עפתי לתרמילאים

איזור סנטה קרוז ושייט על נהר ממורה

אודי ומירית מנסים למצוא אופציות בילוי בסנטה קרוז, מבקרים אתר אינקה ומטיילים ביער באיזור פארק אמבורו ובהמשך חווים הרפתקאת שייט מיוחדת במינה.
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: איזור סנטה קרוז ושייט על נהר ממורה

הפארק הלאומי אמבורו


 מויה טונרי אנחנו ממשיכים מזרחה לסנטה קרוז. חוזרים לנוחויות הקטנות של העיר הגדולה. המגוון של החנויות והמסעדות והאינטרנט הזול. אבל גם לחוסר הנוחויות: המוניות שצריך כל הזמן והקבצנים והרוכלים שנטפלים בכל פינה. כבר בערב הראשון אנחנו מתייצבים בכיכר המרכזית כדי לצפות באטרקציה היחידה ששמענו שיש לעיר להציע: העצלנים שחיים על העצים בתוך הכיכר (הכוונה היא לחיות...), אבל הכיכר מוקפת חומה (לרגל שיפוצים?) ועל העצים לא ניתן לראות אפילו עצלן אחד (התעצל להגיע?).

למחרת אנחנו חורשים את המרכז המסחרי של העיר בניסיון למצוא מחליף ל- Handbook שנגנב. אנחנו עוברים עשרות חנויות ספרים וכבר מכירים את מרכז העיר כאת כף ידינו (או לפחות אודי מכיר אותה כאת כף ידו) לבסוף, בכל סנטה קרוז, עיר של מליון תושבים, אנחנו מוצאים חנות ספרים אחת ויחידה שמציעה מדריך מעודכן למכירה, אבל הוא יקר מדי אז אנחנו מוותרים...לעומת זאת, אנחנו זוכים בהפתעה - סופרמרקט שמציע למכירה: נוטלה, לא פחות. טעם של בית... בינתיים מגיע גם יום - ההולדת של מירית (ה-16. טוב... נו...29) מוזר להיות ביומולדת בעיר זרה, בלי אף אחד שמכירים (כלומר כמעט) ובלי שאף אחד יכול להתקשר. אודי מנצל את היתרון שלו בתור המנווט הבלעדי ומצליח להפתיע את מירית למרות שאנחנו מבלים ביחד 24 שעות. הוא פשוט מוביל בביטחון לעבר המסעדה הפלצנית ביותר שהוא מצליח למצוא כשמירית בטוחה שאנחנו בדרך בכלל למקום אחר...

ועוד מהנאות העיר הגדולה: הולכים לסרט! אמיתי בקולנוע. יש רק קטע אחד - השפה... למרבה המזל מדובר בהארי פוטר, וממילא שנינו מכירים כבר בעל פה את הטקסט כך שזה לא משנה. מעניין לראות איך הסתדרו לפני עידן המחשבים: לקופאי יש מעין מפה מצוירת של המושבים באולם ולכל מושב מוצמדת סיכה ועליה פתקית עם השורה והכסא. כשאתה בוחר את המושב, הוא נותן לך את הפתקית. אנחנו חוזרים לטבע. שעתיים נסיעה (מי היה מאמין שעוד אפשר להגיע לאנשהו בנסיעה של שעתיים בלבד!) מביאות אותנו לכפר קטן אך מתוייר למדי בשם Samaipata. אנחנו מגיעים במטרה לראות את הפארק הלאומי אמבורו אבל מתברר שגם האינדיאנים כנראה חשבו שמדובר בפינת חמד, ועל אחת הפסגות יש הריסות של עיר מתקופת האינקה ולפניה. בכפר עצמו יש מוזיאון קטן ובו דגם של העיר העתיקה (המקום נקרא El Fuerte) וחרסים שנמצאו שם.

 במוזיאון מקבל את פנינו צעיר צנום עם משקפיים עבות זגוגית. כבר במבט ראשון אנחנו מזהים שמדובר בהיתקלות הראשונה שלנו עם חנון מקומי. לשאלותינו אם יש במוזיאון חומר באננגלית, הוא עונה באנגלית שוטפת, שעדיין לא, אך הוא עצמו יוכל להסביר לנו קצת. כך אנחנו זוכים לסיור מקיף במוזיאון שכולל כל פריט ופריט ורקע כללי. אזור סמאיפאטה לטענת הצעיר, הינו נקודת גבול בין 3 תרבויות האינדיאנים העיקריות בדרום אמריקה, אלו שחיו במדבריות בדרום אלו שבהרי האנדים (האינקה באו משם) ואלו שמהג`ונגלים בצפון. לכן מצאו שם שרידים ארכיאולוגיים מגוונים מכל התרבויות.

El Fuerte עצמה בנויה סביב סלע ענקי על הפסגה, שעליו נחרתו סמלים דתיים שונים, בעלי פירושים שונים ע"י חוקרים שונים (וכמובן שיש גם את אלו שטוענים שהמקום שימש מנחת לחלליות של חייזרים). לבסוף אנחנו מרגישים שאנחנו מוכנים מספיק לביקור בעיר העתיקה. אנחנו מודים לצעיר ושואלים אותו מאיפה כל הידע. מתברר שאין לו שום השכלה רשמית והוא פשוט קרא ולמד בעצמו מתוך עניין. טוב לדעת שאפילו בבוליביה יש אנשים כאלו. למחרת אנחנו קצת מזדעזעים מהמחיר שרוצה נהג המונית כדי להעלות אותנו ל- El Fuerte, ומעודדים מדברי הספר שמגדיר את ההליכה לשם כ"טיול יום נחמד" אנחנו מחליטים שנטפס בעצמנו. 3 שעות של טיפוס מאומץ גורמות לנו לפקפק בתבונת הרעיון, אך לפחות זכינו ליום בהיר שמדגיש את הירוק שבגבעות ויכולנו להרגיש בעצמנו עד כמה היה קשה לכבוש את העיר בתקופה שבה הרגליים היוו את כלי התחבורה היחיד...

