סבבה של נחיתה באדיס
האויר באדיס מעט מחניק. האויר קר. מן שילוב מוזר - מצד אחד בא לך לנשום עמוק את האויר הקר, מצד שני אתה נתקע עם ריח של דיזל מעורבב בעשן ברביקיו. נחתנו בבוקר וויתרנו על הלוקסוס של מונית שתקח אותנו למלון-חפצנו וחיפשנו במקום מיניבוס. המיניבוסים מהווים עוד דרך של תחבורה ציבורית בעיר ומכילים עד 10 אנשים ותו לא. לא דוחסים פה אנשים - לפי החוק אסור שיהיו אנשים במעברים. קצת בלבלו אותנו: יש מיניבוסים החלטיים, בהם מציץ נער מהחלון וצועק: "פיאצה! פיאצה!" ואז אתה יודע לאן נוסעים. אבל יש כאלה שמוכנים לעשות הסבה למונית ולנסוע לאן שתבקש. השניים מבקשים פי 40 ביר (המטבע המקומי) מהראשונים.
לאחר כ-10 דקות, שהבנו מי נגד מי, הצלחנו להשתחל למיניבוס הנכון. הכבישים בבירה רחבים, המדרכות נקיות, פועלות לבושות שקי יוטה וכובעים רחבי שוליים ביותר עומלות על הטיטוא. בצידי הכבישים מבחר שלטים ופרסומות באנגלית. אנשים רבים הולכים לכאן ולשם, חלקם לבושים טיפ טופ, חלקם בלויי סחבות. כל התמונה שבניתי לי על הנחיתה באתיופיה הופרכה. לאחר לינת צהריים ארוכה יצאנו לסיבוב בעיר. עברנו ליד פארק ענק ומטופח שיושב בשדרות מנליק ה-2, בו הייתי מצפה לראות המונים מתפננים להם. מרחבי דשא, עצים, ספסלים. אך לא- הפארק מוקף גדר גבוהה והוא סגור ומסוגר, כנראה שנבנה לארועים מיוחדים בלבד.
על יד המלון שלנו, בלילה, תפס אותנו אדם צעיר לשיחה. יש חג היום והוא מזמין אותנו אליו לערב של ריקודים מסורתיים ולטקס קפה. לא היינו סגורים על האמינות שלו בקשר להצעה, אך החלטנו שננסה לזרום איתו - אחרי הכל, שמענו שמקובל כאן שהמקומיים מזמינים אותך לטקס קפה והיינו סקרנים. ליד הבית שאליו נכנסנו ישבו המונים בשורות מסודרות לבושים לבן, מגוון של מאכלים פרושים לפניהם והמון קישוטים - נערכת שם חתונה. אנו נכנסנו לחדר ארוח ובו תמונות גדולות שעושות promotion לאתיופיה: "אתיופיה, 13 חודשים של שמש", מלווה בתמונה של נערה יפה עם המון צמות, תמונות מאתרי תיירות שונים במדינה והחשוד מכל - תמונה של בוב מרלי. אחת אחת הגיחו מאחורי פרגוד בחורות יפות, לכל אחת שמלה לבנה עם רקמות מעט שונות - הן סיפרו לנו כי הן סטודנטיות בעיר, כל אחת מגיעה מכפר אחר ולובשת את הבגד המסורתי של הכפר שלה. הן פצחו בריקודים ובשירה, נענעו כתפיים והזיזו את הצוואר מצד לצד. בחורות יפות ששרות יפה, אך משהו בשירתן לא היה סוחף, לא היה אמיתי. שנינו חשנו בכך - אך לא ידענו על מה לשים את האצבע, וכולם היו כל כך חברותיים!
