אזנגטה על סוסים
נפרדנו בשדה התעופה של קוסקו (Cusco) מאמא שלי ושוב חזרה לשגרה של לטייל לבד. כבר שישה וחצי חודשים של טיול עבר ונותר לנו חודש אחד לטיול בו נהיה בפרו, ואחר-כך יש לנו עוד שבוע בצ`ילה עם המשפחה ועוד שבוע בספרד, לפני החזרה לארץ. בגלל שמתחילים להרגיש את הסוף של הטיול, הגעגועים מתחילים להופיע בתדירות גבוהה הרבה יותר. אם בתחילת הטיול היינו שוקעים במחשבות על הבית פעם בשבוע שבועיים, אז עכשיו אין כמעט יום שבו אנחנו לא חושבים על כל מה וכל מי שמחכה לנו בבית.
משדה התעופה חזרנו לעיר והעברנו את הערב באחד הבארים שמציגים סרטים חדשים מזויפים. למחרת התחלנו את הסידורים לקראת הטרק הבא. כבר עברו יותר מחודשיים מאז הטרק האחרון שעשינו והגיע הזמן לנער את האבק משקי השינה ולהניע מחדש את הרגליים. הטרק שאליו יצאנו נקרא אזנגטה (Ausangate) והוא שונה לגמרי מהטרקים הקודמים שעשינו. הפעם מדובר בטרק מאורגן עם מדריכים וטבחים, ואם זה לא מספיק אז כדי להיות מפונקים לגמרי, את רוב הטרק עושים על סוסים. כשעידן הציע לעשות טרק עם סוסים הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "ברור שלא!" אחרי הנפילה שלי מהסוס באורוגוואי והטראומה שנגרמה לי היה לי ברור שמתישהו בחיי אצטרך לעלות שוב על סוס, אבל בטח ובטח שלא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קרוב... לאחר שהובטח לי שהסוסים הם בעצם פרדות (מה שהסתבר כממש לא נכון) ושאם אני ארצה המדריך יוכל למשוך לי את הסוס (התפשרנו על זה אחרי שאני ביקשתי שהמדריך יעלה איתי על הסוס) -; הסכמתי לצאת לטרק.
אחרי הצהריים לאחר כל ההכנות הגענו לסוכנות הטיולים ועלינו על האוטובוס המקומי (והמצ`וקמק) לחמש שעות נסיעה לכפר טינקי (Tinqui) שממנו נתחיל את הטרק ביום שלמחרת. כולם מכירים את "דרך המוות" הידועה בבוליביה, אך הרבה לא יודעים שבבוליביה ובפרו יש המון דרכים על אותו עיקרון, כלומר דרך עפר צרה שמצד אחד יש קיר ומצד שני מדרון של מאות מטרים. כזאת היתה הדרך שלנו לטינקי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שנסענו בדרכים מפחידות, אבל קשה עדיין להתרגל לסוג הזה של הנסיעות, וכשירד החושך כבר שמחנו כי לפחות לא יכולנו לראות יותר את הדרך המפחידה.
בערב הגענו לכפר, אכלנו ארוחת ערב ולמחרת בבוקר יצאנו קבוצה של ארבעה עשר אנשים (כולם ישראלים, אלא מה?) לשולישה ימים של רכיבה בנופים מדהענען של אזור הר האזנגלה. השעה הראשונה של הטרק הייתה בהליכה בין בתים מבוץ של הפרואנים המקומיים סוף סוף יכולנו לראות את האיכרים האמיתיים והפשוטים שלבושים בבגדים הצבעוניים שלהם ועובדים את האדמה. כל-כך מעניין לראות איך אנשים חיים בבתי בוץ באמצע שומקום, רחוקים מכל עיר, בלי חשמל ובלי מים זורמים.לתקשר עם רובם בכלל לא יכולנו, כי הם אינם דוברים ספרדית בכלל (על אף שזאת השפה הרשמית בפרו), אלא הם מדברים בשפתם העתיקה.
לאחר שעת ההליכה, הגענו למקום שם חיכו לנו הסוסים. כבר ממבט ראשון שמנו לב שהסוסים האלה קצת שונים ממה שהתרגלנו אליו. הם נמוכים יותר בגלל הגובה הרב שבו הם גרים והם שקטים יותר. ולאחר החלוקה של הסוסים אני קיבלתי אחד עם תלתלים - כמעט בטוח שאמא שלו היא כבשה. כך התחלנו ברכיבה של ארבע שעות, אני על כיבשי (שם החיבה), ושרון נמשכת על-ידי המדריך כדי שחס וחלילה הסוס שלה לא יתחיל לדהור.