בשארית כוחותינו אנחנו מגיעים לסיור בעתיקות. מתברר שהעיר אכן דומה לדגם של עצמה, אבל קשה לתפוס את הגודל עד שלא רואים אותה מקרוב. לסלע המרכזי עצמו לא ניתן להיכנס מחשש שמבקרים יהרסו אותו, אבל בתור פיצוי בנו סביבו מערכת של מגדלים וגשרי עץ (כמו בפארק שעשועים) כך שניתן להשקיף עליו ממגוון זוויות וכיוונים. בסוף הסיור אנחנו מוצאים למרבה החסד מונית, שהעלתה תייר אחר למעלה, ויורדים איתה. בינתיים, באחת מ"מסעדות התיירים" בכפר אנחנו מוצאים אוצר (בעקרון, למדנו שמסעדות תיירים הן מקומות שבהם תמורת תרגום התפריט לאנגלית אתה משלם פי 3 עבור ארוחה שהיא גם פחות טעימה מהאוכל המקומי) - קלסר שמכיל תיאור מפורט של כמה וכמה טיולים רגליים שניתן לעשות באזור.למחרת אנחנו מצטיידים באשכול ענק של בננות ויוצאים לטיול שאמור לארוך 5 שעות. לזכותו של הקלסר ייאמר שאכן יש נוף מרהיב, ירוק ופסטורלי לאורך כל הדרך. הדובדבן הוא תצפית שמשקיפה בכיוון אחד לעמק הפורה של הכפר עצמו ובכיוון השני לפארק אמבורו. לחובתו של הקלסר (או לחובתנו) ייאמר, שפעמיים הלכנו לאיבוד ולכן טיול של 5 שעות התארך ל- 7 שעות וחזרנו לכפר ממש עם רדת החשיכה. אנחנו חוזרים עם משימה אחת והחלטה אחת. המשימה היא לגלות את שמן של ציפורי הטרף השחורות והגדולות שחגו מעלינו כל הטיול. ההחלטה היא לא לאכול יותר בננות לעולם.

 בנקודה זו אנחנו נזכרים שבעצם אנחנו נמצאים כבר חודש בבוליביה ובגלל נפלאות הבירוקרטיה הבוליביאנית, אנחנו צריכים להאריך את תוקף אשרת השהייה שלנו. לוקחים מונית חזרה לסנטה קרוז. נהג המונית כנראה מאד ממהר והדרך עוברת ברכבת שדים מטורפת בדרך הפסטורלית. החזרה לסנטה קרוז נותנת תחושה מעט מוזרה. זו פעם ראשונה בטיול שאנחנו חוזרים למקום שכבר היינו בו ופתאום הכל קל. קל למצוא מלון. קל לתפוס אוטובוס למרכז, לחזור למסעדה שיודעים שהיא טובה. במשרד ההגירה דווקא לא קל בכלל. אחרי שמריצים אותנו מתור אחד למשנהו בשביל עוד חותמת ועוד מסמך, ולוקחים את מיטב כספנו ואנחנו כבר חושבים שסיימנו, לפתע לוקחים לנו את הדרכונים ואומרים לנו לחזור עוד 3 ימים לקחת אותם. אחרי שאנחנו מקללים את היחס של המדינה לתיירים, אודי מחליט שלא להיכנע לתכתיבי הבירוקרטיה. אנחנו מציקים לכמה פקידים בספרדית עילגת עד שמבטיחים לנו שהדרכונים יהיו מוכנים כבר מחר. ביציאה משם אנחנו מפצים את עצמנו בביקור בגן החיות שנמצא ממול. אנחנו מסתכלים בחיות בעיניים של אחרי ויה טונרי וכולן נראות לנו אומללות ומחכות לרגע שבו ישחררו אותן. בעיקר עצוב לנו לראות את הכלובים הקטנים של קופי הקפוצ`ין שאנחנו פוגשים אותם כמכרים וותיקים. האקווריומים של הנחשים הענקיים דווקא מעוררים תחושות אחרות. אנחנו שוקלים מחדש את החלטתנו להמשיך מכאן לג`ונגלים, בעיקר כשאנחנו צופים במטפל הפותח את אחד האקווריומים וזוכה לססס.. ארוך לשון ומאיים.