כשהחלו להוציא משקאות ולהודיע לנו כי על פי ה-"tradition" מקובל שאורחים מזמינים את מארחיהם לשתיית המשקה המקומי - יין דבש, הבנו סופית כי נפלנו לתכסיס. מחינו על כך, קמנו ללכת, ניסו לעצור אותנו ולדרוש שנשלם לפחות את חלקנו מתוך החשבון המופרך שהוגש לנו על סך 600 ביר (סכום שתייר יכול לחיות עליו טוב כשבוע במדינה זולה זו). לאחר ויכוחים רבים שלוו בהרמת קול ובפרצופים כועסים - הצלחנו לעזוב את המקום.
או אז הגיעו החתן והכלה לחתונה הסמוכה ונכנסו דרך מעבר צר שמשני צדדיו עומדים כל האורחים, שבמקרה היה דרך המוצא היחידה שלנו מזירת הארוע. פלשים - צלם החתונה מנציח את הארוע המשמח שלתוכו נלכדנו אנו, שפופים וממהרים לאור הזרקורים... מה שהפך את האפיזודה הקודמת להרבה יותר משעשעת עבורנו. כשחזרנו לחדר פתחנו את ה"לונלי פלנט" בפסקת ה-"Dangers & Annoyances" המיוחסים לאדיס אבבה. כן, כן, הכל כתוב שם... אנחנו לא הראשונים ובטח לא האחרונים... מסקנה: תמיד לקרוא את על הסכנות הצפויות לפני שיוצאים מהמלון!
באוניברסיטת אדיס אבבה, במכון ללימוד שפות, התוודענו לגברת אבבה והיא למדה אותנו אמהרית. במוזיאון הלאומי המומלץ ביותר על ידי ה"לונלי פלנט", התוודענו לכך שהאתיופים לא חזקים במוזיאונים. ראינו שם את העצמות של LUCI הגמדה, אמא קדמונית שלנו בגובה 1.1 מ` שחיתה לפני 3.2 מיליון שנים, וגם קצת הסברים באנגלית פשוטה על palaeoanthology (נו, הדבר הזה שרוס עושה). חוצמיזה היה גם איזה אוסף עלוב של כמה גלימות של מלכי אתיופיה השונים שהעש פשט בהן וכמה עבודות אומנות שנעשו על ידי מבחר מצומצם של אמנים אתיופים. שמחנו שאין יותר תצוגות במוזיאון המומלץ הזה.
אנו נתקלים כל הזמן בקבצנים ומנסים לגבש מדיניות בגישתנו אליהם. הלב יוצא למראה פעוט היושב בחיק אימו ברחוב, המקום בו הם מעבירים את שעות היום והלילה, מושיט יד מתחננת. עיוורים ונכים, זקנים וחולים ממלמלים בקשות לכסף מכל העוברים והשבים. אנו יודעים כי סכום זה או אחר שניתן לא ישנה בהרבה את מצבם. ולעומתם, ילדים אקטיביים יותר, שמרגע שקלטו תייר בקצה העין, מצטרפים אליו בהליכתו בתקווה שבאיזה שלב יצליחו להוציא ממנו משהו. מחד - אין לדעת איך היינו פועלים אנו בתנאי עוני שכאלה, אולי היינו פועלים כמוהם? מאידך, אנו לא רוצים לעודד יחס שכזה לתיירים, ולא מאמינים שזו הדרך בה צריך להגיע הכסף מתיירות לקהילה. בינתיים אנו מסתפקים במילת הקסם שלמדה אותנו אבבה: "Igzaber Is Telley": "שאלוהים יעזור לך", ובדרך כלל זה מסלק את הקבצנים מדרכנו, למעט מקרים חריגים בהם אנחנו נשברים ותורמים איזה ביר (חצי שקל) ובתמורה זוכים לקידה עמוקה.
