התנדבות יצירתית בטנזניה
כן, השגרה סוף סוף הגיעה לכאן. "סוף סוף" לא בהכרח כי זה טוב, אלא בעיקר כי זה היה צפוי. בגלל חופשת חג המולד, בביה"ס בו אני מלמד, אני עובד לאחרונה בעיקר בארושה, במשרד של הארגון בו אני מתנדב. אם תשאלו אותי מה הדבר האחד שבלעדיו מתנדב לא היה מסתדר (קדימה, שמישהו ישאל...) הייתי עונה שזו היכולת להעסיק את עצמך. בארגונים כאלה הארגון אינו בהכרח הצד החזק ביותר, וככה קורה שהפרויקט שבשבילו הגעתי בכלל לא יוצא אל הפועל. מה שנשאר אלו שתי אפשרויות: להתעצבן ולא לעשות כלום, או לחשוב על דברים אחרים שאפשר לעשות, כאלה שיעזרו לארגון. אני, לפחות בינתיים, בחרתי באפשרות השניה וככה יוצא שאני מוצא את עצמי מנסה להתאים את חוקת הארגון למה שקורה בפועל. לדוגמה: אני, שההבנה שלי במחשבים מסתכמת בסוליטייר ועוד קצת, בונה כעת את האתר של הארגון באינטרנט. הורדתי מדריך HTML מהאינטרנט ועכשיו, אחרי שנה שהאתר לא עודכן, אני מנסה לבנות אותו מחדש.
הארגון, כפי שכבר סיפרתי, מפעיל סטודיו למוסיקה שגם הוא, כמו הארגון כולו, פועל למען שימור התרבות הילידית של השבטים בטנזניה (יש יותר מ- 120 שבטים!). במסגרת הזו הקלטנו לאחרונה את השבט הראשון שלנו- המסאי. הדיסק, שנמצא כעת בהליכי עריכה, כולל שירים מסורתיים, משירי מלחמה ועד שירי ערש של השבט. האתר שאני בונה יעזור גם למכור את הדיסק וגם להעביר את הידע שטמון בשירים הללו. כמובן שכל הסיפור של בניית האתר היה עובד טוב יותר אלמלא היתה הפסקת חשמל באזור שלנו בשבוע האחרון. אבל אנחנו לא נותנים לבעיות כאלה לעצור אותנו... (האמת היא שאנחנו כן, לבנות אתר בלי חשמל- גדול עלי, מצטער). אבל, לכל שגרה כמו שאומרים, יש שוברי שגרה (טוב נו, לא בדיוק ככה אומרים- העיקר הכוונה). אז עכשיו לשני אירועים שגרתיים הרבה פחות:
חנוכה בטנזניה
בין כל האורות המנצנצים, שעתידים להיתלות על העצים, לבין שירי חג המולד, שנשמעים כאן בכל פינה- גם לי התחשק. למזלנו, חנוכה דורש הרבה פחות מזה ולכן קל היה לי להחליט שאנחנו הולכים לחגוג. הורדתי מהאינטרנט את הברכות (זכרתי שתיים מהן, פשוט השלישית לא הסתדרה לי עם המוסיקה), את סיפורי החג וגם כמה שירים. תרגמתי הכל לאנגלית, ביקשתי מאמא את מתכון הלביבות שלה, מצאתי מתכון לסופגניות והכל היה מוכן. אז הסופגניות לא ממש תפחו (הקמח פה לא מנופה, אז הוא הרבה יותר כבד מהרגיל. מצד שני, כל שנה יש לי איזה תרוץ). בכל זאת הצלחתי למלא אותן בריבה (האנשים כאן חשבו שזה היסטרי שנעזרתי במזרק בשביל זה), אפילו עשיתי כמה משודרגות (ממולאות בחתיכות בננה וקינמון או מצופות בשוקולד). סביבון, שמשום מה נראה לי הכרחי, עשיתי מכרטיס הסטודנט שלי, שחתכתי ועטפתי בנייר לבן, עליו כתבתי את האותיות (פשוט סוף סוף קיבלתי את ההודעה שהוזן למחשב שסיימתי את התואר, אז זו נראתה לי דרך הולמת לחגוג...).
בקיצור, ב-6 בערב התכנסו כולם בבית שבו אני גר, ואני, שמבוכה זה אינסטינקט ראשון שלי, התחלתי לשיר. שרתי גם את הברכות וגם את השירים אל מול המבטים המשתאים. אולי האומץ הגיע משום שאף אחד לא ידע אם זייפתי, אבל בכל מקרה החברים כאן התרגשו מאוד. הסופגניות והלביבות נגמרו תוך דקות, וגם הסביבון היה אטרקציה. לרובם, כולל שאר המתנדבים (חוץ מאמריקאית אחת), זה היה חנוכה ראשון ואפילו פעם ראשונה שהם שמעו עברית (חוץ ממי שנמצאו לידי כשהחתול המעצבן בסביבה. קללות זה רק בעברית). אז כן, הסיפור עם המכבים עניין אותם וגם כל הניסים, אבל יותר מכל עניינה אותם העובדה שאנחנו חוגגים כל שנה משהו שקרה לפני 2168 שנה (בערך...). אחד הטנזנים אמר לי שכל המתנדבים באים ללמוד את התרבות המקומית, אבל מרוב שכולם מנסים להשתלב יוצא שהטנזנים עצמם אף פעם לא נחשפים לתרבויות אחרות. הוא גם הוסיף שכנראה אצלנו הסיפור על "שימור תרבות ילידית" (ככה קוראים למה שאנחנו עושים כאן עבור השבטים הטנזנים), הוא הרבה יותר פשוט. אני עדין מתלבט אם זה נכון או לא.
