מעט על הדרך הליקית
אחרי שקיבלנו את הרעיון לטיול ועוד מידע מועיל מאתר "למטייל", אנחנו מחזירים בסיפור דרך משלנו, ומקווים שיהיה מועיל ויעזור למי שחושב על טיול בחבל הארץ המקסים הזה.
הדרך הליקית היא דרך בת 500 ק"מ, שנעה לאורך חצי האי הליקי, מפתהייה (Fethiye) לאנטליה
(Antalya). היא עוברת לאורך החוף, ביערות, בגבעות ובהרים, כאשר בדרך רואים את הים התיכון מדרום. אנחנו בחרנו לעשות את הקטע מדמרה (Demre) לפיניקה (Finike), קטע דרך של ארבעה ימי הליכה, בהם הטיפוס לגובה הרב ביותר הוא של 1,800 מטרים, והירידה היא חזרה אל הים. כשסיימנו וראינו שיש עוד זמן, טיילנו עוד יום נוסף מצ`יראלי (Chirali) אל אולופינאר (Ulupinar), כשבדרך ביקרנו בכימרה (Chimera). אנחנו, זוג חברים באמצע שנות ה- 20, צעדנו בטרק בקצב ממוצע וללא מאמץ מיוחד.
את הדרך סימנה מטיילת בריטית, שגרה באנטליה, ושמה קייט קלאו (Kate Clow). היא הוציאה ספר, שכולל מידע שימושי וכללי על הדרך. הדרך מחולקת ל- 25 קטעים, ולכל קטע יש סיפור דרך מפורט. יש לקנות את המהדורה השניה (נכון לאפריל 2009). לספר מצורפת מפה טופוגרפית מועילה, אם כי לא בקנה מידה של 1:50,000. לדרך יש גם אתר אינטרנט: www.lycianway.com. באתר האינטרנט מופיעים עדכונים לכל השינויים, שדווחו מאז ההדפסה (חשוב מאוד).
בקטע הדרך מדמרה לפיניקה, לדברי קייט, פרט לנופים הנהדרים, יש הזדמנות לחזור אחורה בזמן ולפגוש את האנשים הנחמדים ביותר בתורכיה. אנחנו האמנו לה, ומודים ומתוודים שהכל נכון. יש גם די הרבה שרידים ועתיקות מרשימים לאורך הדרך, שפשוט מוטלים לאורכה ומחכים לעין סקרנית שתגלה את סודותיהם.
התמצאות באזור
הדרך מסומנת כמו בארץ - שני פסים צמודים בצבעים לבן ואדום. בקטעים העירוניים הסימון הוא בערך כל 100 מטרים או יותר, בטבע בצורה צפופה הרבה יותר. הסימונים די טובים, אבל לא מקצועיים כמו בארץ. פרט לדרך, יש לא מעט שבילים מסועפים, המשמשים את הרועים, ובשל השתנות של הנוף (כריתת יערות, גידול ערים, סלילת כבישים ועוד), הסימונים לא מושלמים. יש מספר מדרונות וקטעים קצרים, שלא הצלחנו למצוא בהם את הסימונים, המשכנו לפי החושים והסתדרנו. בסך הכל הדרך מסומנת די טוב וכדאי לשאוף להישאר עליה עד כמה שאפשר. אם אתם מתברברים ולא רואים סימון כברת-דרך, כדאי לחזור אחורה ולמצוא אותו מחדש. לדעתנו, חשוב להשיג את הספר והמפה המצורפת אליו ולהדפיס את העדכונים באתר. לא ניתן לסמוך (בקטעי הדרך שהלכנו) על הסימונים בלבד, אך יחד עם המפה והספר, וקצת חוש התמצאות וסבלנות, ניתן למצוא את הדרך.
לתחילת הכתבה
עונה ומזג אוויר
לפי הספר, בקיץ (יולי עד אוגוסט) חם שם מאוד, החורף (נובמבר עד סוף דצמבר) הוא העונה הגשומה, אף שגשמים ייתכנו עד סוף מרץ. בחורף המקומות הגבוהים מושלגים. במידע הזה יש להשתמש בערבון מוגבל, מאחר שעקב התחממות כדור הארץ, קשה לחזות בדיוק את העונה הגשומה. לדעתנו, בקטע הדרך הזה לא ניתן לטייל כאשר יש יותר מקצת שלג, כיוון שלא ניתן למצוא את הדרך.