את האוכל המקומי, אינג`רה, אנחנו מאוד אוהבים. האינג`רה היא מן פיתה ענקית עשויה מטף, דגן שאחד המקומיים אמר לנו עליו כי- "By European standards, is considered animal`s food". דומה ללחוח של התימנים, אבל חמוץ. היא מוגשת פרוסה על מגש עגול ועליה מגוון תבשילים. את האינג`רה אוכלים בידיים: קורעים פיסה ומנגבים. הבעיה היא שהיא די מהר נרטבת ונקרעת ולפי כללי הנימוס חייבים לאכול רק ביד ימין (ביד שמאל אמורים לעשות דברים אחרים) ולכן אנחנו בדרך כלל מסתבכים ואיכשהו בסוף משהו נוזל עלינו, או שאנחנו מגניבים גם את היד השניה בלי שישימו לב...
הנסיעה לבהר דר
האוטובוס יוצא ב-11:00 לפי שעון אתיופיה, שזה אומר 5:00 בבוקר. בשביל האתיופים היום מתחיל כשהשמש עולה, והשמש תמיד עולה ב-6:00, לכן אז מתחילים לספור מ-0:00. הגיוני- אך מבלבל בעליל. חושך. ברחובות העיר אין נפש חיה. אנחנו מגיעים עם המונית לאוטובוס-טרה, התחנה המרכזית. שומו שמים! איזה ברדק! ערב רב של אנשים נוהרים לעברה עם חבילות מכל הגדלים. מיד תפסו אותנו שני אנשים עם מעילים ארוכים (כמו של "רוצה אויר בשקל? "). הציגו תעודה המוכיחה כי הם עובדי התחנה, העמיסו תיקנו על ראשיהם והחלו לצעוד מהר בין המון האדם. הלכנו כמו עיוורים אחריהם, דוחפים אנשים, מפלסים דרכינו בחושך ובעשן הנפלט מכל האוטובוסים המתחממים להם להנאתם.
ספסרים מנסים מזלם לנכס אותנו ברגע האחרון לעבר האוטובוס שלהם. הגענו לעבר הרכב שכלל לא נשא את המספר הרשום לנו על הכרטיס, אך שם הם החליטו לעצור, להוריד את תיקינו ולמסור את כרטיסינו לפלוני. אני שומרת על התיקים שטרם הונפו אל הגג, ודניאל הולך לנסות לתפוס מקום (כמובן שאין מה לדבר על המקומות 6-7 הרשומים לנו בכרטיס). כאן מתחילה הדילמה הקשה שתלווה אותי לאורך כל יום הנסיעה, 11 שעות עם הפסקה אחת לארוחת בוקר: איפה כדאי לשבת? שני צדדים לאוטובוס. באחד ספסלים קצרים, בשני ארוכים. נלך לספסל הארוך, יש שם יותר מקום להתפרש! רגע - אבל אז יעלה עוד אתיופי ויהיה יותר דחוס. אז נשב בספסל הקצר - בו נהיה רק שנינו! כן, אבל יש שם פחות מקום לרגליים, וזה בדיוק מתחת לרמקול שממנו בוקעת מוזיקה אתיופית בקולי קולות. טוב, אז עדיף להדחס עם אתיופי, אבל בלי שהרגליים יתקעו במושב ממול ובלי לסבול מוזיקה מחרישת אזניים! נכון, אבל מה לגבי השמש? ואיפה יש הכי הרבה אויר? אמרו לנו שהאתיופים לא פותחים את החלונות במהלך הנסיעה כי הם חוששים מכניסה של רוחות רעות.
בדיוק התפנה מקום ובו זכינו ברווחה לרגליים, אוורור יחסי מחלון הנהג, אך אכלנו אותה בגדול עם השמש שהקרינה אותנו חזק כל הנסיעה, רמקול שמכוון לנו ישר לאוזניים (מזל שיש אטמים!) ואדי פליטה אותם נאלצנו לנשום, שהגיעו מהמנוע הממוקם באופן מחוכם בתוך האוטובוס, ליד הנהג. זה תענוג זה.