לתחילת הכתבה

בואנה ויסטה וטיול ביער


 ממשיכים לבואנה ויסטה, יישוב שגם הוא נמצא בשולי פארק אמבורו כמו סמאיפטה, אבל בצד השני של הפארק. הנסיעה לשם רעשנית משהו, מאחר ואישה עולה לאוטובוס עם תוכי על הכתף ואחריה עולה איש עם תרנגולת (כן, חיה) ביד. בשלב כלשהו של הנסיעה אודי מצביע על הסל של האיש: "נדמה לי שגם הסל שלו זז!" ואכן מתברר שהוא לא מחזיק את כל התרנגולות בסל אחד... בואנה ויסטה מתבררת כמאד קומפקטית לתייר - יש ככר אחת שבה גם עוצר האוטובוס. לידה נמצא המלון המומלץ בספר וגם כל סוכנויות הנסיעות. ביקור מהיר במשרדי הפארק מעלה שאסור בלי מדריך ושעל מפות אין מה לדבר. אנחנו מצוותים עם בחור גרמני שהוא ככל הנראה התייר הנוסף היחיד בעיר (וכמובן גם ישן באותו מלון) ויחד מזמינים סיור בפארק אצל מדריך שמתחייב גם להסיע, להאכיל ולהשקות אותנו ולהחזיר אותנו הביתה בשלום אחרי יומיים.הבוקר מתחיל בנסיעה מטלטלת של שעתיים-שלוש בג`יפ, כולל חצייה של נהר אחד. כל הדרך רצופה חוות-חוות והדרך עצמה מלווה בפרות, חזירים וסוסים תועים. לדברי המדריך הכל היה פעם חלק מיערות הגשם, אבל המתיישבים כרתו הכל ונשאר רק שטח הפארק. מתוך האנגלית העילגת שלו שמתחרה בספרדית העילגת שלנו, אנחנו מצליחים להבין שמדובר בקרקע דלה, שאחרי שנה אחת של עיבוד אינה טובה עוד לחקלאות אלא רק למרעה. אנחנו מגיעים לחניון הלילה שלנו, ליד ביתו של שומר הפארק החייכן, ויוצאים לדרך.

נכנסים עמוק לתוך יער עבות ובו שביל צר. המדריך מוביל עם המצ`טה בידו. מדי פעם הוא עוצר כדי להראות לנו "קסם": חותך ענף ומראה לנו שלאורכו בפנים יש טור של נמלים צהובות (וגם עוקצות, כפי שעוד נלמד על בשרנו), מקיש על עץ אחר כדי שנשמע את הצליל החלול ומספר שהוא משמש לבניית סירות, מנפץ פרי עצי מוציא מתוכו תולעת לבנה ושמנה ומוצץ את "החלב" שלה, כלומר בעצם את התולעת עצמה, לאחר שכולנו מסרבים בנימוס להתכבד.מדי פעם יש גם "נוהל חיה": המדריך שומע, או מדמה לשמוע, קול של חיה. הוא עוצר ומרים יד וכולנו נעמדים מיד כדי להפסיק להשמיע את רעש עדר הפילים שאנחנו עושים כשאנחנו עוברים ביער השלכתי, ואז מתחיל שלב החיפוש - המדריך מצביע על צמרת של עץ וכולם מנסים לאתר את הקופיף או הציפור או מה שלא יהיה. ביומיים הצלחנו לאתר:כמה פרפרים כחולים יפיפיים, צב ענק אחד, כמה קופי קפוצ`ין מקפצים כטרזנים בין הצמרות, המוני נמלים מכל הצבעים, עכביש אחד גדול, נשרים גדולים (מחוץ ליער), נשל ועקבות נחשים ודוב נמלים אחד.

בינתיים מתברר, שכרגיל, צריך לטפס. שעתיים של טיפוס תלול בתוך היער, כאשר מדי פעם המדריך משתמש במצ`טה כדי לסמן עץ, כך שיהיה קל יותר למצוא את הדרך חזרה, מביאות אותנו לנקודת תצפית על הר אמבורו. בזמן שכולנו יושבים ונהנים מהנוף, אודי נעקץ על ידי נמלה צהובה ומרושעת. יורדים חזרה, וכמובן שאיננו יכולים לסרב להצעתו של המדריך להמשיך עוד שעה לאורך הנחל (כשאודי נושא בגבורה את עקיצת הנמלה הצהובה שלו) ולבסוף חוזרים למחנה, מותשים, ואפילו המדריך כבר מגלה סימני עייפות למרות שהוא "חי" על עלי קוקה שמאפשרים לו, לדבריו, להמשיך ללכת בלי לחוש רעב או עייפות (וגם קוניאק שנועד, לדבריו, רק כדי לחזק את השפעת הקוקה).

אנחנו מקימים את האוהל באור אחרון ועוזרים להכין את הארוחה שמבושלת על גחלים, ונאכלת לאור נרות. בינתיים מתברר לנו שהמדריך הוא למעשה חיית ג`ונגל רק בסופי שבוע, ובכל שאר השבוע הוא עובד כפקיד ממשלתי אפור. שומר הפארק מתברר כטיפוס חברותי ביותר ובהמשך מתבררת הסיבה לכך: הוא גר לבדו בצריף שבפארק במשך 20 יום, ואז חוזר למשפחתו לשבוע, וכך הוא חי כבר 18 שנה. לכן כשמגיעים "אורחים" הוא מאד שמח על החברה. כיוון שאין לו כסף לנסוע לטייל, הוא שם לו למטרה ללמוד על העולם מהתיירים העוברים בפארק. בהתאם לכך הוא עורך לנו חקירה מקפת בקשר לישראל. כמה אנשים, מה הצפיפות, מה המצב הכלכלי, הדת, השלטון ובתמורה הוא יותר משמח לשתף אותנו במידע המקביל לגבי בוליביה. בשלב הבא המדריך שולף בקבוק של אלכוהול 96% שלא נתקלנו בו מאז המכרות בפוטוסי, ולמרבה רווחתנו מערבב אותו לקוקטייל עם מיץ תפוזים שהוא מעביר בינינו. השיחה עוברת לתחום החיות המסוכנות שיש בג`ונגל, ובפרט אנחנו זוכים לתיאור מפורט של ניתוח השדה שהמדריך מתכוון לעשות לנו בעזרת המצ`טה שלו, אם נוכש על ידי נחש. באווירה מורבידית משהו, זו אנחנו מזדחלים לתוך האוהל לשינת לילה.

