מבוליביה ל-פונו
"בנוף הבתים הישנים, אשר היו צילי מימי ילדות, חלפו הרבה שנים, חלפו הרבה שנים. נוף הבתים כבר מתפורר, וקירותיו נעלמים, חלפו הרבה שנים, חלפו הרבה שנים..."
לאחר שהצלחנו להפרד מבוליביה, הרבה בעזרת השוחד במעבר הגבול, המשכנו בנסיעה באוטובוס בתוך פרו עד שהגענו לעיר שעל שפת אגם טיטיקקה (Lake Titicaca) - פונו (Puno). בפונו לא בזבזנו זמן, ולקחנו סיור באגם כדי לראות את האיים הצפים המפורסמים.
עוד לפני שהגענו לאיים הצפים שמענו שמועות שהם לא ממש מעניינים מעבר לכמה תמונות. לפי מה שנאמר לנו (בשמועות) האנשים לא גרים באמת באיים הספציפיים אליהם מביאים את התיירים.
קיימים שלושים וחמישה איים שכאלה, כאשר האי כולו - הקרקע והבתים - עשויים מסוג כלשהו של קש. מסתבר שהתושבים של פונו בעבר ברחו מהעיר בעת השתלטות הספרדים ובנו את האיים האלה. האיים הספציפיים בהם אנחנו ביקרנו באמת ניראים מאד תיירותיים, אבל גם המדריך וגם התושבים מאד ידידותיים וחיים מדייג, מגידול תפוחי אדומה ומכירת חפצי אומנות לתיירים.
כיוון שהמקומיים היו כל-כך ידידותיים, אחת המקומיות אפילו פתחה את ליבה בפני וסיפרה על חייה. מסתבר שהיא גרה עד לא מזמן באי אחר, עד שהרוח הרסה להם את האי והיא עברה דירה. התמלאתי חמלה כלפיה כשהיא סיפרה לי שהיא אם חד הורית, ולכן היא די מוחרמת מהחברה, אך התמזל מזלה שמשפחתה תומכת בה.
הילדים במקום הולכים מדי בוקר לבית ספר על אי צף אחר בסירה עשויה גם היא, איך לא, מקש, אך מפאת הגשם הרב באיזור מגיעים רטובים הרבה פעמים ונעשים חולים. בנוסף, האי שעשוי מקש סופג הרבה לחות, והנשים שיושבות הרבה על הקרקע סובלות פעמים רבות מדלקות פרקים. בשל כך נבנתה להם גם מרפאה - בית חולים על אי צף כלשהו.
בקיצור, מסתבר שיש יותר עניין באיים הצפים מאשר לצלם כמה תמונות, וכי כל מה שצריך לעשות זה להתיידד עם המקומיים.
לאחר שסיימנו את הביקור המהיר באיים הצפים חזרנו חזרה לתחנה המרכזית, ועלינו אני, שרון ואמא שלי על אוטובוס לעיר הבירה של דרום אמריקה - קוסקו (Cusco). שלא תחשבו שכל הטיל הוא רק כיף ושמחה. הנסיעה הזאת לקוסקו הייתה אחד הסיוטים הטיול. אחרי חצי שנה של טיול יש מקרים שאני מפנטז כבר להגיע הביתה ומיטה הנוחה, לחדר שלי, והנסיעה הזאת בהחלט עברה עלי בפינטוזים על הבית.
נתחיל בעובדה שבמקום שש שעות, הנסיעה הפכה להיות תשע שעות וחצי, בגלל שהנהג החליט לעצור באמצע הדרך ולישון קצת. תוסיפו לזה טמפרטורה בתוך האוטובוס של אפס מעלות, ואני לא מגזים. אם זה לא מספיק אז העלו יותר נוסעים ממספר הכסאות ורובם החליטו כמובן להשען עלי רוב הנסיעה. כך, כשהגענו לבסוף לקוסקו בשש בבוקר הייתי קפוא, עייף מחוסר שינה, וכל-כך אבל כל-כך התחשק לי להיות קצת בבית. אבל זה עוד לא הזמן לוותר על הטעמים, הריחות והאנשים. בקיצור - עוד נשארים. בתחנה המרכזית בחרנו אחד מעשרות במציקנים שהתנפלו עלינו, והלכנו לבית המלון שלו, שהתברר כנחמד מאד.
