מגיעים לדאלי
נכנסנו לסין מדרום יונאן לתוך אזור שישאנגבאנה (Xishvargbanna), שנחשב לאחד האזורים היפים בסין. הוא מצטיין ביערות ירוקים, כפרי מיעוטים, דרכי עפר ונהרות. ובכן, בדיוק מה שכבר ראינו בשאר דרום מזרח אסיה. דילגנו עליו בכמה נסיעות אוטובוס ארוכות לכיוון צפון מחוז יונאן. בין האוטובוסים טעמנו מסין שאנחנו אוהבים, הרחוב הסיני כולו חמדה.
ראשית, דוכני האוכל, הרבה אוכל, הכל מוצג מול העיניים, אוכל מגוון ומתובל בצורה מיוחדת והגיונית... שנית, הרחוב בסין, מדרכות רחבות, שבילי אופניים, פחי זבל עם הפרדה למיחזור, חנויות עם חלונות ראווה נוצצים, פינות חמד עירוניות כמו אגם עם שולחנות סביבו וזקנים משחקים דמקה, גני ציפורים אליהם באים האנשים עם ציפורי המחמד שלהם בכלובים מעוצבים, מוציאים אותן לטיול. סיניות לבושות בהידור, חצאיות בלון ופליסה, עקבים וקישוטי שיער. העיר הסינית נעימה להליכה ומעלה חיוך על הפנים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה דאלי (Dali). באוטובוס לילה בדרך עצרו אותו לבדיקה בטחונית, שלושה חיילים עלו לאוטובוס, בדקו למקומיים תעודות ואפילו חיפשו בתיקים די ביסודיות. אותנו התיירים הם לא בדקו. מה הם חיפשו? אולי סמים, אולי הברחות? יש נוכחות משטרתית יותר גדולה בדרום סין ממה שפגשנו באזור הצפוני, אולי בגלל הקירבה לגבול. בכל מקרה זה לא ברמה של הפרעה לסדר יום או למראה עיניים. ושוב אני מדגישה, ממש לא חיפשו את התיירים או אצל התיירים ומההתרשמות שלי, אין ממש בסיפורים וההפחדות על יחס לא הוגן מצד השלטון בסין. דאלי היא עיר מאוד תיירותית, מרכזה העתיק הוא רחובות אבן מרוצפים, מזרקות ועציצים. חנויות מזכרות, מסעדות וגסט האוסים. זהו אחד המקומות היחידים בסין שאפשר להסתדר בהם בלי לדעת מילה בסינית, בלי לונלי פלנט ואפילו מי שחושש מסין "המנוכרת לתייר" ירגיש בה כדג במים. כלומר, בשבילנו זה היה כבר תיירותי מידי. יותר מידי נגיש לתייר, עמוס מידי בעיניים.
הגענו בשעות אחה"צ ומצאנו חדר בגסט האוס מרכזי של תיירים. יש למקום כזה חסרון של רעש ועם זאת יתרונות, כמו אינטרנט חינם ולשלנו היה ריח נעים של עץ. מייד יצאנו לשוטט ברחובות. 5 דקות הספיקו לרון כדי למשוך אותי לסמטה צדדית, הרבה פחות עמוסה. משם נכנסנו לגן גדול, פינות ישיבה עם מבוגרים משחקים קלפים, צעירים לומדים בצוותא, בחורות מקשקשות, ציפורים, גינון מושקע ואפילו סנאים. התיישבנו ליד אחד השולחנות והעברנו חצי שעה במשחק קלפים, משתלבים בנוף המקומי. כשנרגענו מההלם הראשוני, גילינו כרגיל שהשד לא כל כך נורא, התיישבנו באחת ממסעדות התיירים וראינו סרט ב- DVD. בערב הלכנו לאכול אצל מוכרת שיפודים ברחוב, שיפודי קישוא, פטריות, בשר, חציל על האש, לאפות ובירה. כשהבטן מלאה, שנת הלילה מתוקה, מתוקה.
