הכנות לנסיעה ופרידות
שלישי 28/12 18:02, השעון מתקתק לאחור...
לעזאזל!! למה זה לא נכנס??? כל החישובים המתמטיים, האנליזות הנומריות, תורות יחסות למיניהן, ניתוחי נפח-משקל לא עמדו מול אותו חוק אחד ויחיד השולט בכל- חוק מרפי. זה שחל עליי באותו יום שלישי פחות משבוע לפני הנסיעה בניסיון האריזה הראשון של תיק 70+20 שלי. יש לי באמת הרבה ציוד אבל על כך בהמשך בטיפים. דחסתי, נאבקתי, בעטתי, פירקתי, הרכבתי מחדש, פירקתי שוב והרכבתי מחדש ואז שוב אבל התיק היה מפוצץ לחלוטין. עד שלקחתי את התיק הקטן שלי ושמתי בו חלק מהציוד, דבר, שנראה לי, פתר בינתיים את הבעיות בתחום זה. אבל זה לא הספיק למר מרפי היקר! שבוע של התרוצצויות בין כל מוסדות הבירוקרטיה האזרחית הוא סידר לי: קופת חולים, ביטוח לאומי, בנק, משרד החינוך, עוד פעם בנק, בנק הדואר, חנות טיולים Xלהשלמת ציוד Y וחנות טיולים Y להשלמת ציוד X וזה עוד בלי הציוד שאני מתכנן לקנות בדרום אמריקה, ביקורים אצל ברוך, ביקורים אצל חברים, ביקורים אצל המשפחה, ביקורים אצלה ובמקומות שונים בשבילה, בנק שוב פעם.
כסף כסף כסף שורף לי את קצה היד ולהלן הסיכום שלי שרק הזמן יגיד האם היה נכון או לא: 400$ מזומן בשטרות של 50. 2600$ בטרוולים. 4000$ בבנק לטובת אשראי ולסיכום: לא משנה כמה תשתדלו, כמה תנסו, כמה תתכוננו, כמה תתכננו מרפי היקר יתפוס אתכם עם המכנסיים למטה ויארגן לכם ימי כיף בארץ בשביל לטייל בה ולראות את מוסדותיה עוד לפני שנסעתם, כדי שתזכרו אותה. סתם! למען האמת, רובכם, במיוחד אלה שהתרחקו מהצבא את קו החודש וחצי, יקללו כל רגע של עמידה בתורים, אני בתור אחד שעבר 12 יום משחרורו הטרי מצה"ל נהניתי מזה קצת כי זה נתן לי תחושה של אזרח (אבל קצת מדאיג למען האמת כשמסתכלים קדימה...).
פרידות:
לא הרבה מקדישים מחשבה לכל העניין הזה עד שמגיע רגע האמת ואז זה מכה קצת איפשהו בפנים. 10 חודשים בחו"ל זה חתיכת זמן. זה 42-43 שבועות או 304 ימים או 7296 שעות או 175104 דקות או 10506240 שניות רחוק מאד מכאן. עכשיו כשאני חושב על הדברים אחרי כל התכנונים זה נראה קרוב יותר ואפשרי יותר אבל אז אני נזכר מה היה עובר לי בראש כשהיו אומרים לי "ארץ האש" לפני כמה שנים. זה נשמע בדיוק כמו שזה נשמע... מקום רחוק, קצת מפחיד, אי שם בקצה העולם למטה. חיים שם בכלל אנשים?? מי בכלל שמע על אושוואיה?. כל המקום נשמע פחות או יותר, אם להיות קצת בוטה, חור התחת של היקום עצמו. ועכשיו אני בדרך לשם ובשביל זה אני עוזב את הכל מאחור (חוץ מברוך שילווה אותי לשם ובשאיפה גם חזרה). זה להגיד שלום כל החברים וכל המשפחה (אבא, אמא, אח, אחות) וגם לחברה אם יש. זה להבין שאתה לא תראה אותם הרבה מאד זמן. אבל זה לא רק זה. זה להיפרד מכל ההוויה הישראלית על הצדדים החיובים והשלילים. זה לא לאכול פלאפל, לנגב חומוס אצל אל-ליאלי בג`יש, לא להתרחץ בכנרת, לא להיות תקוע בפקק באיילון עם כל המדינה ביחד, לא לראות חיילים בדרך הביתה, לא לשמוע מהדורות חדשות, לא לקרוא עיתון בבוקר. ועוד ועוד ועוד שיש רק בארץ.