בניגוד לתחזיות, הדרך ברובה סלולה ואפילו טובה. אין יותר אנשים מהכמות המוגבלת על ידי הספסלים, ואף אחד לא מעלה ברווזים/ תרנגולות ושאר מיני ירקות כפי שהכרנו מנסיעות ססגוניות במדינות אחרות. לאורך כל הנסיעה ראינו המון שדות מעובדים, בקתות קש וצריפים והרבה אנשים שהולכים. כפריים, נדמים נמוכים מאנשי העיר. יחפים. הנשים בשיער קצר. כולם מצוידים במקל. במהלך הנסיעה התידדנו עם קבוצת כדורגל מקומית בדרכה למשחק בבהר דר. שוחחנו באמהרית השבורה שלנו עם כל מי שרצה (כולם), שיחה שמעלה את רמת המורל הכללית באוטובוס, שכן כולם מאוד מרוצים להתקל ב-Faranji (כינוי לאדם הלבן) המדבר את שפתם. כשעוצרים לעיתים, להורדת נוסעים ולהעלתם, מנסים מוכרים מקומיים למכור מרכולתם ליושבי האוטובוס. ה"מאכל" הטוב ביותר שניסינו היה קנה סוכר: החברים מסביב קנו ומיד הגישו לנו אחד. אנו מנסים להבין כיצד להתמודד עם המקל הקשה הזה, בעוד מסביבנו כולם מקלפים אותו עם השיניים, מוצצים ולועסים את תוכו - מיץ מתוק וטעים - ואז יורקים חופשי את סיבי הקנה המצוצים בתוך האוטובוס. הם מאוד נהנו לראות אותנו מסתבכים, שורטים את החיך, ובעיקר איך שאנחנו מנסים בכל כוחנו לרכז את הריקות שלנו לחתיכת ניר במקום לפזר מסביב.
ביקור בבהר דר ובאגם טאנה
מגיעים לבהר-דר (Bahar Dar). נפרדים מחברי קבוצת הכדורגל - מבטיחים לבוא לעודד אותם במשחק. איך שאנחנו יורדים מהאוטובוס - תופס אותנו סוכן של בית מלון. מנסים, ומצליחים לנפנף אותו. צועדים בנחישות לעבר המלון שהומלץ ב"לונלי". מתחבר איתנו נער שאחותו מישראל (כפי שיתברר בהמשך, לרב האנשים המוצאים בנו עניין עסקי יש איזה קרוב משפחה מהפלאשה), הוא יראה לנו איפה המלון. מודים לו על עזרתו, אך מבקשים להגיע לשם לבד. לא עוזר לנו - הנער מגיע איתנו עד למלון, ועכשיו גם מציע לנו סיור בעיר. מודים לו ומבקשים ללכת לנוח. הסוכן הראשון מתדפק על חדרנו - שמע שאנחנו ישנים כאן ויש לו הצעה נהדרת לקחת אותנו לסיור במנזרים באגם. מודים לו ומסרבים. עוד דפיקה על הדלת. אני לא עונה. לא מוותרים, בודקים מה עם דניאל - הוא בשרותים! דופקים גם שם. מוכרי הדילים לא יוותרו על הזדמנות לסגור על מחיר טוב עם קליינט אופציונלי המנסה להתרכז ב-No.2.. אנחנו מתחילים להבין למה התכוונו כל האנשים שאמרו לנו שקשה להסתובב חופשי באתיופיה. כנראה שאדיס לא היתה המקום שנותן את הרושם האמיתי לכך.
אחר הצהריים יוצאים לסיבוב בתקווה לתצפת על אגם טאנה (Tana). האגם הגדול ביותר באתיופיה המהווה מקור לנהר הנילוס הכחול שזורם לסודן, מתחבר שם עם נהר הנילוס הלבן וביחד הם יוצרים את אותו נילוס שאנחנו מכירים מההגדה המגיע למצרים. לאורך כל ההליכה מסתובב איתנו מישהו - סטודנט הרוצה לתרגל עלינו את האנגלית שלו, ילדון המנסה להוציא מאיתנו כסף בברוטליות (הם חוזרים כאן כל הזמן על שתי המילים: "you! money!", או מישהו שאמא/ אבא/ אח/ אחות שלו מישראל ובמקרה הוא גם נוסע מחר לטיול במפלים ומציע לנו להצטרף תמורת סכום סמלי.