בבוקר קמנו ליום מלא עמל. התכנון -; יום טיול רגלי ברכס שמעל דאלי לפי הכוונה של הלונלי פלנט, אבל לפני הצעידה -; ארוחת בוקר. ניגשתי עם סל הנצרים שלי שהגיע מלאוס למוכרת הגיוזות ומלאתי אותו בשני מגשים מהבילים. הלקוחות הסינים והמוכרות הביטו בסל שלי בעניין רב, הם בטח חשבו לעצמם: מעניין מאיזה מקום אקזוטי הגיעה התיירת הזו... לאחר ארוחת הבוקר, כשהיום התבהר והגשם של הבוקר נחלש, פצחנו בהליכה. הטיול כלל טיפוס למקדש בשליש גובה הרכס, הליכה על קו הרכס דרומה עד למקדש נוסף וירידה לכביש בחזרה. הלונלי פירט הוראות טיפוס די מדוייקות, אבל אנחנו תפסנו דוח נכון למעלה וטיפסנו בשבילי סוסים חלקלקים מבוץ. בדרך רון הלך לי לאיבוד, נשארתי רק אני ודפיקות חזקות שנשמעו מכיוון אחד הבתים. הצצה חטופה -; גילתה חוצב שיש, בונה מצבות. לאור נוכחותו לא היה לי נעים לצעוק לרון והמשכתי לטפס, כשהשביל שלי התחבר לשביל ראשי יותר, גיליתי את רון מחכה לי, כמו תמיד. הדרך למעלה התפתלה בנוף מיוער ופורח בשלל פרחים קטנים וצבעוניים. בתוך היער התחבאו מצבות, מקום קצת מוזר למצבות מפוזרות. לתעלומה הזו גילינו לבסוף את התשובה... לבסוף אמרתי.
אחרי שעה של טיפוס הגענו מתחת לרכבל שעולה לפסגה, ידענו על קיומו כמובן, אבל הרכבל הוא למיטיבי שבת ולא לנינג`ות כמונו. עוד שעת טיפוס על שביל מרוצף שהלך והשתפר ככל שהעפלנו ואנחנו בכניסה למנזר, מול שלט ענק: "כרטיסים - 30 יואן". פנינו ימינה ועלינו על דרך חדשה, סלולה וברורה מאוד, שנמשכה צפונה ודרומה. הנוף היה מקסים, אם כי ערפילי למדי. דאלי העתיקה התפרשה למטה, מסביבה עמק ירוק רצוף עיירות והאגם עד האופק. התיישבנו על השביל, הוצאנו פיתה לארוחת צהריים ראשונה והבטנו בנוף, רעשים בצמחייה לידנו. הפנינו את תשומת הלב למשפחת ציפורים, דומות למיינות, שעסקו בבניית קן, מימיננו על השביל קופץ סנאי מתקרב ובורח במהירות. טפטוף התחיל להקים אותנו, התחלנו ללכת דרומה על השביל, השילוט הראה שיש 10 ק"מ עד הסוף. הדרך הייתה ברורה מאוד, מרוצפת, ישרה.
השביל הוא דרך נוף שמתפתלת בין נחלים שוצפים עם בריכות שאפשר לשחות בהן, ביום שטוף שמש. שלנו היה קצת גשום מידי לטבילה במים הקרים. מפלים שטפו מתחת לגשרים, מעיינות מכוסי טחב ירוק טפטפו מימין ותהום נפערה משמאל, לאורך הדרך ספסלים ופינות ישיבה מקורות, מסביב ציפורים מצייצות ועל השביל סנאים מקפצים. שביל מקסים, מהיפים בהם הלכנו. שוב, סין העלתה לנו חיוך גדול על הפנים. מעט אנשים הלכו על השביל, רובם סינים בחופשה, בעלי סוסים, שחיפשו קליינטים שהתעייפו באמצע הדרך. אנחנו כמובן המשכנו עד לסוף, מנזר תיירותי עם רכבל חדיש, מסעדות והמון תיירים סיניים. רצינו לרדת ברכבל, אבל מחיר הכרטיס - 50 יואן שיכנע אותנו שכדאי לנו לרדת ברגל. ספורים האנשים שיורדים ברגל והדרך לא כל כך ברורה. בדיוק כשהתחלנו להתברבר נפתחו שערי שמיים ומבול מונסוני שטף אותנו והרטיב אותנו לגמרי תוך כמה דקות. זוג סינים שירדו אחרינו הציע לנו מטריה, אבל סירבנו בעקשנות, איך נרד שנינו, כל אחד בקצב שלו בדרך חלקלקה ובוצית עם יד מחזיקה מטריה? ובמילא כבר היינו רטובים ביותר. אנחנו שעטנו במורד, רטובים וצוחקים, הסינים התייאשו כנראה, כי לא ראינו אותם יותר. הדרך ירדה ליד נחל שוצף, חצתה אותו כמה פעמים, והתרחבה ככל שירדנו. סיימנו בכפר קטן. ליד הכפר פגשנו חוצבי שיש מעמיסים משאיות. עכשיו הבנתי את פשר המצבות, הרבה יותר קל להביא את המת לשיש מאשר את המצבות לעיר. ..
