עפתי לתרמילאים

החתונה של החבר בנורמנדי

``...צועד לי בשעת בוקר מוקדמת בכבישים צרים שמחברים בתים בודדים שמרחק רב בניהם. מאחורי כל בית מסתתר בד``כ משק קטן שכולל פרות ושטח חקלאי מעובד. ערפל של בוקר מקנה אווירה מיסטית ומעביר צמרמורות של קור בגבי. ...``
inbalt
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: החתונה של החבר בנורמנדי
Thinkstock Imagebank ©

חתונה בנורמנדי

22.3.02

לילה. בטירה היכן שהוא בנורמנדי בצרפת. אני במיטה, ועוד איזה מיטה. כולה עשויה מעץ כבד כמו פעם. למה כמו פעם, זו מיטה מפעם. ישנה רק בעיה אחת קטנה. היא קצרה בכ- 10ס"מ מאורך גופי (אנשים פעם היו יותר קטנים?) אני מנסה לחשוב איך לתאר לכם מה עבר עלי היום, בעיקר בערב, וכבר יודע מראש שאם לא הייתם כאן איתי אין סיכוי שתבינו ב- 100% על מה אני מדבר.

סיפרתי לכם שכל הסיבה לסיבוב שלי באירופה היא העובדה ש Rui מתחתן מחר, נכון? אז אומנם הוא גר בפריס אבל Sabrina, ממחר אשתו, היא מנורמנדי במקור ולכן החתונה נערכת כאן. יצאנו מפריס אחה"צ בשני רכבים. Rui, ההורים שלו והבת שלו מאישה אחרת ברכב הראשון וג`וזה, ביאטריס, אני והכי חשוב כל מיני קשקושים מטוגנים ואפויים יחד איתי במושב האחורי ברכב השני (איזה טעות זו היתה. לא הפסקתי לנשנש כל הדרך. צעקו עלי אח"כ).

5 שעות ארכה הדרך אבל זה רק בגלל ש-Rui לא עובר את 80 הקמ"ש אף פעם. שעות נסענו דרך עיירות קטנות וציוריות, עם כנסיות ענקיות במרכזן, שדות מעובדים ומלא פרות. כשנמאס וכבר היה חושך הגענו סוף כל סוף לבית של אחיה של סברינה. בית? יותר קרוב לטירה. אחרי החדר השמיני הפסקתי לספור.

 התיישבנו כולם, כולל אחותו של Rui ומשפחתה, בסלון לאורך שולחן עץ ארוך שצלחות ערוכות לאורכו ואח מוסקת שמוסיפה חום ואווירה. איך שהתגעגעתי לאוכל של סברינה. בשלנית מעולה שלא מביישת בכלל את התרבות הגסטרונומית הצרפתית. פשטידת בשר אפויה בתנור, סלט ברוטב חרדל דיז`ון, מאפה תפוחי אדמה, סוג של עוגה/לחם מתוק שנאכל עם ריבה תוצרת בית וקפה. ללקק את האצבעות (וליקקתי). כמובן שהכל נשטף גם עם ליטרים של יין צרפתי משובח.

 אכלנו, שתינו, קישקשנו. הגיע זמן לישון. התחילה הצעדה לכיוון החדר. חוצים את המטבח הענק, עוברים דרך הסלון ששתי חניתות ומגן של המסאים מקניה (אני יודע שזה שלהם כי יש לי בדיוק אותו הדבר בבית) מקשטים את אחד הקירות, חוצים עוד חדר, עולים בגרם מדרגות, פונים שמאלה, חוצים עוד כשלושה חדרים פנימיים ולאחר כל זאת סוף כל סוף הגענו לחדר שלי שבמרכזו עמדה המיטה עליה סיפרתי לכם בתחילת הכתבה. עכשיו כשאתם יודעים איך ומה עבר עלי עד שהגעתי למיטה יאללא תנו לישון! להית` מחר.

23.3.02

בוקר החתונה ואני קם מוקדם. רוצה להסתובב קצת רגלית באיזור לפני שיתחיל פה הבלאגאן. תפקיד חשוב יש לי בחתונה. אני הסנדק. אני יודע שזה נשמע רע בעברית, כאילו זו חתונה של המאפייה, אבל גם באנגלית זה לא נשמע הרבה יותר טוב. God father. נראה לי שאאמץ את הגרסה הפורטוגזית של Padrinho. בכל מקרה כולם קוראים לי כך כי רוב האנשים פה הם פורטוגזים. מה בפועל זה אומר להיות סנדק? תאמינו לי שאין לי כל כך מושג. אחרי הכל זו פעם ראשונה שלי. המעט שאני כן יודע זה שלחתן ולכלה, לכל אחד מהם יש סנדק וסנדקית (הסנדקית שאיתי מהצד של החתן היא ביאטריז. הסנדקים מהצד של הכלה עוד לא הגיעו אבל Rui טוען שהסנדקית של הכלה כל כך יפה שברגע שאראה אותה אקפוץ עליה....כנראה שיש למה לחכות;-).

אני אמור לחתום על מסמכי החתונה כאחד העדים וכנראה שטבעות הנישואים יופקדו אצלי למשמר עד לחתונה. איזה כבוד. (מפוקפק!?) צועד לי בשעת בוקר מוקדמת בכבישים צרים שמחברים בתים בודדים שמרחק רב בניהם. מאחורי כל בית מסתתר בד"כ משק קטן שכולל פרות ושטח חקלאי מעובד. ערפל של בוקר מקנה אווירה מיסטית ומעביר צמרמורות של קור בגבי. שהגעתי חזרה לבית כולם כבר היו ערים וארוחת הבוקר היתה מוכנה ולאחריה העמסנו כולנו, המשפחה המורחבת של Rui, את עצמנו על הרכבים ונסענו לטייל בסביבה כשהיעד העיקרי הוא חוף הפלישה המפורסמת לנורמנדי ע"י כוחות הברית. זהו אותו החוף עליו צולם הסרט " להציל את טוראי ראיין".