ויש גם צד שני למטבע כי אתה משאיר מאחור הורים חצי היסטריים שרק שמעו לפני כמה זמן על הרצח בפרו ורוצים לדעת כל שנייה איפה אתה כדי שיוכלו להגיע בעקבותיך לקצה העולם. וחברים שירצו להגיד "איך שם? מה אתה עושה? אלוהים אני כל כך מקנא בך" וכו`, וגם אני משאיר מאחור מישהי שאני מאד אוהב ולא יכולה לבוא איתי כי היא ירוקה עדיין וגם לה לא קל בכלל. אז אנשים תקדישו לזה מחשבה- יש אנשים שם בבית. השארתם חיים מאחור. אבל מצד שני... המממ... ה-10 חודשים האלה... הם יהיו בתקווה 10506240 שניות של כיף טהור בצורתו הגולמית ביותר... אז חבר`ה לא נעים לי להגיד את זה אבל בכל זאת זה שווה את ההקרבה. אז לכל מי שנשאר מאחור נצלו כל רגע!! Nos Vamos!
שבת 1/1 ערב ראש השנה האזרחית 2005 00:00 - הלם קרב:
אני חושב שהבנתי, אני חושב שההבנה חלחלה סופית למוח שלי, זה לקח זמן וזה עוד כלום לעומת הבום הגדול שעוד מצפה בשדה התעופה. זה קרה לי כשנישקתי אותה ב-00:00 תחילת 2005. הרגשתי את החום שלה ואחרי זה הסתכלתי לה לעיניים ופתאום ראיתי את הכל כל כך ברור. אלוהים אתה טס ל-10 חודשים לקצה העולם. אלפי ישראלים כבר עשו את זה לפניך ועדיין... ההתמודדות היא עצמאית לגמרי במיוחד בהתחשב בעובדה שאתה מתכוון להגיע לכמה מקומות שלא בדיוק אלפים עשו את זה לפניך. והזמן...זה באמת המון זמן. אני רק יכול להגיד שכל המתח לפני הנסיעה הפכו לחלקיק שנייה לפחד עמוק מהלא נודע אז באותו ערב שבו הסתכלתי לה בעיניים וראיתי את הכל כל כך ברור. וגם לכם זה יקרה... ואז מצמצתי...זה עבר...הרגשתי מוכן. עוד יומיים וקצת, שאלוהים יעזור לי.
שבת ה-1/1, 22 שעות אחרי:
זהו זה. הסוף. במהלך שתי ארוחות ענקיות נפרדתי מאנשים קרובים אליי שלא אראה 10 חודשים. פעם אחת מכל המשפחה בצהריים, פעם שנייה בערב, הפעם עם חברים טובים ב"על האש" עם כמות בשר שמהווה מתאבן טוב לקראת ארגנטינה. שאלוהים ירחם על הפרות כשאני אהיה שם. אמרתי שלום יפה לכולם ובסוף כשכולם כבר הלכו נשארנו רק אני וברוך. רק שנינו עד לסוף העולם.
יום ראשון ה-2/1:
אני לא יודע אם זה המתח, אם ההתרגשות, אם הבלגן שמתחולל לי בראש או סתם שישבנו בחוץ אתמול בערב וטחנו בשר אבל בבוקר שבו נאלצתי לקום כדי לארגן סופית את התרמיל הרגשתי לא טוב. היה לי שיעול חריף וכשמדדתי חום קיבלתי הלם לראות 37.8 מעלות. נראה לכם שזה באמת מה שיעצור אותי? קמתי כמו פנתר מהמיטה, מילאתי את עצמי במלוא חופן הכימיקלים שקוראים להם תרופות וגם קצת מהרפואה המשלימה ויצאתי למלאכה של ארגון סופי של התיק. רק הזמן יגיד כמה ציוד מיותר לקחתי אבל ברגעים אלה אני מרגיש שאלה דברים שלא כדאי להתפשר בהם. לטובת מי שנוסע אני מצרף בסוף הכתבה רשימה מפורטת של כל הציוד עד לפריט הכי קטן שהכנסתי לתרמילים שלי (מוצ`ילה ותיק יום). היא יותר מתאימה למי שבאמת מתכנן הרבה זמן שהייה בטבע כמו שאנחנו מתכננים. אז תתאימו את זה לעצמכם.
רגע לפני הסוף (ההתחלה):
המלצה חמה ! עשו כמוני; פתחו את הפה לרוחב ואורך 15 ס"מ, הרעידו את מיתרי הקול בעוצמה ואז: אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההה!!!!!!!!!! יעיל למטרות פריקת מתח, הבעת אושר עילאי וכל מטרה ביזארית אחרת שתמצאו לנכון להשתמש בזה בשבילה. (לא כולל דברים לא חוקיים). בהצלחה.
יום הטיסה
יום שני 3/1 - היום הגדול:
עברו יומיים של גסיסה וחזרה לחיים והרגשתי כבר מספיק חזק לטוס, לא היה לי כבר חום, הגוף עדיין היה קצת חלש והשורה התחתונה היתה שב-16:00 נכנסתי למבוך של הטרמינל החדש של נתב"ג 2000 לאחר בדיקות ביטחוניות, שילוח לכרטוס מחדש אצל איבריה וחזרה כדי להיפרד מהמוצ`ילה עד דרום אמריקה, נפגשתי עם בני המשפחה באזור "גזול את כספי הנפרדים" של טרמינל 3, זה באמת היה רגע לא נעים להיפרד בפעם האחרונה מהמשפחה ומהחברה שלי במיוחד, זה גם היה רגע ארוך מאד, בסוף נתנו את הדרכונים והם נעלמו...