חצינו את הגשר האחרון בדילוגים, באמת בדילוגים, כי הוא לא היה רציף. רטובים, אחרי יום הליכה ארוך, מבסוטים מאוד, אמרתי לרון שאנחנו ממש נינג`ות, הנינג`ות מאיסולה, ישראל בסינית. לא שהלכנו בשביל מסובך או מסוכן, אבל המבטים שקיבלנו מהמקומיים הבהירו לנו שמעטים האנשים שהם רואים יורדים ועולים בשבילים ולא ברכבלים ובכלל, סתם אנחנו מרגישים טוב, אז המצב רוח טוב. אחרי מקלחת חמה ובגדים יבשים, יצאנו לארוחת ערב והיום ניסינו משהו חדש, פונדו סיני. התיישבנו במסעדה קטנה במרכז רובע התיירים ובכל זאת אף אחד לא דיבר אנגלית ואין תפריט באנגלית ואף תייר בסביבה. הגישו לנו תפריט בסינית בו אתה מסמן מה אתה רוצה בפונדו, לפי המעט שאנחנו יודעים סימנו -; נקניקיות, ירקות, אורז ועוד כמה, הימרנו. במרכז השולחן היה חור ומתחתיו כירת גז. לתוך החור הכניסו קערת מרק בצורת יין ויאנג, חציו במרק עוף עם ג`ינג`ר ובצל ירוק וחציו במרק עוף עם פלפלים חריפים שהאדימו את המרק. ליד קיבלנו קעריות עם שמן ושום, נצרי במבוק, נענע, נקניקיות מעובדות, אורז עם בצל ירוק, דפי בצק וכמובן כוסיות תה שמולאו כל הזמן מחדש ובירה מקומית.
טיול מסביב לאגם
הפונדו לא היה טעים במיוחד, הצד שלי היה אנמי מידי והצד של רון שרוף מידי, נצרי הבמבוק והבצק היו המוצלחים ביותר והנענע הוסיפה טעם להכל. לקראת הסוף, קיבלנו צלחת חסה מחבורת מקומיים שסיימה ונשאר להם. הם היו משועשעים מהתיירים האמיצים. רעבים בטח לא יצאנו משם והיחס היה מאוד מפנק, שני יתרונות גדולים שחיפו על הטעם הטפל. סיימנו עוד יום מוצלח ביותר. התכנון הבא שלנו היה לשכור אופניים ליומיים ולרכוב מסביב לאגם, לבקר בעיירות קטנות, להיכנס למקדשים הגדולים והכי חשוב לראות דייגים דגים בעזרת קורמורנים. הטלוויזיה בסין משדרת הרבה שעות על טבע ותיירות בתוך סין, כמובן זה מעורר לנו חשק לבקר בכל מיני מקומות. כשהיינו בדאלי, ראינו במקרה תוכנית על דאלי והיה בה קטע של דיג עם קורמורנים. את השיטה הכרנו מסיפורים, זו שיטת דיג מסורתית בה קושרים לקורמורן את הגרון כך שהוא יכול לבלוע דגים קטנים בלבד, כשהקורמורן בולע דג גדול הוא נתקע ואז הוא חוזר לסירה של הדייג שלו ומקיא לו את הדג.