יום המחרת הוא יום רטוב. הולכים פחות או יותר לאורך הנחל עד למפל. הבעיה היחידה היא שהשביל עובר בכל פעם בצד אחר של הנחל, ובין לבין, מה לעשות, צריך לחצות את הנחל, ולכן חצי מהדרך עובר בדשדוש במים הרטובים. בהתחלה אנחנו עוד מנסים לקפוץ מסלע חלקלק אחד למשנהו, עד שמתייאשים ובמקום זה מנסים רק לא להחליק בתוך המים או לשקוע בבוץ הטובעני שעל הגדה. הנחל מפצה על הקשיים שהוא גורם בכמה וכמה פינות חמד של מפלונים ופרחים צבעוניים שיש לאורכו. ההליכה בתוך המים וחיפוש מדרך לרגל היא איטית ומייגעת והמדריך כבר מנסה להפעיל לחץ שנתייאש ונחזור, אבל הבנים מתעקשים לא לסגת לפני שכובשים את המפל וממשיכים קדימה. המפל גבוה ומרשים, אבל הסיפורים על שחייה בבריכה שמתחתיו מתבררים כמוגזמים משהו, כשמתברר שהוא בעומק של 30 ס"מ. חוזרים למחנה בנעליים כבדות ממים. המדריך מאכיל אותנו בנזיד מוזר של ספגטי, פירה וטונה, ואז נסיעה מקפצת חזרה.

למחרת, התוכניות שלנו לטיול עצמאי מבואנה ויסטה משתבשות עקב מבול פתאומי, ואנחנו יוצאים למצוא דרך להגיע לנמל של פוארטו ויה רואל בעקבות שמועות על שיט בג`ונגלים (הנמל על הנהר, אין לבוליביה יציאה לים, לאחר שחלק זה נכבש ע"י צ`ילה בסוף המאה ה-19) ובעקבות הספר שמבטיח לנו ששיט כזה הוא מחוץ ל- "beaten track". בנסיעה בין בואנה ויסטה לפוארטו ויה רואל, צריך משום מה לעבור בשלוש נקודות ביניים שונות, ולכן רק לאחר אוטובוס אחד ושתי מוניות דחוסות להחריד (אחרי ששמים 4-5 נוסעים במושב האחורי, מתברר שגם תא המטען הוא מקום ישיבה לכל דבר) אנחנו מגיעים לפוארטו, שמתבררת כלא הרבה יותר מכמה בתים על היבשה וכמה ספינות בנהר. אנחנו מתמקמים במלון על שפת הנהר ויוצאים לסיור בנמל. הכל מתנהל באיטיות ונראה כאילו כל הזמן נשמעת מוסיקה קצבית ברקע.

לתחילת הכתבה

מגיעים לטרינידד


 האופנה המקומית של עובדי הספינות היא להסתובב בכפכפים ובלי חולצה, וכיאה לנמל טרופי יש על אחד העצים תוכי ירקרק שצווח בקול צרוד. הכינוי "נמל" גם הוא אולי מוגזם קצת למה שהוא למעשה רק קטע רחב של הנהר שעל גדה בוצית שלו קשורות כמה ספינות עץ. אנחנו מנסים למצוא הפלגה קרובה לטרינידד. המבנה בעל השם "משרד הקפיטנים" מתגלה כלא מועיל במיוחד. חייל מבולבל אומר לנו שאולי יש הפלגה שיוצאת בקרוב ואולי לא ושנלך ונשאל בסירות. מתחילים לעבור סירה סירה ולשאול בצעקות מתי ולאן. לבסוף מוצאים סירה פוטנציאלית. המלח, או מי שלא יהיה, שנמצא על הסיפון, טוען שיוצאים מחר ושנחזור בערב לדבר עם הקפיטן. הקפיטן, אם זה אפשרי, מתגלה כיצור עוד יותר אדיש ואיטי מרוב האנשים כאן. מתחילים בשיחת הצעקות: "אתה יוצא מחר"?, "לא, רק עוד שלושה ימים", "בבוקר"?,"לא, אולי כן" "יש מקום לשני נוסעים"? "כן", "יש מקום לישון"? "לא" (תנועת יד מעורפלת לעבר אזור מלא קרשים מתחת לסיפון). "כמה עולה"? "חמישים", "חמישים מה"? "כן". אנחנו עוזבים מבולבלים משהו. למחרת אנחנו חוזרים בבוקר כדי להבהיר כמה נקודות מהשיחה הקודמת. הפעם הקפיטן טוען שיוצאים בעצם רק עוד 5 ימים, אולי לפני, הוא לא יודע. פני המים נמוכים מכדי לשוט. אנחנו מתחילים להרגיש קצת לא רצויים, אבל אותנו לא ישברו כל כך בקלות.