לא שהינו הרבה באזור ה"דיוטי פרי" והמשכנו לשער המתאים, אני שבכל חלומותיי דמיינתי איזה ג`מבו ענקי מחכה לי נאלצתי להסתפק ב-A-320 (איירבס, בערך בגודל של מטוס ארקיע לאילת, ברמה של אוטובוס אגד לעזה). בחוץ ירד מבול, המטוס יצא מהשרוול והתחיל לנסוע בין האורות של השדה, מטוס המריא לפנינו, משאיר אחריו שובל רסס בשלל צבעים מאורות המסלול ואז הוא נעצר. רעש אדיר, הגוף נצמד לכיסא, מהירות, עוד מהירות, עוד רעש והנה אתה באוויר, רואה את ישראל מלמעלה, הפעם האחרונה לזמן מה, רשת של אורות כתומים ואז טיפסנו לתוך קו העננים והכל נהיה חושך, המסע התחיל.
שיחות עם עננים:
איך העברתי 6 שעות עד למדריד? זה כמו לענות למישהו על השאלה איך כולם אומרים שנוסעים וכבר בדרך מכירים המון אנשים... פשוט אין לך משהו טוב יותר לעשות וככה עשינו. דיברנו עם כל מיני אנשים אבל מתוכם רק אחד היה אמור להמשיך איתנו לטיסת הקישור לסנטיאגו והשאר היו מיועדי בואנוס איירס. גילינו גם להפתעתנו שהטיסה נוחתת בברצלונה לפני מדריד ורק אז ממשיכה, כשהגענו, פשוט אמרו לנו לרדת מהמטוס עם כל הציוד, זה היה ממש מוזר, אז ירדנו ואז ניסינו להבין מה רוצים מאיתנו, אז הסבירו שאנחנו עולים חזרה לאותו מטוס בעוד חצי שעה וכך היה. במדריד עשו לנו בדיקה ביטחונית גובלת במשפילה, הספקנו לתפוס כוס קפה במחיר מופקע ורצנו לעלות על הטיסה הבאה. כדי לחסוך זמן בסיפורי זוועה אני אסתפק בפתרונות שהיו לי מראש ועזרו לי:
ערכת הישרדות לטיסה ארוכה:
השעה היתה 5:00 כשקול הקאה רם פילח את דממת הבית הישן שהיה אמור לקום עוד מעט ולהתארגן לעזיבתי, הקול הזה היה שלי. 39.9 הראה המדחום, הרגשתי שאני עומד למות ואני מתכוון לזה. המשך הבוקר היה הבהלה מהירה לרופא שבדק וקבע כי מדובר בשפעת קשה למרות החיסון (למי שלא יודע - כל החיסונים לא תופסים תמיד), קוקטייל תרופות עצבני במיוחד לחיסול המחלה ועירוי של 15 ליטר נוזלים עם משהו נגד בחילה שגרם לי להירדם ל-6 שעות על איזו מיטה במרפאת האחיות הנהדרת במכבי רעננה, שבמהלכן איכשהו הוציאו ממני הסכמה מרצון לדחות את הטיסה. כאן נכנסו לתמונה אימא שלי וחברה שלי שמעבר לכך שלא משו ממיטתי באותו בוקר, התקשרו לסוכנות הנסיעות (גוליבר) שדרכה הזמנתי את הכרטיסים לחברת איבריה ואת הסוכן הנפלא, תוך בדיוק חצי שעה סידר גם לי וגם לברוך דחייה של הטיסה ללא קושי, ללא קנס לאף אחד מאיתנו וללא עירוב הביטוח, איגור, תודה!
יום חמישי 6/1 - היום הגדול באמת:
- "סליפי"- כשאין לך את השולחן של האוכל או חלון לשים עליו את הראש לישון, כי אתה במעבר והאישה לפניך דחפה את הכסא שלה הכי הרבה אחורנית משאירה לך חצי מטר לנשום למרות שצעקת עליה וכמעט... בגלל זה.
- אטמי אוזניים- נגד התינוקות הבוכיים ובעלה הגוסס של האישה שלפניך שכל שניה משתעל שיעול מלא כיח שמזכיר הקאה.
- כיסוי עיניים- מדהים כמה שזה טוב במיוחד אם יש לך מסך טלוויזיה מהבהב מול הפנים כל הטיסה (כמו שקרה לנו).
- לפחות 2 ליטר מים- האוויר בטיסה נורא נורא נורא יבש, אל תסמכו על הדיילות.
- המון חומר בידורי - אל תסמכו על התוכן של איבריה.