בתוכנית טלוויזיה הראו את המגישה על הסירה עם הדייג מביטה מקרוב בתהליך ונוגעת בקורמורנים. מייד עלתה רמת הציפיות שלנו מלראות את הדייגים ולשבת איתם בסירה. בבוקר שכרנו אופניים. בעוד אנחנו עומדים בכניסה לגסט האוס ובודקים את האופניים ניגש אלי זקן סיני עם אלבום תמונות של תיירים בסירה עם קורמורנים והציע לי את החוויה. קפצתי מייד על המציאה, רון הביט בי במבט נוזף, מה עם להתמקח? הוא הוריד את המחיר קצת, קצת ורכבנו אחרי הזקן למטה לאגם. הוא הוביל אותנו בין סמטאות צרות של כפר מאוד אותנטי, שנמצא סמוך לאגם מתחת לדאלי. כשהגענו לאגם ראינו סירת ברזל קטנה, אך בהחלט יציבה יותר מסירות הנהר שאנחנו רגילים אליהם ולידה מסתובבים קורמורנים. הוא העביר אותנו לידי הדייג האמיתי. הוא היה רק השליח והלך. דבר ראשון הראו לנו שני קינים, הקורמורנים כמו רוב עופות המים מקננים על הקרקע. בקינים היו אפרוחים בני יומם והדייג הראה לנו אותם בגאווה רבה ובצדק. הרבייה של הקורמורנים מאפשרת לו להמשיך את העסק ולהחתים אפרוחי קורמורנים חדשים וחוץ מזה היא מחמאה גדולה לכך שהקורמורנים חשים אצלו בנוח וטוב להם מספיק בשביל להתרבות.
הדייג העמיס 7 קורמורנים על הסירה, העמיס -; כלומר -; תפס אותם בצוואר והניח אותם על הדופן. הם לא הראו התנגדות, להיפך, נראה שהם שמחו לצאת לטיול הבוקר שלהם באגם. 6 עופות בוגרים ופרט אחד צעיר בן חודשיים. לבוגרים היה קשר מנצר במבוק על הגרון, הצעיר עדיין למד את העבודה והיה בעיקר קשור עם חוט לסירה. יצאנו אל האגם, הדייג חותר במשוטים. ישבתי קרוב, קרוב לקורמורנים, מריחה אותם, רואה אותם ממרחק סנטימטר, אבל עדיין לא מעיזה לגעת בהם. זה לוקח קצת זמן.
כשיצאנו לאגם, שיחררנו את הפרט הצעיר שהיה קשור לסירה, הקורמורנים הסתובבו עם הפנים לאגם, מוכנים לקפוץ ואז הדייג אמר לנו לדחוף אותם למים. שלחנו יד ודחפנו אחד אחד והם קפצו למטה, התחילו לשחות במרץ. לצלול ולעלות כשהם נשארים כל הזמן ליד הסירה. בהתחלה הם תפסו דגים קטנים ובלעו אותם. מידי פעם ראינו חתיכות קשקש כסוף מעל המים ואז אחד הבוגרים, תפס דג גדול, ראינו שהגרון שלו נפוח. הדייג קרא לו לבוא לסירה וכשהוא התקרב הוא תפס אותו ומשך אותו למעלה, פתח לו את המקור, לחץ על בסיס הגרון והופ יצא לנו דג, ואיזה גודל של דג הם מסוגלים לבלוע. דגים גדולים כמו כף היד שלי ואולי אפילו יותר. הפעם הראשונה הייתה מרגשת ביותר, הדייג עשה הכל לאט והראה לנו עד שהוא היה בטוח שראינו וצילמנו ואז החזיר את הקורמורן למים.
אם אחד הקורמורנים לא רצה לבוא לסירה, הוא נתן לו לשחות יותר רחוק, לא רדף אחריו או הכריח אותו להתקרב, הוא ידע בביטחון שלבסוף הוא יחזור הביתה. אחרי 10 דקות הדייג תפס את הפרט הצעיר, העלה אותו וקשר אותו עם חבל לסירה, הוא צריך ללמוד. אבל הקטן רצה לחזור למים והוא קפץ קשור למים. לפני שהוא יסתבך בחבל או ייחנק צריך היה להרים אותו, אני הייתי הכי קרובה ולכן בלי לחשוב יותר מידי שלחתי יד, תפסתי אותו בגרון ומשכתי אותו למעלה. זה היה הרגע שבו השתחררתי לגמרי והתחלתי להשתלט על העניינים. הקורמורן הבא שהביא דג, הדייג פתח את המקור שלו*// ואני משכתי את הדג החוצה, קיבלתי דג בלי ראש. הראש יצא מהגרון של קורמרון אחר, עדויות למריבה מתחת למים. ואז השתמשתי בראש כדי לפתות קורמרן רחוק להתקרב, מיד קפץ אחד אחר תפס לי את האצבע ואת הראש וגנב אותו. מה, איזה חצוף ! שאני אוותר לו? אין מצב. תפסתי אותו בזנב, משכתי אותו למעלה, פתחתי לו את המקור ואחרי מאבק קצר זכיתי בחזרה בראש הדג. החזרתי את הקורמרן למים.