מחליטים לנסוע לטרינידד בתקווה שמשם יוצאות יותר סירות. נסיעת לילה באוטובוס cama (מיטה) מפנק (יחסית) מביאה אותנו מסנטה קרוז לטרינידד. באוטובוס אנחנו נתקלים בזוג יוצא דופן. הוא אמריקאי גדול וקולני והיא בוליביאנית צעירה ועדינה. אנחנו שמחים לשמוע קצת אנגלית, ובמהרה נקשרת שיחה. מתברר שהאמריקאי קנה לעצמו כמה חוות באזורי הג`ונגלים והן משמשות אותו בעיקר לציד ושעשועים. הוא חי בבוליביה כבר 5 שנים ואף נשא לאישה את הבוליביאנית ויש להם 2 ילדים מאומצים. (את כל הפרטים האלו הוא מוסר לנו בערך ב-3 הדקות הראשונות של השיחה). רוב שאר השיחה איתו עובר בעיקר באזהרות מפני הסכנות הצפויות לנו בעת טיול בבוליביה: החל מגשרים מתמוטטים, נהגים שיכורים, שודדים שיהרגו אותנו בשביל הנעליים, נחשים באורך 7 מטרים שאורבים בתעלות הביוב הפתוחות של טרינידד, ומטוסים קלים שמתרסקים. הכל מלווה בצחוק קולני, ושפוי רק למחצה. הבחורה לעומת זאת, מעבירה לנו הרצאה על המצב הפוליטי בבוליביה, היא מספרת על הנשיא המושחת שמכר את המשאבים למדינות זרות וברח מזעם העם, ועל סגן הנשיא שעבר לשלוט במקומו. לבסוף מגיעים לטרינידד ונפרדים מהם.

בטרינידד יש מזג אוויר טרופי כמו בספרים: מתחלף בין חום לוהט לבין ממטרי גשם פתאומיים. כלי התחבורה המקובל הוא הטוסטוס, ונראה שעל הטוסטוסים דוהרים אנשים בכל הגילאים, החל בילדים החוזרים מבית ספר, וכלה בנשים מבוגרות שיושבות על הצד עם החצאית. מושג הקסדה, לעומת זאת, לא חלחל לכאן עדיין, כפי הנראה. יש כאן גם מוניות טוסטוס וטוסטוסים להשכרה לפי שעה. את האופציה האחרונה אנחנו מנצלים כדי לנסוע לאחד הנמלים כדי לעשות ניסיון שני למצוא את ההפלגה המיוחלת (הערה לאמא של אודי - אמנם הבטחנו, אבל לא הייתה ברירה כי לא מצאנו דרך סבירה אחרת להגיע לנמל).

הנמל (נמל almacen) בשינוי מקום, נראה שקול למדי לזה שפוארטו ויה רואל, כולל משרד הקפיטנים חסר התועלת. אבל הפעם אנחנו מוצאים במעבר בין הסירות קפיטן משתף פעולה יחסית, שטוען שהוא יוצא למחרת, ואף מראה לנו את הסירה ואיפה אנחנו אמורים לישון - על רצפת הסיפון ליד שולחן האוכל. ואם כבר עוסקים באוכל, מתברר שבניגוד למה שמתואר כמקובל בספר, הקפיטן לא מוכן להאכיל אותנו, והשיט אמור להימשך 6 ימים (אנחנו שטים דווקא צפונה, לעיירה בשם Guauarame, קרוב לגבול עם ברזיל. לנו הרי לא משנה בעצם לאן...) ולכן הבעיה הלוגיסטית הבאה שלפנינו היא לקנות אוכל ומים ל- 6 ימים בלי אפשרות לקירור.

אנחנו יוצאים לשוק לצוד קופסאות ובינתיים יש גם התפתחויות מעניינות בחוץ. פתאום מתחילים להישמע קולות נפץ מהרחוב והסוחרים מחליפים מבטים מבינים ומתחילים לקפל את הסחורה ולהכניס אותה לתוך החנויות. אנחנו מחליפים מבטים לא מבינים ויוצאים לבדוק מה קורה. בחוץ יש 2 קבוצות שנראה שעוסקות בזריקת אבנים זו על זו. אחת למעלה מאחד הגגות והשנייה מפינת הרחוב. כל אחת מהחבורות מורכבת מכ- 10 בחורים צעירים, ומסביב עומד המון אדם שצוחק ומריע או משמיע קריאות בוז. מדי פעם מישהו זורק נפץ כדי לחמם את האווירה. כל האירוע מתרחש בפינת השוק, והסוחרים כפי הנראה פוחדים שהעניין יתלקח לחינגה של ביזה, ולכן הם עוסקים בתזזיתיות בפינוי כל שק ושרוך לתוך החנויות. הנוכחות המשטרתית מתבטאת כרגע בשוטר אחד שמתרוצץ בין האנשים ולא נראה כיודע במיוחד מה לעשות עם עצמו. אנחנו עוסקים בשלנו, כלומר צפייה וחיפוש זווית הצילום הטובה ביותר... רק לאחר כ 20 דקות כאלו מופיעה לבסוף חבורת שוטרים שמצוידים באלות וברימוני גז ומפזרים הכל.

כאות לכך שלא היה זה רק חלום, אנחנו ממשיכים לשמוע נפץ פה ונפץ שם במשך השיטוטים בעיר. לבסוף אנחנו מסיימים את ההצטיידות שכוללת גם כילה זוגית, שתתברר כרכישה חכמה מאד. עם הציוד הכבד אפילו מהרגיל אנחנו מתייצבים בנמל. בו ברגע שאנחנו מניחים את כל התיקים על הרצפה, והמונית נעלמת באופק, אנחנו תופסים שזו הייתה טעות. אם יש דבר אחד שיכולנו ללמוד מהרפתקאות הנמלים שלנו עד כה, הרי זה שקפיטנים אינם יצורים אמינים במיוחד, ולהתייצב בשעה היעודה, עם כל התיקים, בלא שווידאנו קודם שאכן יש הפלגה נראה פתאום כתמימות שאין כדוגמתה. החששות, כמובן מתבררים כמוצדקים, הסחורה שהיו אמורים להעמיס לא הגיעה, או משהו כזה (רמת התקשורת שלנו עם הקפיטן אינה מן המשובחות...) ויוצאים רק מחר. אחרי סדרה של התלבטויות (מה בעצם מבטיח לנו שאכן יצא מחר, ולא רק מחרתיים או בעוד שבוע) מכריע השיקול שבעצם אין לנו כוח להיסחב חזרה לעיר עם כל מיטלטלנו, ואנחנו מחליטים לקבל את הצעתו של הקפיטן ולהישאר לישון בינתיים על הסירה.