עברנו במקומות יפהפיים והרגשנו כאילו נכנסנו לעולם של לפני אלף שנה, בלי הצגות לתיירים, רק החיים האמיתיים והאותנטים. תענוג לעיניים. לאחר הרכיבה ולאחר עצירה לארוחת צהריים, הגענו לכר דשא בין ההרים המושלגים ושם המדריכים הרכיבו לנו אוהלים ללילה. השעה הייתה רק ארבע אחר הצהריים, כך שהיה לנו זמן לנוח ולהחזיר את התחושה לרגליים, כי אחרי ארבע שעות על סוס אתה מגלה כל מיני שרירים שלא ידעת שהיו קיימים. נהננו בשקיעה יפהפיה על רקע ההרים המושלגים, ולאחר ארוחת הערב, כשהטמפרטורות צנחו במהירות, נכנסנו כולנו לאוהלים, מנסים לחמם מעט את עצמינו.
ביום שלמחרת לאחר ארוחת הבוקר כל אחד עלה על הסוס שלו, אבל אני גיליתי שהסוס שלי... נעלם! התברר שהוא ברח במהלך הלילה, והמדריכים שחיפשו אחריו אמרו שהוא כנראה חזר לכפר שממנו יצאנו. במקום הסוס הכיבשתי שלי, קיבלתי אחד מהסוסים ששימשו לסחיבת הציוד. אלא ששוב לא היה מדובר בסוס רגיל: הפעם קיבלתי סוס חצי עיוור, איטי ברמה מזעזעת והכי גרוע -; פלצן נוראי! כן כן, גם אני לא ידעת את זה לפני כן, אבל סוסים מפליצים. בכמות מפחידה, ברעש אדיר, ובריח מסריח. תארו לעצמכם איך זה לרכב בטור אחד אחרי השני, כאשר כל דקה הסוס שלפנייך או הסוס שעליו אתה רוכב נופח נפיחה שכמעט מפילה אותך מהסוס בגלל הריח... פיף!
שוב המשכנו לכמה שעות של רכיבה כאשר כל הסוסים עוקפים את הסוס העיוור והאיטי שלי (יצאתי בין הראשונים והגעתי אחרון) עד שהגענו לאיזור ההררי שם נפרדמו מהסוסים ועברנו להליכה של חמישים דקות במעלה ההר. הגענו גמורים לחלוטין בגלל המחסור בחמצן אבל הנוף שהתגלה פצה על כך. הגענו ממש מטרים ספורים מקרחון יפהפיה ומאגם קטנטן שהצטבר למרגלותיו. משם, לאחר שהסדרנו את הנשימה, המשכנו בהליכה עד שהגענו לתצפית על כל העמק שם התגלו להם עוד כמה אגמים. שוב המשכנו ברגל, הפעם בירידה, עד לנקודה שם אכלנו ארוחת צהריים ליד הסוסים המפליצים.
כשסיימנו את ארוחת הצהריים השמים הפכו אפורים והתחיל מבול ששולב גשם וברד שהקפיא את כולנו. במצב הזה לא יכולנו לעלות על הסוסים וכך את שארית היום העברנו בהליכה רטובה בין כרי הדשא, מה שגרם לי להחליק פעמיים (הנפגעים היו הפליז, הכפפות והמכנסיים) ולבסוף הגענו לאכנסייה קטנה בתוך עמק. שם קיבל כל אחד מזרון דק על רצפה בבית עשוי בוץ, אבל לפחות זה לא היה לישון בגשם שבחוץ. כמובן שמספר דקות לאחר שהגענו הפסיק הגשם (שירד עלינו עם ברד במהלך כל ההליכה), אך לא התלוננו, שכן מאה מטר מאכסניית הבוץ שלנו חיכתה לנו בריכת מים טרמיים חמיים שכולנו היינו בתוכה כמה דקות אחרי שהגענו למקום. אמנם זה לא היה הכי הוגן שהסוסים שעשו את רוב העבודה עמדו בחוץ הסתכלו עלינו מרפים את השרירים ושותים יין בתוך הבריכה החמה, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה להזמים את הסוסים הפלצנים פנימה. זה היה הופך לג`קוזי בגלל הבועות...
ביום האחרון של הטרק, כשקמתי בבוקר, חיכתה לי הפתעה -; הסוס הכבשתי שלי חזר! התברר שאחד המדריכים חזר בלילה לכפר ההתחלתי ומצא שם את הסוס האבוד שלי.... היתה כמובן פגישת איחוד מרגשת ומלאת דמעות, ומייד יצאנו שוב לרכיבה. הסוס החצי עיוור חזר לתפקידו המקורי בסחיבת ציוד ונתקע כל שנייה בסוסים אחרים -; הרי אין מי שיכוון אותו. לאחר שעתיים רכיבה סיימנו את הטרק, וכל מה ששנותר לנו היה עוד שעה וחצי הליכה עד שחזרנו לטינקי. שם זכינו לארוחת צהריים מיוחדת (כבש צמיגי), ועלינו שוב על האוטובוס בחזרה לקוסקו.
מקוסקו לנסקה
מעט מיומנו האחרון בקוסקו בילינו גם באינטרנט -; היינו חייבים לדווח שהגענו בשלום... מסתבר שבבית חיכתה לי מתנה! דיברתי עם ההורים שלי ששכנעו אותי להתקשר לסלולארי של אחותי הגדולה (יקר מאד) בתירוץ שהיא צריכה לשאול אותי משהו על ההרשמה לאוניברסיטה. אלא שבמקום להשאל על דברים שקשורים לאוניברסיטה נשאלתי אם בא לי להיות דודה! כן, כן אנשים! אחותי הגדולה בהריון ואני בקרוב מאד אהיה דודה לראשונה בחיי! אני לא היחידה שקיבלה פה מתנה שכן זהו הנכד והנין הראשונ/ה במשפחה, והילד הראשון של אחותי ובעלה. בהזדמנות הזאת אני אמסור לכל משפחתי ובעיקר לנטע ואפי המון המון המון מזל-טוב! הדבר המדהים מכל עבורי היה שלפני הטרק חלמתי שלאחותי יש ילדה קטנה ואפילו הספקתי לספר לאמא שלי שעוד לא ידעה שאחותי בהריון. כלומר באותו יום שחלמתי את החלום, אחותי הגדולה גילתה שהיא בהריון. פשוט מדהים!
לאחר הבשורות המשמחות, ולאחר שסיימנו את הטרק למפונקים, הגיע הזמן להפרד מקוסקו ולהמשיך הלאה את מסעינו בפרו. שוב עלינו על האוטובוס לנסיעה ארוכה של 14 שעות לנאסקה (Nasca). הרגשת "סוף הטיול" גורמת לנו לפנק את עצמנו יותר ממה שהתרגלנו אליו במהלך הטיול, ולכן כשגילינו שתמורת עוד כמה דולרים נוכל לעבור לאוטובוס מפנק עם אוכל, סרטים ומושבים גדולים, לא חשבנו פעמיים ושילמנו כדי לא לסבול יותר מדי.
המעבר מקוסקו לנאסקה היה בהחלט חד. דבר ראשון נפרדנו מהרי האנדים ששהינו בהם בחודש האחרון וירדנו מגובה של יותר משלושת אלפים מטרים מעל פני הים לגובה של כשש מאות מטרים בלבד. עם הירידה בגובה השתנה גם מזג האויר, ומהרנו לאכסן בתיקים את הפליזים ולהוציא מהבועידם את הסנדלים והבגדים הקצרים. גם הנוף השתנה לחלוטין. הגענו לאיזור המדברי של פרו שיורד בו גשם רק למשך שעה שעתיים בשנה! הכל מסביב היה אפור וסלעי, מזכיר את הנופים בנגב ובאיזור אילת. רק חבל שנאסקה לא דומה יותר לאילת, כי היא מזכירה יותר את בגדד. מבט אחד על העיר שיכנע אותנו שאין סיבה להישאר פה ללילה, והחלטנו לנסות לעשות את כל הסידורים באותו יום, ועוד להספיק להמשיך הלאה.
נאסקה ידועה ומוכרת בעיקר בזכות קווי הנאסקה. מדובר על סימנים בקרקע של יותר מחמישים דמויות (עכביש, קוף, ציפור, לטאה וכ"ו) ועוד יותר מ-10,000 קוים, משולשים וטרפזים ענקיים בגודל של קילומטר ואף יותר שמפוזרים באיזור ענקי ליד העיר. הדרך הטובה ביותר לראות את הדמויות והקווים היא בטיסה של חצי שעה מעליהם, אך כמובן ש"התמזל מזלנו", ושבועיים לפני שהגענו לנאסקה מחירי הטיסות עלו בכחמישים אחוז בגלל מחסור בדלק.... לכן החלטנו במקום הטיסה לעשות שני סיורים מודרכים באזור.
בסיור הראשון נסענו אל מחוץ לעיר לבית קברות של אנשי נאסקה שחיו באיזור לפני כאלפיים שנה. מה שיפה בבית הקברות הוא שרוב הגופות נחנטו ולכן ניתן לראות הרבה שלדים שנשמרו מאז. ממש מעניין היה להסתובב בין הקברים ולראות שלדים של אנשים שחיו שם לפני כל כך הרבה זמן. לחלק מהשלדים נשאר השיער על הראש (העשירים האריכו שיער, ולכן יש שלדים עם שיער באורך מטר ואף יותר), ויש אפילו שתי גופות שהעור נשאר עליהן -; אחת של בחור ואחת של ילד קטן, וממש ניתן להסתכל להם בפנים. בקיצור -; התמונות ידברו בעד עצמן.
בסיור השני נסענו לגבעה קטנה משם יכולנו לראות חלק מקווי נאסקה הארוכים. אחר-כך עלינו על מגדל קטן, משם יכולנו לראות שתים מהצורות, אחת של עץ והשנייה של ידיים. יש הרבה תיאוריות על מי ועל איך עשו את הסימנים הענקיים האלה לפני כל כך הרבה שנים. להזכירכם, את כל הסימנים והצורות לא ניתן לראות, אלא בטיסה או מהמגדל ולכן לא ברור איך לפני כל כך הרבה שנים האנשים שגרו באזור הצליחו ליצור דמויות כל כך מפורטות ומדויקות מבלי יכולת להביט מלמעלה. יש אומרים שעב"מים עשו אותם, אך יש יותר מדיי הוכחות לכך שמדובר באנשי נאסקה (שקדמו לאינקה), שעשו את הסימנים כחלק מהסגידה לאלוהים.
דיונות באיקה, ציפורים בפיסקו
לאחר הסיור, שלמען האמת לא היה יותר מדי מעניין כי לא רואים הרבה, הרגשנו מוכנים לעזוב את נאסקה. עלינו על האוטובוס לשעתיים וחצי נסיעה עד לעיר הבאה -; איקה (Ica). איקה נראית עוד יותר גרועה מנאסקה, אך אנחנו נסענו מייד לשכונה קטנה מחוץ לעיר. מדובר על אגם קטן שמוקף בכמה אכסניות, מצסעדות ובתים, ומסביבם - דיונות חול ענקיות! הדיונות הן למעשה הסיבה שהגענו לאיקה. התמקמנו במלון מפנק בסגנון "מלרוז פלייס" עם בריכה במרכז ודיונות ענקיות מאחור.
לאחר שבילינו חצי יום בין שחייה בברכה לתנומות בכסא נוח ליד הבריכה הגיע הזמן לצאת לטיול בבוגי. גם לי וגם לעידן זאת הייתה הפעם הראשונה שעשינו בוגי וסקי חולות. בכלל, אני אישית מאד הופתעתי מכוח המנוע של הבוגי שסחב אותנו במהירות יחד עם עוד שאר שבעת הנוסעים במעלה דיונות תלולות והפך את החוויה לכייפית בצורה בלתי רגילה. סקי החולות היה כיפי מאד, אך בו זמנית אותי הוא לא הצליח לרגש ולהפחיד עד עמקי נשמתי. אך, מצד שני, הסקי שלי היה על הישבן או על הבטן, מה שהתברר בדיעבד כיותר מסוכן מאשר על הרגליים (הייתה בחורה שנפלה והתגלגלה לא טוב כתוצאה מכך). בכל מקרה, הנוף המדהים של הדיונות הבלתי נגמרות שצילן יוצר דמויות מהפנטות באור השקיעה רק הוסיף לחוויה הנהדרת.
כל הסיפור הזה לקח כשעתיים, במהלכם עשינו לסירוגין נסיעות מלאות אנדרנלין בבוגי שנסע כמו משוגע על הדיונות, עלה וירד כמו ברכבת הרים. החלק השני היה מעין סוג של סקי, רק הפוך - במקום שלג היה חול רך והשתמשנו בלוחות עץ שדומים מאוד לסנובורד. את השעתיים האלה סיימנו עם דופק גבוה מאוד ועם כמויות אדירות של חול בכל מקום שרק תרצו (...) אבל ממש נהנינו. בהחלט חוויה יוצאת מן דופן, גם אקשן, גם נוף מדהים, מה אפשר עוד לבקש ?
שוב המשכנו בקצב המהיר ולמחרת בבוקר עלינו על האוטובוס שלקח אותנו לעיר הבאה- פיסקו (Pisco). בפיסקו נמצא מה שקרוי בפי הישראלים -; "גלפגוס לעניים", אך כמי שביקר בעבר בגלפגוס האמיתי - אין קשר בין השניים. בכל מקרה, לאחר שהגענו לפיסקו, עלינו על סירת מרוץ שלקחה אותנו לסיור מסביב לאי, במרחק חצי שעת שייט מהחוף. אין ספק שהדבר הבולט והמדהים ביותר בסיור הזה היו הציפורים. אני לא אגזים שהיו שם מאות אלפי ציפורים! בחיים שלי לא ראיתי כזו כמות אדירה של ציפורים במקום אחד. באוויר, בים ועל האי היו מפוזרות ציפורים בכל מני צבעים וכל מני גדלים שחיות על הדגים שבמים מסביב. פשוט מהפנט להיות בתוך עולמן של הציפורים האלה. מעבר להן זכינו גם לראות כמות נכבדה של אריות ים וכמה פינגווינים, שלשם שינוי, חיים במזג אויר חם.
נהנינו לתצפת כשעה על כל בעלי החיים הללו מתוך הסירה ומהר מאוד חזרנו בחזרה לחוף. שוב לא בזבזנו אפילו דקה אחת (כבר סוף הטיול וצריך לנצל כל דקה...) ועלינו על האוטובוס, הפעם לעיר הבירה של פרו -; לימה (Lima). שמענו כל כך הרבה דברים רעים על לימה כמו זה שהיא מאוד מסוכנת ומאוד משעממת שדי פחדנו להתקרב אליה., ואכן כשהתקרבנו לעיר עם האוטובוס, יכולנו לראות כל מני שכונות עניות ומפחידות שגרמו לנו לחשוב פעמיים האם כדאי לנו בכלל לעצור פה.
אך בכל זאת החלטנו לעצור, ומיד כשהגענו לעיר, נסענו לשכונה היוקרתית והמבטיחה ביותר- Miraflors. להיכנס לשכונה הזו היה ממש כמו עולם אחר. בלי עוני, בלי פשע, הכל נקי, יפה ומסודר. מיותר לציין שממש הופתענו לטובה מהאזור, וניצלנו את שארית היום וטיילנו בשכונה, נהנים לפגוש מחדש, אחרי כל כך הרבה זמן, את המאה ה-21. כל מסעדות המזון המהיר הופיעו שוב לאחר חודשים של פרידה, בתי קולנוע ועוד כל מני דברים שהוציאו אותנו לרגע מהעולם השלישי שטיילנו בו אל העולם המודרני. העיר שפחדנו להכנס אליה התגלתה כעיר מעולה להעביר בה כמה ימים , לאכול טוב, לטייל וכו`.
את היום השני שלנו בלימה העברנו בטיול על הטיילת. בגלל מזג האוויר המוזר שיש בלימה (ערפילים כבדים שמונעים ממך לראות את השמיים), בכלל לא רואים את הים. בקושי ניתן לראות למרחק של 100 מטר, אבל עדיין נהנינו לטייל באיזורים היפים של העיר. אחה"צ נסענו למרכז העיר, שם כל האושר נעלם, אך במקום זה זכינו לראות מבנים קולוניאלים יפיפיים, חנויות בגדים זולות ואפילו מצאנו צ`יינה טאון , שם אכלנו ארוחת צהריים טובה. בערב חזרנו כמה חודשים אחורה וניצלנו את המטבח באכסנייה כדי לבשל לעצמינו ארוחת ערב טובה שבסיומה הלכנו לראות סרט בבית הקולנוע...ניצלנו את הקידמה עד הסוף !
למחרת נפרדו מלימה, הפעם בדרכינו לבירת הטראקים של פרו. הגיע הזמן לזוז באמת !
אבל על כך, בכתבה הבאה.