אחרי חצי שעה, הדייג דפק עם מקל על הסירה כדי למשוך את הקורמורנים לחזור, הרמנו אותם לסירה, אני עזרתי להרים ולקשור ואז הצטלמנו כשאנחנו מחזיקים אותם. התענוג עדיין לא נגמר. החזרנו אותם למים והמשכנו לדוג כשאני משתפת פעולה פעילה ביותר, הדייג היה מופתע ומבסוט ושאל מאיפה אנחנו, הוא לא הכיר את ישראל וגם לא את איסולה, אבל היה מאוד מבסוט מהנינג`ות שעלו לו על הבוקר לסירה ומאוד משועשע מהחופשיות שלנו עם העופות והדגים. לא ראינו מסביבנו עוד דייגים כמותו. אני מניחה שיש, אם כי רק לצורכי הדגמה לתיירים. שיטת הדייג הזו לא נפוצה יותר, כנראה כי רוב הדגים יוצאים מתים, פצועים ובלי ראש, ובשוק רוצים דגים נקיים וחיים, אבל לדוג עם קורמורנים הייתה חוויה אדירה, מסוג הסיפורים שאתה חולם להגשים וזה לרוב לא מתגשם. מסוג הדברים ששווה לנסוע חצי עולם בשביל שעה של חוויה איתם. שמחים ירדנו מהסירה ונפרדנו מהדייג ומהקורמורנים. ישבנו על שפת האגם, פתחנו את סל הגיוזות שלנו ואכלנו ארוחת בוקר של נינג`ות. אחרי האוכל עלינו על האופניים, התחנה הבאה -; מנזר גדול, סנטה שמו ובחזית שלושה מגדלי פגודות גבוהים שנראים למרחוק.
כשהגענו אחרי דיווש קצר בעלייה, גילינו שהמקום עמוס תיירים סינים לרגל פסטיבל כלשהו. העומס, בשילוב דמי הכניסה הגבוהים, הרחיקו אותנו משם. שתי דרכים סלולות סובבות את האגם, הכביש הישן הפנימי הוא שקט יותר, אך לא רואים ממנו את האגם. גם בו נוסעים אוטובוסים ומשאיות. הכביש החדש עמוס מידי וסואן וגם הוא לא עובר ממש על שפת האגם, כך שהדרך לא נעימה לנו במיוחד, אחרי 18 ק"מ הגענו לעיירה קטנה בשם שיזו (Xizo) לפי הלונלי היא הייתה אמורה להיות עיירת חמד, מקום ששווה להגיע אליו במיוחד, לא שהיו לנו ציפיות גבוהות, אבל בכל זאת התאכזבנו. שיזו היא אחותה הפחות מוצלחת של דאלי, פחות יפה, חסרת ייחוד ואחרי שדאלי אכלה את כל העוגה, שיזו זוכה בשאריות.
קשרנו את האופניים, הסתובבנו קצת בסמטאות ובין הדוכנים והתלבטנו מה הלאה. כואב לי הטוסיק אמרתי, כואב לי הצוואר רון אמר, יש לי יבלת ביד אמרתי, ואני שרוף רון אמר, כך שאתם מבינים שהחלטנו לחזור על עקבותינו לדאלי, בעיקר כי הכביש לא היה נעים לרכיבה וגם כי אופניים הם לא בדיוק כלי תחבורה ליומיים שלמים, אם כי רבים יחלקו עלינו פה. עוד באותו היום קנינו כרטיסי אוטובוס צפונה, נפרדנו מדאלי היפהפיה והמשכנו הלאה. אומנם אנחנו רק טועמים וממשיכים, אבל דאלי היא מקום שאפשר להישאר בו שבוע ויותר וכל יום לטייל ליעד חדש באזור. הדרך צפונה התפתלה על אותו כביש שבו רכבנו בבוקר, מרום האוטובוס התבוננו שוב בעיירות היפות עם גגות רעפים אפורים, בנויות בבנייה אחידה שמאוד אסתטית לעין, ראינו את האגם מימין ואת ההרים הירוקים שסוגרים על העמק. אין ספק שאזור דאלי הוא מהיפים שעברנו בהם.