חזרנו חזרה לבית בשעה 15:00 כשטקס הנישואים מתחיל ב-16:30. כולם בלחץ להספיק להתקלח. מזל שגיהצתי את החולצה עוד אתמול, ב-3 לפנות בוקר. מכנסיים לא צריך לגהץ כי קניתי חדשים במיוחד עבור החתונה. ג`ינס לוויס 501 בחום בהיר.

 16:15 ואני כבר בחצר המבנה, שמשום מה ניראה לי כמו בית ספר קטן או גן ילדים, בו יערך הטקס האזרחי של החתונה. האורחים מטפטפים אחד אחד ואני מצלם כמו משוגע.

לתחילת הכתבה

דגים ושמפניה

בקצהו של החדר בו יערך הטקס. שולחן אחד ארוך. בצידו האחד עומד השופט שיערוך את הטקס ולידו עוד אדם שלא יודע מה תפקידו. מולו, בצידו השני של השולחן, יושבים החתן והכלה. אני יושב מימין לחתן וביאטריז מימין לי. לצד הכלה יושבות שתי הסנדקיות שלה.
השופט, שכנראה בעברו היה סטנדאפיסט מתוסכל, דיבר ודיבר תוך כדי עירבוב בדיחות. לא שהבנתי מילה ממה שאמר אבל מצחוק ותגובות האורחים היה ניתן לנחש על מה הוא מדבר. שלב הבדיחות נגמר ואז הוא אומר משהו ושקט משתרר באולם. פתאום כולם מסתכלים עלי. אני מסתכל עליהם בחזרה ולא יודע מה הם רוצים. "את הטבעות" לוחש לי Rui. "אה" אני עונה (אז למה לא אמרו זאת מההתחלה?).

נגמר הטקס וכל האורחים נוסעים בשיירה ארוכה ל.......................הצטלם. לא להאמין, אבל כולם נסעו כ-10 דקות עד לגן ציבורי גדול על מנת לעשות תמונה משותפת אחת לכולם. יתרה מזאת, הצלם הביא איתו נגרר ענק שהפך למעיין יציע, כמו של מגרש כדורגל, כך שכולם עמדו בשורות אחד מאחורי השני לתמונה. ואני לתומי חשבתי ששפל המדרגה היה בחתונה בה הייתי בארץ בה עוזרי הצלם רצו מאחורי המצולמים כל הזמן מחזיקים בד כחול כדי שהרקע לתמונות יהיה יפה). שוב כולנו קופצים לרכבים והפעם נוסעים כ-40 דקות עד שהגענו לטירת ענק שם יגיע סוף כל סוף החלק הכי מעניין של החתונה. האוכל.

אולם קבלת הפנים. כוסות שמפניה ומלצריות שעוברות עם החטיפים המטוגנים ששרדו את המסע מפריס לפה במושב לצידי. שעתיים עמדנו, נשנשנו וקשקשנו. עוברים לאולם הגדול שם השולחנות העגולים כבר ערוכים לאוכל. פתקים קטנים עם שמות מספרים לבעליהם באיזה שולחן הם יושבים. אני יושב לצידו של החתן כמו יתר הסנדקים. צדק ולא צדק Rui. האישה הכי מדהימה באולם היתה בהחלט הסנדקית של הכלה שישבה מולי ואכן הייתי שמח "לקפוץ" עליה לולא בעלה שישב לצידה. התברר ש Rui בכלל התכוון לסנדקית השניה שאם אשתה עוד קצת אלכוהול אולי.............

פתאום כבה האור ומוזיקה דרמטית התחילה לנגן. מהמטבח יצאו להן לאיטן שתי מלצריות נושאות פלטת עץ מכוסה במפה ועליה מונחים דגים שלמים. סיבוב בין שולחנות האורחים, מחיאות כפיים והן חוזרות למטבח. לא הבנתי מה הרעיון עד שלא הגיעה המנה הראשונה. דגים כמובן. הן פשוט מראות לאורחים מה עומדת להיות המנה הבאה. מופע המלצריות חזר על עצמו גם בין המנות הבאות כשעל פלטת העץ מתחלפים המוצגים בהתאם למנה שעומדת להגיע. אחרי הדגים מגיעה מנת ביניים על מנת להעביר את הטעם בין המנות. גלידה אוורירית שעליה שופכים ליקר אגסים שהגיע במיוחד עבור הגלידה. אחרי שגם הגלידה מצאה את מקומה אחר כבוד בקרבי האורחים התבקשה הכלה לעמוד על כיסא עם כוס ליקר אגסים בידה. לקול צעקות ומחיאות כפיים מהקהל עליה לשתות את כל הכוס. כנ"ל גם החתן.

וכך אכלנו, שתינו, שרנו ושוחחנו עד אחרי השעה 1 לפנות בוקר אז הגיע תור הריקודים שהיו די על הפנים אם לומר את האמת. כן, כ 7 שעות ארכה הארוחה המדהימה הזאת ורק אז התחלנו לרקוד. הם יודעים לאכול הצרפתים האלה. זהו, מחר מחכה לי הדרך הארוכה חזרה לפריס ובערב אני טס לארץ. אמא לא יכולה לדמיין את פסח בלעדיי בארץ והיא שולחת לי כרטיס הביתה כמעט כל שנה. השנה יצא לה זול - רק מפריס לארץ. נקווה שהארץ העצבנית שלנו לא תיכנס לי לווריד.

 ענבל.

לתחילת הכתבה



יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על נורמנדי