לאחר השלמת שעות שינה שאיבדנו בנסיעה הזוועתית, יצאנו לטייל בקוסקו המקסימה. אחרי שהתרגלנו לערים בבוליביה, קוסקו היא בהחלט שינוי קיצוני. מדובר בעצם בעיר המרכזית של תרבות האינקה, שלאחר כניסה הספרדים לאיזור לפני חמש מאות שנה, נמחקה בעצם ובמקומה נבנו בעיר כנסיות מרהיבות ומבנים בסגנון קולוניאלי יפהפה. בהחלט גם ניתן להרגיש שמדובר בעיר תיירותית מאד.
יש המון סוכנויות ומסעדות שלכל אחד מהם יש עובד בחוץ שמנסה להכניס אותך בכח פנימה, כדי שתקנה משהו. אין ספק שהתייר הפופולארי ביותר כאן הוא התייר הישראלי שנמצא כאן בהמוניו. יש פה כמה וכמה מסעדות ישראליות, יש סוכנויות טיולים ישראליות, יש מלונות לישראלים, וחוץ מצבא ומשטרה אפשר להגיד שהקמנו פה את ישראל מספר שתיים.
לתחילת הכתבה
ביקור קסום במאצ'ו פיצ'ו
ניצלנו את השיטוטים בעיר והזמנו לעצמנו טיול לאתר אולי הכי מפורסם בדרום אמריקה - המאצ`ו פיצ`ו (Machu Picchu). את שאר היום העברנו בטיול בין המבנים היפים של העיר, נהנים מקצת אווירה אירופית לאחר העוני והפשטות אליהם הורגלנו בשבועות האחרונים.
בערב התחיל פתאום לרדת מבול, ולכן החלטנו שסיימנו את הטיול הרגלי שלנו להיום. מה שלא ציפינו שיקרה הוא ששלושתנו נשכח איפה נמצא המלון שלנו! לא רק זאת, אלא גם שכחנו איך קוראים ללו (מילה מוזרה בשפה קדומה), ולכן גם לא יכולנו לשאול אף אחד. כך יצא שעמדנו כמו מפגרים במשך רבע שעה מתחת לאיזו סככה באמצע הרחוב, מנסים למצוא את המיקום של המלון. לבסוף, התברר שאפילו עברנו על פני המלון בזמן החיפושים שלנו, ופשוט לא זיהינו אותו. כנראה שהגיל מתחיל להשפיע...
את היום השני שלנו בקוסקו ניצלנו כדי לטיל בשוק המקומי. ממש נהנינו בזמן שעברנו בין מאות הדוכנים בשוק הצבעוני הזה שמוכרים בו כל דבר שניתן לדמיין. אני חושב שהשווקים פה הם אחת ההוכחות הבולטות שיש לעד כמה החיים פה שונים מהחיים בארץ. צריך לראות כדי להבין, אבל כדי שתקבלו קצת רושם תדמיינו לכם טיול בין דוכנים שמוכרים חלקים של פרות שתלויים על ווים, בלי קירור כמובן, ותזהרו לא לדרוך על הראש של הפרה שמונח על הרצפה.
כשתפנו שמאלה תשימו לב שאתם לא נתקעים בקערה מלאת הצפרדעים שהזקנה מוכרת (יש גם צפרדעים מתות מקולפות, אם בא לכם). תמשיכו ישר ותגיעו לאזור הלחמים, שם תמצאו לחמים ענקיים בצורת צלחת מעופפת, והופ, בלי לשים לב, הגענו כבר לאזור שבו מוכרים תלבושות שהייתי מתבייש ללבוש גם בפורים.