אחר הצהריים עובר בעיקר בדיג. ציוד הדיג שאודי התעקש לסחוב מהארץ נשלף סוף סוף מהתיק. הניסיון הראשון נכשל ואנחנו צופים בהערצה באשה מהסירה שמשום מה העלתה בינתיים בחכתה לפחות עשרה דגים. לבסוף היא מרחמת עלינו ומציעה לנו להשתמש בבשר שלה כפתיון במקום הלחם שבו ניסינו עד כה. והפלא ופלא, פתאום הדגים קופצים גם לחכה שלנו. אפילו מירית שעסקה עד כה בעיקר בצפייה והשמעת הערות ציניות, מצטרפת לחגיגה. את הדגים אנחנו מוסרים לדייגת שלידנו (כי אנחנו פוחדים אפילו לגעת בהם ולשחרר אותם מהקרס מחשש שהסנפירים ארסיים, וגם כי הם לא נראים לנו מעוררי תיאבון במיוחד בשלב זה...) ורק שניים אנחנו שומרים בתור פיתיון עתידי, אבל גם אותם אנחנו זורקים למחרת לנהר בגועל (מלאים בחשש מסתורי מפני נקמת הג`ונגל על כך שהפרנו את החוק הבסיסי על איסור הרג חסר תועלת).

 כאן מתחיל שלב מריטת העצבים - בבוקר הקפיטן מודיע שבעצם גם היום לא יוצאים אלא רק מחר. שוב הדילמה, ללכת או להישאר, ומה גם שכל לילה כאן אינו כזה תענוג. כל מה שיש הוא את רצפת הספינה הקשה לפרוש עליה את שקי השינה, ואת מי הנהר החומים והמלוכלכים שהמקומיים משתמשים בהם לרחצה, אבל לנו הם נראים מחרידים. אנחנו מעבירים את היום בציפייה בעובדים המעבירים מטען מסירה לסירה באופן שנראה חסר הגיון לחלוטין ובבני המשפחה שגרה על הסירה שלנו (כי בעלי הסירות כאן פשוט גרים על הסירות יחד עם המשפחות שלהם (העובדים).

לתחילת הכתבה

שייט בנהר


מתחילים לעשות הימורים - מתי נצא לדרך, אם בכלל, אבל גם להיכנס לקצב החיים האיטי של נסיעה כזאת (כך למשל, אודי מעביר חצי יום בתפירה, יסודית ביותר, של קרע באחד התיקים...).לבסוף, בערב של היום השלישי לא ייאמן, אבל הפלטפורמה הימית שלנו מתגלית כמתנייעת, ומתחילים לשוט. ממש באותו רגע, בעיתוי מושלם, מתחילים להישמע גם רעמים מרחוק ותוך חצי שעה מתחיל גשם סוחף. אחרי שציפינו לשיט רגוע, אנחנו צריכים במקום זה לאסוף בהיסטריה את כל חפצינו ולעבור מהסיפון הקדמי לסיפון האחורי שמשמש גם כחדר האוכל של דיירי הספינה. אנחנו עוברים ומתמקמים ללילה בדיוק מעל חדר המנועים, מה שמתברר כטעות, כי הלמות המנוע מהדהדת לנו בראש כמו תופים. אך בסופו של דבר גם זה יוצא לטובה, כי אחד מאנשי הצוות, שמרחם עלינו (על הספינה אנחנו חיים בתנאים יותר קשים אפילו מהמקומיים) מראה לנו שאנחנו יכולים בעצם לעבור לגור בחדר המזווה שיש בו אפילו מזרון זרוק.

החיים על הספינה מתנהלים לפי שעות האור. עם אור ראשון המנוע מותנע ומתחילים לנסוע. במקביל, הנשים קמות ומתחילות לנקות את הסיפון ולהכין ארוחת בוקר. בכלל, נראה שחלוקת התפקידים בין המינים היא מאד "מסורתית": הגברים מטפלים במשא ובנהיגה והנשים מכבסות, מנקות, מבשלות ומטפלות בילדות (יש שתי ילדות קטנות על הספינה שהנשים מטפלות בהן ביחד ולא ברור למי מ- 4 הנשים הן שייכות) על הספינה נמצאים גם כ- 6 גברים, האמת שחלקם נראים לנו דומים (אנחנו לא בטוחים בספירה...). בעקרון, נוסעים כל היום למעט עצירות כדי להוריד נוסעים (יש נוסעים נוספים פרט לנו, אבל הם גרים על "קרונות המשא" הצמודים לספינה, אולי כי הם שילמו פחות, ואלי כי הם לא נוסעים עד גוירמרין אלא יורדים לפני כן בעיירות לאורך הנהר) או לקנות אספקה (כלומר מסתבר שהג`ונגל לאורך הנהר אינו בדיוק ג`ונגל פראי שרגל אדם לא דרכה בו, מדי פעם יש בית ליד הגדה, וכל כמה ימים מגיעים ליישוב קטן.