החתונה הטנזנית שלי
טוב, לא ממש שלי, אבל זה הכי קרוב שאני אגיע לזה, אז בינתיים... חבר שלי, רפאל, שלימד איתי בכפר במשך שבוע (הוא עשה שם הדרכת מניעת איידס), הזמין אותי לחתונה של בן דודו. כדי שאני לא אהיה הלבן היחיד שם, הוא הזמין גם את קלרה, מתנדבת נוספת כאן. ברור שהאינסטינקט הראשוני היה לסרב (כבר הזכרתי שמבוכה זה צעד ראשון עבורי). מה לובשים לחתונה כזו? ולי בכלל יש רק בגדים מגעילים כאן - מי חשב על חתונות? ומתנה? אבל, מסיבה שעדין לא ברורה לי, הצלחתי להתגבר על המבוכה, ביקשתי עניבה מחבר (בדרך כלל לובשים כאן חליפות ממש), ביררתי מה מקובל להביא כמתנה (סט כוסות, מסתבר) ו... הלכנו.
החתונה נערכה באולם של בית ספר אבל היתה מאוד יפה, קיטשית להפליא אבל יפה. האמת היא שהרוב היה די מוכר: הכלה בלבן, החתן קצת מבוהל- רגיל. ואז התחילו הריקודים. הכלה והחתן הם משבטים שונים, וכל צד ביקש להראות את הריקודים שלו. יכולתי לנסות לתאר את הביצועים על הרחבה אבל כנראה הייתי נכשל, אז אני מוותר. אין לי מספיק מילים בשביל זה. פשוט מהמם. את הבורקסים והרבע עוף החליפו צ`אפטי ו... רבע עוף, וגם פירות מקומיים (כבר דיברתי פעם על האננסים? שמחה גדולה מזו קשה למצוא). היתה גם עוגת חתונה מלוחה למדי. בקיצור- תענוג.
כאמור, כאן לא נותנים צ`קים. למעשה, אנשים הזדעזעו כשסיפרתי שזה מה שעושים אצלנו. כנראה שצ`קים עושים פחות רושם בריקוד המתנות. את הריקוד הזה מבצע כל צד בחתונה: הצד של החתן נותן מתנות לכלה ואימה, והצד של הכלה לחתן ואימו. אבל המילה "נותן" לא מספיקה: כל המתנות נפתחות מול כולם (רובם היו כלי בית, שמיכות ובעיקר בדים), ונותן המתנה רוקד איתה עד שהוא מניח אותה על כתפי המקבל (הבדים, לא הכוסות). אני, שלא הרגשתי שייכות לשום צד במשפחה, הצטמקתי בכיסא ונתתי לאינסטינקט המבוכה להשתלט עלי. שלחתי את רפאל החבר שלי לתת את המתנה, אבל גם הוא, מה לעשות, ביישן למדי וסירב. רק אחרי כמה דקות הצלחתי להסביר לו למה אולי ישימו לב יותר אלי (פשוט הצמדתי את היד שלי לשלו, שיראה את ההבדל בצבע).
המלצה לסיורי שבטים
אני לא יודע איך לא חשבתי על זה קודם: הארגון שבו אני מתנדב, Aang Serian, מפעיל סיורים מעולים שיכולים להיות מעניינים עבור מי מכם שבא לטייל כאן. כמו הארגון כולו, הדגש בסיורים הוא על הכרת התרבויות השונות בטנזניה ולכן ניתן לבחור ביקור אצל מספר שבטים (או לשלב כמה טיולים יחד, כמובן). במהלך הטיול חיים עם השבט יומיים-שלושה: זה אומר לקום איתם בבוקר, לחלוב איתם פרות, לשתות איתם דם לארוחת בוקר (כך אצל המסאים, וגם אז זה לא חובה), לרקוד איתם, לשיר איתם ובקיצור- לחיות איתם.
הטיולים מועברים ברמה גבוהה מאוד עם הסברים על כל מה שתרצו, על ידי שני מדריכים צעירים אך מנוסים, שגם מבשלים ומקימים את האוהלים. הם גם משתדלים שזה יהיה כמה שפחות מביך, כמו שדברים כאלה נוטים להיות. המחיר לזוג נע בסביבות 120$ לאדם ל-3 ימים, כולל הכל. מחיר מציאה יחסית לסיורים דומים כאן. בנוסף, ברור שככל שיש יותר אנשים כל אחד משלם פחות, אז שווה לשאול אם ניתן להצטרף לקבוצה קיימת. בדרך הזו אתם גם תורמים לקהילה אותה אתם מבקרים (כי זה מאפשר לנו לקיים שם בית ספר, לדוגמה) וגם זוכים בחוויה חד פעמית. אז כל מי שבא לטנזניה לראות גם אנשים ולא רק פילים וג`ירפות- הנה דרך מצוינת לעשות זאת. צרו עימם קשר בטלפון: 255-744-318548+ (אם מתקשרים מתוך טנזניה יש להוסיף 0 לפני ה- 744), או באי-מייל. גם הטלפון וגם האי-מייל מגיעים לבחור בשם ג`ון צ`אקליטו, שעליו כבר כתבתי כאן בעבר. בדרך כלל נדרשת התרעה של שבוע, אבל אם אתם כבר כאן נסו להרים טלפון- אולי בדיוק התפנה מקום.