אחרי כל הצבעים והריחות (חלק ממש מסריחים) של השוק כבר נעשינו רעבים, ואם כבר רעבים הרי היינו בדיוק במקום הנכון, כי בתוך השוק יש כמאה דוכנים שמוכרים ארוחת צהריים. בין כל מאות המקומיים שהתיישבו לאכול צהריים בדוכנים אנחנו היינו התיירים היחידים שהצטרפו אליהם. רוב התיירים מפחדים לאכול אוכל בשווקים בגלל מחלות וכ"ו, אבל הרי כבר אמרנו לכם כמה אנחנו אוהבים לאכול במקומות הכי פשוטים שבהם המקומיים אוכלים. תמורת 10 ש"ח הצלחנו לשבוע כולנו ומיהרנו חזרה למלון על-מנת לקחת את התיקים ולנסוע לכיוון המאצ`ו פיצ`ו.
המאצ`ו פיצ`ו הוא בהחלט אחת האטרקציות היקרות בטיול. אפשרות אחת לעשות אותו היא בטרק דרך האינקה של ארבעה ימים (אותו כבר עשיתי בטיול הקודם), אך בשביל זה גם צריך להפרד מכמה מאות דולרים וגם להזמין כמה חודשים מראש. לכן החלטנו שנגיע אליו ברכבת. גם פה האופציה לא ממש זולה, וכדי להוזיל מעט את הרכבת היקרה, לקחנו אוטובוס לשעה וחצי נסיעה לאיזו עיירה קטנה, ורק משם עלינו על הרכבת, דבר שחסך לנו כמה דולרים. לאחר עוד שעה וחצי ברכבת הגענו, כבר בלילה, לעיירה שנמצאת למרגלות המאצ`ו פיצ`ו - אגואס קליינטס (Aguas Calientes).
למחרת קמנו בחמש וחצי בבוקר, וכבר בשש בבוקר התייצבנו בתחנת האוטובוס כדי לעלות על אוטובוס התיירים שיקח אותנו במעלה ההר לכניסה לאתר המפורסם.
מראה העיירה בבוקר היה ממש קסום. אגואס קליינטס שוכנת בעמק בין המון הרים תלולים וירוקים מסביב. מכיוון שהיה גם ערפל, זה רק הוסיף קסם וממש התחשק לי להתיישב שם בככר ולספוג את כל האווירה של יום חדש שבאוויר. אבל, נאלצנו לעלות על האוטובוס למאצ`ו פיצ`ו שמחירו לא פחות משישה דולר לכיוון. טכנית, יכולנו כולנו לעלות ברגל כשעה וחצי, אבל אז היינו צריכים להתעורר בארבע לפנות בוקר. אבל זה לא הוריד מהקסם של היום הזה.
אני מניחה שכל אחד מקוראי הכתבה היה לפחות פעם אחת בחייו במצדה. אם מישהו מכם היה שם גם בתור מבוגר, ולא רק בתור ילד עם הכיתה שלו בלי להבין מה הוא עושה שם, אני בטוחה שטעמתם מעט מהקסם והיופי של עיר ארכיאולוגית עתיקה על קצה ההר. אם ככה, תכפילו את ההרגשה בערך במיליון ותוסיפו לנוף עצים ירוקי-עד על ההרים, נהרות, ערפל קסום, בתים מדהימים, לאמות והמון המון טרסות מדהימות מלאות ירוק.
מאצ`ו פיצ`ו אינו שמה האמיתי של העיר העתיקה, אלא שמו של אחד ההרים שצמוד לעיר, ומשמעותו בקצ`ואה (שפה אינדיאנית) - "הר זקן". שמה האמיתי של העיר אינו ידוע. לתושבי המקום קוראים כיום בטעות אינקה, ולמעשה הם קראו לעצמם "קצ`ואה" על שם-שפתם. אינקה היה רק ראש העם, או השבט אם תרצו. הם הגיעו לקצה ההר בחיפוש אחר מקום להקמת ישוב חדש.
בניגוד לסיבות בניית מצדה על ההר, שמקורן בביטחון, בנו הקצ`ואה את עירם על קצה ההר כיוון שעבורם ההרים הם אדונים ששומרים עליהם. את העיר נטשו תושביה מפחד שגם עליה ישתלטו הספרדים ויהרסו אותה, ולכן ברחו משם ושמרו את עובדת קיומה בסוד. מעבר לסוד, לא נמצאה העיר במשך מאות שנים, שכן נטישת הקצ`ואס השאירה את העיר להשתלטות צמחי הג`ונגל שמהר מאד כיסו את העיר כולה.
החיים עם הטבע בהרמוניה שכזאת, עם כל הירוק מסביב, שמש, מים וצמחי מרפא, פשוט גרמו לי לרצות להוריד את המוצ`ילה ולקבוע את מקומי שם לזמן מה. פשוט לספוג מהקסם.
לא סתם המאצ`ו פיצ`ו הוא אחד האתרים המפורסמים בעולם. ברגע שעולים במעלה ההר ופתאום האמצע הג`ונגל מופיעה העיר הקסומה, אז מבינים על מה כל הבלאגן. מעבר לעובדה שאתה מסתובב בין הבתים כאילו רק אתמול היו פה אנשים ולא לפני 500 שנה, המיקום המדהים של המאצ`ו פיצ`ו הופך את העיר האבודה הזאת לאחד מפלאי העולם.
אני ואמא שלי החלטנו גם לטפס על ההר הגבוה שמשקיף על כל העיר ושילמנו על כך ביוקר בימים הבאים, כשכל שרירי הרגליים שלנו נתפסו. טיפסנו על מאות מדרגות עד שהגענו לפיסגה משם יכולנו לראות גם את העיר הקסומה וגם את כל ההרים הירוקים מסביבה. אין מילים. לאחר כשבע שעות בין כל העתיקות וההרים שכללו אפילו ליטופי לאמות שגרות שם, נפרדנו מהעיא וחזרנו לאגואס קליינטה, הפעם ברגל כדי להרוס סופית את שרירי הרגליים שלנו.
בערב ניצלנו את המעיינות החמים שיש בעיירה למטה, והעברנו כמה שעות של הרפייה שבאה בדיוק בזמן לאחר כל המדרגות של אותו יום. ביום שלמחרת שוב קמנו מוקדם מאד, הפעם בחמש בבוקר, וחזרנו חזרה לקוסקו באותה דרך.
שוב העברנו את היום בטיולים בין הבתים היפים והמבנים המיוחדים ואפילו השלמנו את הקניות האחרונות שלנו לטיול. בערב יצאנו שלושתינו לאחד ממועדני הסלסה המוכרים בעיר ואני ושרון לקחנו את שיעור הסלסה הראשון שלנו בחיים. בזמן ששאר הזוגות רקדו סלסה אמיתית, אני ושרון התחרנו אחד בשני מי דורך על מי יותר פעמים. שיעור ראשון, מה אתם רוצים?
לתחילת הכתבה
רפטינג בקוסקו
שוב עבר יום, והגיע הזמן לאטרקציה הבאה - רפטינג! לא היה פשוט לשכנע את אמא שלי להצטרף אלינו, במיוחד לאור העובדה שבחודש האחרון נהרגו בקוסקו שישה תיירים ברפטינג, מתוכם ישראלית אחת. אבל אנחנו החלטנו שנלך לנהר הכי שקט שיש, ולכן גם הכי פחות מסוכן, ובחרנו את הסוכנות היותר מקצועית שבה גם קיבלנו אינפורמציה על הסיבות לתאונות שקרו (פרטים בטיפים של הכתבה).
נסענו שעתיים עד שהגענו למחנה על שפת הנהר. שם לבשנו את כל החליפות המגוחכות, ולאחר שיעור ברפטינג על היבשה, עלינו על הסירות לשעתיים של רפטינג לא מסוכן, אבל בהחלט כיפי ומלא אנדרנלין. אפילו אמא שלי שפחדה לפני הרפטינג ממש נהנתה ממנו. מעבר לשייט עצמו, המיקום המדהים שבו עובר הנהר מוסיף הרבה לחוויה.