בחמש, שש אחר הצהריים, לקראת השקיעה, כבר אוכלים ארוחת ערב, ובסביבות שבע, עם אור אחרון, קושרים את הספינה לעץ לחניית לילה. כמה שיחות אחרונות וכולם כבר מסתגרים בחדרים ובכילות שלהם, לשינה. בלילות מסוימים, כנראה כאשר פני הנהר מספיק גבוהים, ממשיכים לשוט גם אל תוך הלילה. בהדרגה, אנחנו מתחילים ליצור לנו סדר יום מקביל משלנו. אנחנו משתדלים לקום גם בערך עם אור ראשון, גם כי קשה לישון עם כל רעש ההתעוררות וההתנעה (אם כי לחלקנו נראה שזה לא כל כך מפריע...) וגם כי עדיף בהרבה להגיע עייפים אל רדת החשיכה, כאשר היתושים מתקיפים בהמוניהם ואין ברירה אלא להסתגר בתוך הכילה החשוכה, שאין בה יותר מדי אפשרויות לשעשועים.

במשך היום אנחנו בעיקר יושבים וצופים בנהר ובשוכניו. נכון להיום, היום השני, אלו הן בעיקר ציפורי מים שונות ומשונות וצבי מים על הגדה. כלומר בעצם, נחים, קוראים (וכותבים...), מפטפטים, מרכלים על אנשי הצוות, מנתחים את צורות העננים ואת צורות העצים על הגדה, מתגרדים מעקיצות ליל אמש, מבשלים על הגזייה, שוטפים כלים במי הנהר. שליו ורגוע. בינתיים כבר התרגלנו להשתמש במי הנהר הבוציים לבישול ולרחצה. אנחנו מתרחצים כמו המקומיים. עומדים בבגד ים על הסירה הקטנה הצמודה לספינה, ומתיזים על עצמנו בדלי, מים מהנהר. לשתות אותם עדיין איננו מסוגלים, אפילו לא אחרי טיהור. בינתיים אנחנו צופים במאגר המים המינרלים שלנו הולך ומתכלה. ומוצאים פתרון חלקי בגשם: אפשר למלא מים נקיים בבקבוקים הריקים.

מתחילים לזהות טיפוסים שונים בקרב הצוות והנוסעים. יש את האישה השמנה והצחקנית, את הנוסע האינטליגנט, שלבוש בבגדים אלגנטיים וקורא ספרים על הערפל (לא ראינו אף אחד אחר על הספינה מחזיק ספר בידו), האישה הזקנה חולת הניקיון שנראית כעוסקת כל היום במקלחות. האישה השמנה והצחקנית היא גם זו שמסתכלת בתימהון על אודי המבשל אורז על הגזייה ואז פונה למירית בתמיהה על כך שזו לא היא שעושה את העבודה...היום השני עובר לאיטו, אנחנו מגלים על אחד מקרונות המשא מקום שנוח לרבוץ בו, על שקי האורז, ויש ממנו גם תצפית נוחה למים, ומצליחים אפילו לאתר כמה דולפינים מדי פעם. מתחיל גם להישבר קצת הדיסטנס ביננו לבין דיירי הספינה. אנחנו מדברים עם אחד המלחים ומסתבר שכל חייו עברו עליו ליד הנהר והמקום הרחוק ביותר שאליו הגיע הוא סנטה קרוז. על ישראל הוא אפילו לא שמע, והרעיון שהגענו לכאן במטוס מפליא אותו ומלהיב את דמיונו. עובר במוחנו גם ההרהור, שבמונחים של המהירות של הספינה שבה הוא שט (שלפי החישובים שלנו היא כ- 15 קמ"ש) ישראל אכן נראית רחוקה מאד.

מתחילים להבדיל בין אנשי הצוות השונים, להבין את החלוקה למשפחות, ולזהות את הטקסים החברתיים. לאחר ארוחת הערב, הגברים נפגשים על הסיפון העליון ללעיסה משותפת של עלי קוקה, למשל. אחרי הצהריים מתרחש ארוע מרגש בחיי הספינה. מתקרבת סירת משוטים קטנה ונצמדת לספינה. האיש מהסירה עולה ובידו מיכל דלק, כשלהפתעתנו הוא מעלה מתחתית הסירה דג גדול ושמן ומוסר אותו לצוות. אנחנו תוהים אם הכפריים שחיים על גדת הנהר מכירים בכלל את מושג הכסף, או שתמיד המסחר אצלם מתנהל בדרך של סחר חליפין. הדג, בכל מקרה, מוצא את דרכו היישר לשולחן ארוחת הערב. אולי בגלל ההתפעלות הגלויה שגילינו מהדג היפה, ואולי כי הדג מהווה תוספת מזון בלתי צפויה, אנחנו מוזמנים במפתיע להצטרף לארוחה של דג, אורז ויוקה (יוקה הוא ירק שורש גדול שטעמו ודרך הכנתו מזכירים תפוח אדמה, אבל, לפחות לדעת מירית, טעים הרבה יותר).