לפי סיפורים מהאינטרנט והספר, הבנו שהאביב הוא עונה טובה לטיול. הגענו בפסח 2009 ומזג האוויר היה נהדר. לאורך הדרך קצת יותר קר מהארץ, ובגבהים קר וקצת מושלג, אך לא יותר מדי. בלילה וביום האחרונים ירד גשם חלש, שלא הפריע לטייל, מאחר שהיה לנו ציוד לגשם. לכל אורך הדרך היתה פריחה יפה וכשירדנו, עברנו במרבדים נהדרים של מליוני פרחים. לא הצלחנו למצוא מקור טוב לתחזית מזג אוויר להרים בכדי לדעת כמה גשם ושלג צפויים לנו. אפשר להעזר ב- Google Earth ולקבל רושם, פשוט קשה לדעת עד כמה הצילומים שמופיעים בו מעודכנים. לנו הוא הראה את הכמות הקטנה שחיכתה לנו על הרכס בצורה יחסית נכונה.
לתחילת הכתבה
הגעה אל הדרך הליקית
כדי להגיע אל קטעי הדרך השונים בדרך הליקית, יש להעזר בקווים של המיניבוסים בין אנטליה לפתהייה (ולהיפך), אשר יוצאים בערך כל שעה-שעה וחצי מהבוקר (6-7) עד הערב (18-19). טסנו לאיסטנבול וממנה בטיסת המשך לאנטליה. לקחנו מונית משדה התעופה לתחנה המרכזית
(Otogar) באנטליה, שעלתה 40 לירות. נסענו באוטובוס הראשון, שיצא ב- 6:30 בבוקר בחברת Antalya Tur. קנינו כרטיסים לדמרה ב- 12 לירות לכרטיס. הנסיעה ארכה 3 שעות. זמן נהדר להשלים שעות שינה יקרות מהטיסה. התדירות היא כל שעה-שעה וחצי, האחרון יוצא בערך ב- 18:30 בערב.
יש חברה מהירה יותר - Chichek Tur עם מיניבוסים קטנים יותר, וכנראה שיש להם דלפק אחר בתחנה המרכזית. בסוף הקטע הראשון, בפיניקה, קנינו כרטיס לצ`יראלי (על קו הנסיעה חזרה לאנטליה) במחיר 6 לירות, ולאחר שעה ירדנו בצומת, במרחק שישה קילומטרים ממנה. היה אמור להיות דולמוש (ספק בהמה אגדית, ספק אמצעי תחבורה מקומי), אבל הוא לא הגיע והצלחנו לתפוס טרמפ למטה. לאחר שסיימנו באולופינאר והגענו לכביש הראשי, עלינו על אותו קו שהביא אותנו לתחנה המרכזית באנטליה. הנסיעה עלתה 6 לירות וארכה שעתיים. מי שמעוניין להמשיך לעיר העתיקה באנטליה, הנקראת קאלהאיצ`י (Kaleichi), יש קו מקומי שעולה 1.5 לירות ומגיע מרחק 5 דקות ממנה.
מדריך מצויין באינטרנט שנעזרנו בו לתורכיה: www.turkeytravelplanner.com. הוא מכיל מידע כללי על טיול בתורכיה, הכולל התמצאות, עלויות, המלצות, מידע על הערים ועוד.
לתחילת הכתבה
ציוד מומלץ
הציוד הרגיל לטרק - אוהל (אם יש חשש לגשם ולמי שמעדיף), שק שינה, בגדים להליכה ולקור, מעיל וכיסוי תרמיל לגשם (אם יש חשש), מקלות הליכה (מומלץ), גזיה, סיר וכלי בישול (לא לשכוח בלון ספייר!), אוכל, 2 בקבוקי מים. כובע, קרם הגנה, חומר דוחה יתושים (כן, באפריל הם נמצאים), פנס.
מים ניתן למלא בבארות שלאורך הדרך. הן מופיעות במפה, המצורפת לספר, כשבפועל יש לפחות כמות כפולה מזו המצויינת. המים טובים, אך יש לסנן אותם דרך בד (אנו השתמשנו בחולצה ירוקה). יש לשים לב, שבחלק מהבארות אין דלי להוצאה של המים, לכן יש להביא חבל באורך של 10-15 מטרים, אותו קושרים לכלי קיבול (אנחנו השתמשנו בסיר הבישול), שמים בתחתיתו אבן (שישקע) ומשלשלים. איזה כיף! אחרי הפעם הראשונה מרגישים כאילו עשינו את זה כל החיים.