כשחזרנו בערב לקוסקו יצאנו שלושתנו למסעדה כדי לציין את הערב האחרון שלנו ביחד לפני שאימי נפרדת מאיתנו וחוזרת לצ`ילה שם נפגוש אותה בעוד כחודש. מעבר אלינו שנתגעגע לטייל עם אמא שלי ביחד, אני בטוח שגם הבוליביאנים והפרואנים העניים ברחובות יהיו עצובים לשמוע שאמא שלי עוזבת, לאחר שהיא האכילה עשרות עניים בכל האוכל שהיה נשאר לנו בארוחות בזמן הטיול.
והנה כמה מילים מאמא שלי:
הצטרפתי לשבועיים לעידן (בני) ולשרון (החברה), ובחרתי לטעום קצת מבוליביה ופרו. הגעתי ללה פז, עיר שנראית כמו שוק גדול, שרוב המדרכות תפוסות מדוכנים של כל מה שרוצים, ובאנשים, במיוחד נשים, שלבושות בצבעוניות, סוחבות על הגב תינוק או סחורה, וחובשות כובעים מצחיקים על ראשיהן. נסענו גם לפמפס לשלושה ימים, שטנו בנהר מוקפים טבע נהדר, עם קופים, ציפורים, תנינים וגם יתושים, שחינו בקירבת הדולפינים - בקיצור - חוויה.
משם עברנו לפרו והשתקענו בקוסקו. ביקרנו במאצ`ו פיצ`ו, אזור קסום ומיוחד במינו. עשה לי חשק להשאר שם איזה חודש על מנת להתחבר שוב לטבע הנפלא. בדרכנו החוצה התיישבנו על ספסל והתבוננו במשך שעה על הנופים הנהדרים. היה לי קשה לעזוב את המקום. ממש גן עדן. קסום. למחרת יצאנו לרפטינג (בלחץ הילדים), והאמת שמאד נהנתי. ברגע שנכנסנו לסירה הפחדים נעלמו, הנופים היו מדהימים והייתה חוויה ממש כייפית.
לצערי, הימים חלפו מהר, ונשארתי עם טעם של עוד. לטייל עם הבן או הבת, או במקרה שלי עם הבן והחברה, הוריד לי אוטומטית את הגיל, גרם לי להרגיש יותר צעירה, נועזת, ועושה דברים שבאופן רגיל לא הייתי עושה, כמו טיפס על הר גבוה, רפטינג, אכילה בשווקים, הליכה עם מוצ`ילה על הגב וכ"ו. בטיול מהסוג הזה תפקיד האמא מצטמצם מאד, ובמקומו מתפתחת החברות, שיוויון וקירבה. למזלי, יצא לי כמה פעמים לטייל עם ילדיי, החוויות שעוברים ביחד יוצרות קשר חזק שנשאר לתמיד. יצא לנו לקבל הרבה תגובות חיוביות מצעירים ישראלים שרואים אותנו ביחד: "איזה כיף לכם, גם אני רוצה".
כמובן שהרצון לטייל קצת ביחד צריך לבוא משני הצדדים, אך אני ממליצה מכל הלב שאפילו תעשו אתם את הצעד הראשון בלהציע לילדים את האפשרות הזאת. מיותר להגיד שאם הם מזמינים אתכם - אל תחשבו פעמיים: פשוט תשיגו מוצ`ילה, שק שינה, נעליים טובות ותעלו על המטוס. עצם השהייה המשותפת 24 שעות ביממה עוזרת להכיר טוב יותר את ילדינו ולהיפך.
ועוד טיפ קטן - להיות סובליניים וגמישים - עם המקומיים וגם עם הילדים. אל תחמיצו, זה רווח נקי מכל הכיוונים.
תודה לעידן, ובמיוחד לשרון, על ההזמנה ונתינת הרגשה טובה בשבועיים האלה ולהתראות בטיול הבא.
שלושה עשר ימים לאחר הגעתה של אמא שלי, הגיע הזמן להפרד ולחזור לטייל רק אני ושרון לבדינו. ולא רק זה שחוזרים לטייל לבד, אלא לאחר הפסקה של יותר מחודשיים אנחנו חוזרים אל שיגרת הטרקים. אבל על כך ועוד בכתבה הבאה.
לתחילת הכתבה