יום המחרת, היום השלישי - מתחיל בחבטה גדולה. "הקרון" הקדמי נתקע בקרקעית. כולם נראים מתורגלים - ממהרים לתקן את הפגמים שנוצרו, מתמרנים קצת, וממשיכים לנסוע. אנחנו חושבים שהבנו מה קורה כאשר פני המים נמוכים מדי, אבל במהרה יסתבר שעוד לא ראינו כלום. היום עובר בשקט, ברביצה על שקי האורז והרהורים פילוסופיים, אבל את שלוות אחר הצהריים מפר לפתע בום נוסף, חזק יותר מקודמו. הפעם נראה שלא כל כך פשוט לצאת מהבוץ. המנוע משמיע קולות התאמצות, אבל שום דבר לא זז. הצוות עצמו נראה קצת חסר אונים. לבסוף, רק לאחר מבצע מייגע שנמשך כ- 3 שעות שבו מנתקים את קרונות המשא ודוחפים אותם אחד אחד למקום עמוק יותר, מצליחים סוף סוף להמשיך בדרך. בזמן שכל אנשי הצוות עובדים קשה, אנחנו עוברים מצד לצד של הסיפון כדי לצפות בדרמה. בינתיים אנחנו עסוקים בבעיותינו הקטנות: במסגרת מבצע ההיחלצות לקחו את הסירה הקטנה, וזה בדיוק כשהתכוונו "להתקלח", איזו חוצפה! אבל גם בבעיות קצת יותר גדולות - המשמעות של הסיפור הזה היא, מן הסתם, שההגעה לנקודת ההצטיידות הקרובה תתעכב לפחות בכמה שעות, ובינתיים מאגר המים שלנו כבר על סף סיום, ואין ענן בשמיים. העתיד נראה אפל (ובעיקר בוצי).

למחרת לאחר שסיימנו כבר את טיפות המים האחרונות ושנינו יושבים ומסתכלים בחלחלה בבקבוק המים הצהובים והדלוחים שהוצאנו מהנהר וטיהרנו, הספינה עוגנת סוף סוף בנקודת ההצטיידות - כפרון קטן בשם Puerto siles. יורדים מהסירה ועוברים כמה חיילים חשדניים (שבעיקר מתפלאים לשמוע שמגוימרין, שנמצאת ממש על הגבול עם ברזיל, אנחנו לא מתכוונים לחצות לברזיל, אלא לחזור על עקבותינו לכיוון לה פז. הם לא מסוגלים להבין למה שמישהו יעשה את כל הדרך הזאת רק כדי לחזור אחר כך על עקבותיו...), ומצטיידים בלא פחות מ- 20 ליטר נוזלים.

בינתיים אנחנו גם מחליטים על נהלים חדשים שלפיהם אפילו את הבישול וצחצוח השיניים נעשה מעתה במים מטוהרים. שנינו כבר קיבלנו את מנת חלקנו בקלקולי קיבה על הספינה ויודעים כמה זה עסק לא נעים, בייחוד מאחר והספינה מכילה מעין שירותים שמורידים בהם את המים בעזרת דלי ששואבים ממי הנהר, והם משותפים לכל דרי הספינה. בינתיים, בפוארטו סילס, עולים לספינה נוסעים חדשים ובינהם שני בחורים צעירים, שאחד מהם מתגלה כחברותי ביותר, מספיק אפילו כדי לנסות ולהתגבר על מחסום השפה. הוא מספר לנו על היישובים שלאורך הנהר ובכל פעם מנסה לבחון שאכן הבנו את דבריו ואנחנו לא סתם מהנהנים בראשינו. הוא מנסה לחקור לגבי המקומות השונים ברחבי העולם שבהם ביקרנו, ומסתבר שאפילו שמע משהו על ישראל - כלומר יש לו אסוציאציה אחת שקשורה לישראל והיא סדאם חוסיין. הוא מנסה לחקור אותנו לגבי השירותים מזהב שהיו לסדאם, ומתאכזב מעט כשאיננו מגלים יותר מדי בקיאות בנושא. כדי להראות לנו שגם הוא איש העולם הגדול, הוא חוזר שוב ושוב על כך שהחבר שלו דובר לא רק ספרדית, אלא גם פורטוגזית, ולבסוף במאמצים משותפים אנחנו משכנעים את הבחור השני לשיר לנו שיר בפורטוגזית אל תוך החשיכה היורדת. המים השקטים של אחרי השקיעה מביאים איתם להקה של דולפינים ורודים שעושים גם הם מופע של ערב ומסתובבים סביב הספינה ביחידים ובזוגות. ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי לשיט...

 היום עובר ללא אירועים מיוחדים פרט לכך שהספינה עוצרת בשתי חוות קטנות על גדת הנהר. באחת, כולם יורדים ומצטיידים בפאפאיות טריות מהעץ ובשנייה ההליך חוזר על עצמו עם תפוזים ואשכוליות. בניגוד לספנים של ימים עברו, אנחנו כנראה לא נסבול ממחסור בויטמין C. החוות נמצאות באמצע שום מקום, ובדרך כלל חיה בהן משפחה אחת בודדה שנמצאת במרחק שעות או ימים של שיט מהיישוב הקרוב. הספר של ג`ין אוסטין, כמו גם השיט, מתחיל להתקרב לסופו. בוקר אחרון. יש התרגשות באוויר. הכילה, ששירתה אותנו בנאמנות, מקופלת ונארזת, ואנחנו מצטרפים לאנשים העומדים על הסיפון וצופים. לבסוף מתגלה הנמל, או יותר נכון שני נמלים. הנמל של גוירמרין הבוליביאנית בגדה אחת והנמל של גואחרה מירים הברזילאית בגדה השנייה. בין שני הנמלים נראה טור רצוף של סירות-אוטובוס שחוצות בשני הכיוונים. אנחנו נפרדים מידידינו על הסיפון ובעיקר מאנדריאה בת החמש, ויורדים אל הנמל שהוא המכובד ביותר מבין הנמלים שראינו עד כה. סוף טוב הכל טוב, מגיעים למקלחת המרעננת ביותר בעולם (המים נופלים מעצמם, והם אפילו, לא חומים...).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה