הקדמה
בחמש השנים האחרונות מתקיימים אצלי בראש חיים מקבילים: אלה שכאן, ואלה שבפנטזיה. החיים כאן מוכרים לכולם- הם מתקיימים איפשהו בין הצבא לכתיבת הסמינרים לאוניברסיטה, בין הטיולים לעבודה, בין החיבור לניתוק. החיים בפנטזיה נראים אחרת לגמרי: בפנטזיה אני נמצא אי-שם באיזו מדינה אפריקנית עלומה (בינתיים), שבה החיים אינם שוב מרדף אחרי כסף-כבוד-אהבה, אלא נסיון כן לעשות משהו שונה- לתת.
אבל לפני שאני ממשיך, אני אציג קצת את עצמי. אחרי הכל בדרך כלל נהוג להכיר אדם לפני ששומעים על הפנטזיות שלו... אז שמי גיל חן ואני בן 26 מת"א. סיימתי לאחרונה תואר ראשון (מדע המדינה באוניברסיטת ת"א), וזה נראה כזמן האידיאלי לקחת שנה חופש ולממש את התוכניות האפריקניות שלי. אמנם גרתי במקומות שונים בעולם (ארה"ב ואיטליה) וגם טיילתי לא מעט, אבל עד כה זה היה בעיקר באיזורים מערביים, לא מסוג הטיולים הגדולים האלה, עם התרמיל, הטרקים וכל הארוע הזה. על הרקע הזה שנת התנדבות באפריקה אינה בהכרח החלטה ברורה מאליה. ואולי דווקא כן.
קצת מוזר להגיד את זה ככה פתאום, אחרי שאנחנו רגילים לחיות בתחושה הפוכה, אבל חייבים להודות: לרובנו, די נוח לחיות כאן בישראל. יש משהו בתל-אביביות (לא המקום, התפיסה) שמאפשר לך להיות מחובר מאוד לעולם, אבל גם מנותק ממנו באותה עת. החיים כאן אינם פשוטים, זה נכון, אבל במידה מסויימת אנחנו חסינים לצרות רבות שקיימות בעולם, שמרובן אנחנו מתעלמים בחיינו היומיומיים. רעב המוני, איידס, זיהומי מים ואנלפבתיות הן תופעות חברתיות שמהוות מרכיב מהותי בחיים של מיליונים ברחבי העולם, ובעיקר ביבשת ההיא, השכוחה מכולן, באפריקה.
הנסיון לחבר בין התודעה החברתית, שלה אני מחוייב, לפנטזיה, שאותה אני שואף לממש, הוביל אותי למסע שבפתחו אני ניצב עכשיו. את השנה הקרובה (המילים "בלי נדר" קופצות לראש...) אני מתכוון להעביר בטנזניה, בהתנדבות לטובת האוכלוסיה המקומית. התכנון, כפי שהוא נראה כעת, כולל התנדבות בשני אירגונים: Aang Serian College ו- Lohada.
ההתנדבות בטנזניה
הארגון הראשון, שמשמעות שמו בסווהילית היא "בית השלום", הוא ארגון שמבקש ליצור דיאלוג בין התרבות הילידית של טנזניה (מושג מורכב מכדי להכנס אליו כאן), לבין התרבות המערבית. הרעיון הוא לאפשר לתלמידי הארגון, שגילאיהם נעים מגיל החטיבה ועד גיל הזקנה, לשמר את תרבותם, אבל בלי למנוע מהם את האפשרות להתפתח להתקדם גם בעולם שמחוץ לתרבות הזו. דווקא מהבחינה הזו ישראל היא בעיני מודל כמעט מושלם של שימור לצד פיתוח, מקומיות לצד מערביות, וכנראה בגלל זה הרעיונות האלה מאוד קורצים לי. מה גם שהוא פועל בקרב בני שבט המסאי, הרחק מהעירוניות המתפתחת, בדיוק כפי שדורשת הפנטזיה... הארגון השני, לוהדה, הוא בית יתומים שנמצא בארושה, העיר המרכזית בצפון טנזניה, ובו שוכנים ילדים בגלאי שנה עד 7 שנים. גם להם מנסה צוות המקום לספק אלטרנטיבה- מחיים של יתומים חסרי כל, לילדים שזכו לאהבה והכוונה בשנותיהם המעצבות (הארגון גם דואג כמובן לילדים לאחר שהם עוזבים אותו). בארגון הזה, בניגוד לקודם, יש גם מתנדבים בינלאומיים רבים, ולכן גם האינטראקציה הזו יכולה להיות מעניינת מאד.