את האוכל היבש הבאנו מהארץ: דגנים, קטניות, תבלינים, לחם, ממרחים, פירות יבשים, אגוזים וצ`ופרים. את האוכל הטרי קנינו בדמרה. צמוד לתחנת האוטובוס יש שוק ירקות ופירות וצמוד אליו עומדת חנות אגוזים ופיצוחים. בפיניקה, בסוף הקטע הראשון, יש שוק (ביום ראשון) וחנויות מזון. בצ`יראלי, באיזור התיירותי בו מתחילה הדרך, יש סופרמרקט קטן לתיירים, שיש בו בערך הכל.
לתחילת הכתבה
מסלול הטיול
יום ראשון - מדמרה לקוטלוג`ה - התחלנו בדמרה בשעות הבוקר המאוחרות. אחרי קניות וקצת התמצאות (שאלו על הכיוון למירה - Myra), הלכנו עד לקצה העיר, ושם ראינו את מירה. זוהי קבוצה של קברים חצובים בסלע. מקבץ קברים אחד בתשלום (אליהם צריך לפנות שמאלה כאשר באים מכיוון העיר) ומקבץ אחר בחינם. ניתן לראות אותו באיזור היציאה מהעיר, על הצוק מצד שמאל. העליה על הרכס לקוטלוג`ה (Kutluca) מתחילה בין חממות וניתן לזהות אותה בעזרת עמוד של הדרך הליקית, שמציין את הפניה אל הרכס (אנו התברברנו ורק בדיעבד, כשהמקומיים הראו לנו אותה, ראינו את העמוד והסימונים). לקראת הכפר, אחרי טיפוס לגובה של 300 מטר, הגענו לקרחת יער מקסימה, חמש דקות לפני הכפר ושם חנינו. בכפר יש באר פרטית של משפחה. ביקשנו בנימוס מים והם עזרו לנו ברצון וידידותיות. באר נוספת נמצאת על הדרך מעל הכפר. זה אולי המקום להמליץ ללמוד קצת תורכית בשביל להצליח ליצור קשר עם המקומיים. הם אנשים חברותיים, סקרנים מאוד ושמחים לראות מטיילים. כמו בשאר העולם, ניתן להסתדר ללא שפה, עם סימנים וחיוכים, אבל למרות הסקרנות והסימפטיה, לא הצלחנו ליצור קשר אמיתי איתם, וקצת שפה יכולה אולי לעזור.
יום שני - קוטלוג`ה לאלאקיליסי והתחלת הטיפוס אל הרכס - זה יום של טיפוס לגובה של כ- 1,000 מטרים. טיפסנו מקוטלוג`ה לבלורן (Beloren). זהו כפר ציורי, שלמרות כמה רכבים וצלחות טלוויזיה, נראה שהאנשים והמציאות בו לקוחים מזמנים אחרים. ממנו טיפסנו עוד עד לזייתין (Zeytin), כפר בן כמה בתים בעמק ציורי ומקסים. טיפסנו עוד קצת וירדנו לעמק ובו אלאקיליסי (Alakilise) - כנסיית כל הצבעים. הכנסיה היא מהמאה הרביעית והשרידים שלה מוטלים בעמק ירוק. מהכנסיה ניתן לראות את הרכס, עליו יש לטפס מצפון. אנחנו עוד הספקנו לטפס במשך כשעה, ומצאנו כרי דשא ירוקים ליד מכלאות של עזים לחניה.
יום שלישי - עליה על הרכס, מערת קירק מרדיואן וחניה באיזור אינצ`גריש טפה - שעות הבוקר הראשונות היו של טיפוס תלול בכיוון פני הסלע, שחיכו לנו על הרכס. לקראת סופו יש התפצלות בשביל, ליד בולדר ענק. ניתן (וכדאי) לעלות למערת קירק מרדיואן (Kirk Merdivan) בה חי נזיר בתקופה עתיקה - יש לקחת את השביל השמאלי. לא הצלחנו למצוא את הסימון, ואיכשהו בעזרת סקרנות, סבלנות ותושיה הצלחנו למצוא את המערה. חפשו קיר קטן, הבנוי מלבני אבן בפתחה של מערה גבוהה בתוך צוק הסלע. יש 43 מדרגות, המובילות אל המערה ואל הרכס, ממנו נשקף נוף נהדר אל העמק והים. לאחר שחזרנו חזרה אל השביל וסיימנו לעלות את הרכס בטיפוס עדין בתוך היער, פגשנו בשלג. אחרי הפסקת צהריים, לצד קרחת מושלגת, ירדנו ועלינו חזרה אל כיפה נוספת. הנוף הנשקף נהדר: כל הדרך ממנה באנו והעמק של אלאקיליסי, הים במרחק, ומהצד השני נראית פנים היבשה, עם רכסים גבוהים ומעטה שלג עבה עליהם. חנינו באזור אינצ`גריש טפה (Inchegerish Tepe), באחת הנקודות הגבוהות על הרכס, תחת אחד העצים.
