחרי שעות ספורות, וכך היה גם במקרה הזה. MW, משכבר הגיעה, התגלתה כאשה מקסימה, ומהרגע הראשון (טוב, לא נחשב את עשר השעות האחרונות בחישוב הזה), היה לי ברור שנסתדר מצוין. עד מהרה גם גילינו שבעלות הבית שבו אני אמור לגור חזרו אף הן מהכנסיה, ויכולתי ללכת, לפרוק, לסדר ולנוח. מיותר לציין שבשלב הזה כבר הייתי מרוצה הרבה יותר. אמנם החשש הכי גדול שלי התגשם- אכן, אין בבית שירותי ישיבה, וכריעה לא הייתה תחום שהייתי טוב בו עוד באימוני ירי בצבא (לעומת הירי בעמידה ובשכיבה בהם הייתי מצויין. אה, בעצם לא. לא חשוב). אבל מאידך יש בו מים זורמים כמה שעות ביממה, שזה דווקא מאוד משמח. האמת היא שציפיתי לבית במצב הרבה יותר גרוע- יש כאן אפילו טלויזיה למען השם!

 הארגון שלי שנקרא LOHADA, ראשי תיבות של Loving Hand for the Disadvantaged and Aged, מנסה לעזור לכל מיני קבוצות אוכלוסיה באותו זמן, וכך, בזמן שאני מתנדב בעבודה עם ילדים אני גר בביתן של שתי אלמנות, ששכר הדירה שלי מהווה חלק מרכזי בהכנסה שלהן. זאת גם הסיבה שציפיתי לבית גרוע בהרבה, כך שבעצם די שמחתי כשהגעתי לשם. בבית יש, כמו שהזכרתי, שתי אלמנות שהיו נשואות לאותו גבר- סיטואציה די יחודית. השתיים, מאמא איסייה (הידועה בשם "אמא גדולה", כי היא היתה הראשונה מבין שתיהן), ומאמא לינה (כן, כן- "אמא קטנה"), ובנוסף שורה שלמה של אנשים שעד היום אני לא ממש סגור על מי הם ואיפה מקומם בעץ המשפחתי. יש שלושה ילדים בבית, שתי "דאדות", נערות-עוזרות בית שכאלה, וכן לפחות 7 אנשים בכל רגע נתון, שחיים בשתי בקתות עץ ששוכנות בחצר הבית. כמובן שיש גם את מגוון בעלי החיים המקובל- כלב, תרנגולות, מיני זוחלים, וגולת הכותרת- קופים קטנים ורבי קסם שחיים כאן על העצים ומצליחים לרגש את הכלב לכדי נביחות היסטריות מדי ערב, כשאני מנסה להרדם. המשפחה נראתה מאוד ידידותית כשהגעתי, למרות שנאלצתי רק לנחש זאת כיוון שאין כאן איש שמדבר אנגלית. זה אמנם קצת הלחיץ אותי בהתחלה אבל האמת היא שפתאום זה נראה לי מאוד מבטיח- גם חוויה הרבה יותר אותנטית, גם הזדמנות לשפר פלאים את הסווהילית שלי (בחיי שזה עובד!), וגם- אני תמיד יכול לשחק אותה שאני לא מבין כשלא מוצא חן בעיני מה שהם אומרים.

כמה שעות מאוחר יותר הגיעו אלינו אמילי, שהיא בחורה אמריקנית שמנהלת את בית הספר תחת MW, וקריסטין, בחורה נורבגית שהגיעה להתנדב כאן לתקופה של שבועיים. לי יש מין סטיה כזו שאנשים חדשים תמיד משמחים אותי, במיוחד אם הם ידרשו ממני את כל האנרגיה של ההתאקלמות, שכן התאקלמות של מישהי שהגיעה כרגע מנורבגיה קשה בהרבה מההתאקלמות שלי, שהגעתי מהצד השני של העיר. ואכן, המבט המבועת שלה כשהיא נתקלה בדלי שעתיד להיות המקלחת שלה מעכשיו השכיח ממני את תלאות היום, והזכיר לי שהכל הכל הוא רק חלק מהחוויה האפריקנית האדירה שלי.

הלילה הראשון עבר בחוסר נחת בעליל (הזכרתי כבר שאבדו לי אטמי האוזניים באוגנדה? ושאין להשיג כאן, אמרתי? והכלב שרודף אחרי קופים מחוץ לחלון? טוב, רק לוודא). בבוקר, בכל אופן, הכל כבר נראה הרבה יותר טוב. ארוחת הבוקר המסורתית של לחם אוויר עם מרגרינה ותה- מה עוד יכולתי בעצם לבקש? ואז הלכנו עם אמילי לבית הספר, שנמצא ממש לידנו במונחים מקומיים- סיפור של כארבעים דקות הליכה לכל כיוון. על בית הספר עצמו, העבודה שלי, והשמחה האדירה שתקפה אותי כשהתחלתי לעבוד שם, אני אספר בפעם הבאה, אבל לעת עתה אספר רק שהמקום הרבה יותר משמח משיכולתי לנחש.

באותו ערב שני שלי בבית, כשאפילו קריסטין נרגעה קצת, אכלנו ארוחת ערב עם כל המשפחה ואז התחילו המאמות לתחקר את שנינו: מי? מאיפה? כמה ילדים? למה אין? לאיזה כנסיה אתם הולכים? מה זה יהודי? מה זאת אומרת לא הולך לכנסיה? מה זאת אומרת לא מאמין בישו? וכו` וכו`. האמת היא שהשיחה הזו היתה כל-כך נעימה, וממספר הפעמים שהוסבר לנו עד כמה אנחנו רצויים כאן הרגשתי איך הסווהילית שלי משתפרת, ובמקום לנחש מה אומרים לי ולהמציא משהו לקריסטין מצאתי עצמי מתרגם ממש. בערך.

 לאתר LOHADA הקליקו כאן

לתחילת הכתבה