אבל, נדמה לי פתאום, הקדמתי את המאוחר. הרי מרגע שנתקבלה ההחלטה מה ואיפה לעשות נשארת העשיה עצמה- אבל איך מקבלים החלטה כזו? כל מי שחיפש אי פעם אדם שזקוק לעזרה גילה, ודאי, שהם כה רבים עד שעצם ההכרה בזה יכולה להביא ליאוש גמור. איך לעזאזל אני אמור לבחור בין הילדים המסכנים בטנזניה לילדים המסכנים בסין? ומה עם אנגולה? וקולומביה? וזקנים? ונכים? הבחירה היא קשה מאוד, והדבר היחיד שעזר לי בהחלטה היתה דווקא העובדה שהיו לי את השנים האחרונות כדי שהרעיון יבשיל בי. היה לי ברור שאפריקה היא היעד המתאים עבורי, ובתחילה חשבתי לשלב בין מספר מדינות ביבשת, הן ממזרח והן ממערב. לאחר חיפושים רבים החלטתי שהכי נכון עבורי למקד את כל הפעילות דווקא במדינה יחידה, כדי לאפשר לעצמי התוודעות לתרבות שלה ולשפה שלה. וכך בחרתי את טנזניה.
כל מי שחזר משם נשבה בקסמה של המדינה, שמתוארת שוב ושוב כמדינה בעלת נופים קסומים, וחשוב מזה בעלת אוכלוסיה נעימה, שמאפשרת גם השתלבות של זרים (אין מה לעשות, במקום כזה ברור לכולם שאתה זר, עוד לפני שאתה אפילו פותח את הפה, ולכן זה מאוד חשוב...). כאילו שהמספרים תאמו בינהם את הדברים, "עדינות" היא המילה שצצה שוב ושוב כאשר אני מבקש שיתארו לי את התרבות המקומית. ואני, שאוהב להרגיש בבית גם כשאני בצידו האחר של העולם, לא יכול לעמוד בפיתוי. כמובן שגם ההתמקדות בשני הארגונים הספציפיים הללו היתה עבורי תהליך לא פשוט, אבל לאחר שעות רבות (מאוד) של שיטוטים באינטרנט, החלטתי שהם הכי מתאימים לי.
ועדין, למרות ההבשלה הארוכה, הצעד הזה לא קל. התגובה השכיחה ביותר של אנשים סביבי בתקופה האחרונה נעה בין "אתה השתגעת?" ל-"בשביל מה אתה צריך את זה??". וזה עוד לפני שהם שמעו, למשל, שאני אמור לשלם לכל ארגון שבו אני מתנדב (גם זה היה גורם מפתח בבחירת הארגונים), או שאני עתיד לחיות במקום בלי מים או חשמל בבתים של משפחות מקומיות. ובכלל לא הזכרתי את רגשות האשם מצדה של סבתא שלי... וישנם כמובן גם הצדדים הפרקטיים, שבהם אני עוסק בימים אלה ממש. בעיקר בשאלה מה לוקחים ומה לא, והאם חשוב יותר להביא מעיל לעצמי או צעצועים לבית היתומים? איך משלבים בין ההתנדבות לבין הרצון (צורך?) גם לטייל ולהנות בנסיעה? ישנם גם חששות רבים, בעיקר מבדידות, מזרות, מאכזבה ובעיקר, מסתבר, מהלא ידוע.
אבל, בדיוק כמו שמרגע שקיבלתי את ההחלטה לגבי הארגונים החלטתי לא לערער עליה, גם עכשיו זה לא הזמן לערעורים או לשקיעה בפחדים. זה זמן לדחוס את כל מה שניתן לתוך התרמיל הענק ו... להתחיל במסע.