יום רביעי - ירידה לבלוס ובלן - ירדנו מהרכס לכיוון מזרח ואל כפר קטן (ונטוש) של רועי צאן. רועי הצאן בחבל הארץ הזה, הנקראים גם Yayla, נעים לפי העונות. בכל תקופה בשנה הם נעים יחד עם הצאן שלהם ממקום למקום, כך מטיילים מגיעים לכפרים שלמים וריקים. נכנסנו ליער והמשכנו לרדת, עד שהגענו לחורבות עיר, הנחה על גבעה, המשקיפה על הים ושמה בלוס (Belos). עד אליה ירדנו באותו היום כ- 1,000 מטרים ומזג האוויר התחמם. בלוס מלאה במבני אבן, קברים ובארות מים. אחרי הפסקת צהריים וכשעת הליכה נוספת, הגענו לבלן (Belen). זהו הכפר היפה ביותר שפגשנו לאורך הדרך. גם הוא היה ריק מתושבים ואנו חנינו על הדשא במרכזו.
יום חמישי - מבלן לפיניקה, ארוחת צהריים, נסיעה לצ`יראלי וטיפוס לכימרה - ירדנו בדרך סלולה ביער, ולאחר כשעה ירדנו מהדרך הסלולה לשביל היורד בואדי תלול. באותו היום ירדנו עד לגובה הים, כ- 800 מטרים. בפיניקה לא הצלחנו למצוא Tourist Information. שוחחנו עם מקומי, שהציע לנו ליום הנותר לעשות את קטע הדרך מצ`יראלי לאולופינאר. לאחר ארוחה תורכית טובה, הלכנו לתחנת האוטובוס, עלינו על מיניבוס לכיוון אנטליה וירדנו בצומת מחוץ לצ`יראלי. טרמפ הביא אותנו לגשר בכניסה לאיזור התיירותי של צ`יראלי, בו עומד העמוד של הדרך הליקית. קנינו מזון טרי והשלמות והלכנו בדרך לכיוון כימרה. שילמנו דמי כניסה של 3 לירות לאחד, הבטחנו לא לעשות קמפינג באתר והתחלנו לטפס במדרגות. כשהגענו, אחרי טיפוס תלול לכימרה, המשכנו במעלה ההר כ- 10 דקות נוספות, עלינו ימינה וחנינו בנקודת תצפית יפה.
יום שישי - כימרה לאולופינאר ובחזרה לאנטליה - בבוקר ירדנו לבקר בכימרה. האגדה מספרת, שהקרב המפורסם, המסופר במיתולוגיה היוונית, בין בלרופון (Belerofon) הגיבור למפלצת כימרה
(Chimera) אירע שם. מכמה פתחים בהר בוקעות להבות-עד, שלמרות הגשם שירד, הן לא חדלו מלבעור. במקום יש עתיקות של מבנה מקודש עם ציורי קיר. טיפסנו אל אוכף מעל הואדי, ירדנו ביער מצידו השני, עד שהגענו לנחל, שם יש התפצלות נוספת בדרך. כנראה שהשביל המתואר בספר הוא ההסתעפות השמאלית, לעומת הימנית שלקחנו. חצינו את הנהר על גבי בול עץ (באופן לא אלגנטי במיוחד) ומשם עלינו חזרה על הדרך הראשית. משם הגענו במהרה לאולופינאר וממנה לכביש הראשי. תוך זמן קצר הגיע מיניבוס לאנטליה. מהתחנה המרכזית לקחנו קו מקומי לאיזור העיר העתיקה. התאכסנו במלון זול ונחמד בשם Sabah Hotel, בו אירח אותנו עלי הנחמד. חדר לזוג עלה לנו 40 לירות, הסעה במכוניתו של עלי למחרת בבוקר לשדה התעופה עלתה 35 לירות.
תהנו, מקווים שתמצאו את הסיפור לעזר ושמרו על הדרך והארץ היפה הזו.
לתחילת הכתבה
כתבו וצילמו: גדי ושחר