מהכביש הראשי פנינו בדרך עפר לכיוון איזו כנסיה. רצינו להעיף מבט, נתקלנו בחבורה של כ-20 נערים ונערות. אחד הנערים פותח איתנו בשיחה באנגלית ברמה גבוהה מאוד. הוא תוהה מה מעשנו בכנסיה. בעוגנו מנהלים את השיחה,כל החבורה שמסביבנו נקרעת מצחוק. הבנות, עטופות בנטלה (צעיף/שמיכה מסורתית) לבנה מסובבות פניהן כאילו ראו את היצורים המוזרים ביותר עלי אדמות והן לא יכולות להתאפק מכמה שזה מצחיק. האמת? אני קצת נעלבתי. אמנם אני גבוהה מהן בראש, אני לבושה בג`ינס, שערי קצר ובהיר, צבע עורי לבן, אני עבה מהן פי 2 לפחות, אבל מה? זה עד כדי כך מוזר? על כל משפט שטנחנו מוציאים מהפה החבר`ה מסביב מסובבים פניהם וצוחקים כל כך. אני אומרת לעצמי- בחייאת, לא כל יום רואים כאן מישהו לבן, ועוד כזה שמוציא אמהרית שבורה מפיו. זה מצחיק! אבל גם השיכנוע העצמי הזה לא עוזר לי שלא להרגיש ילדה קטנה ולא מקובלת שה"גדולים" יורדים עליה מאחורי הגב.
השיחה מתקדמת, הנער מציג בפנינו את אחיו ואחיותיו. ההתקהלות גוברת, ולאט לאט הבנות גם נכנסות לשיחה. מה שמך? בת כמה את? את יפה! לא, את! כבר לא צוחקות מכל משפט. אנחנו מספרים להם על הדת שלנו ועורכים השוואות בין חוקי הנצרות האורטודוקסית לבין חוקי היהדות. אחרי שיחה של כ-20 דקות, עומד מולנו קהל רב, מקשיב ומתעניין, שונה לחלוטין מהקהל המבוייש איתו נפגשנו בהתחלה. אני נרגעת ומפנימה, זה הכל ממבוכה! אף אחד לא חושב שאת מוזרה, מסתבר שגם במקום כזה תיירותי עדיין קיימים כמה אנשים שבקושי ראו תיירים והמצב הזה זר להם! נפרדים במיטב הברכות המסורתיות, כל אחד לדרכו.
בהמשך הסיבוב אנו עוברים בפרברי העיר שנראים כפריים לגמרי. בתים בנויים מקורות עץ ובוץ. גגות פח ועשן בוקע מהם. תרנגולות וילדים מנוזלים בכל מקום, נשים יושבות בפתח הבית וממיינות גרגירים, כולם מנופפים לעברנו לשלום, חלקים רצים אחרינו ונוגעים בנו. במגרש מאולתר רצים קטנטנים מטולאים אחרי כדור ו... גול! איזו שימחה! ריקודים וסלטות באוויר.
נוסעים לטיול במפלי הנילוס הכחול. יום ראשון, האוטובוס מלא בתיירים מקומיים- מתיידדים עם זוג סטודנטים לפיזוטרפיה. מחזור ראשון באתיופיה של המקצוע הזה. מגיעים לשמורה. יורדים בקניון בזלתי בו זורמים מי הנילוס החומים. מצטרפות אלינו כמה ילדות בתקווה למכור מזכרות. אחת מהן, בת 4, ממזרתה רצינית, צחקנית, מפטפטת חופשי באנגלית, רצה לה יחפה בין כל הקוצים. המפל שנגלה לעינינו מרשים מאוד, אך מסתבר שפעם זרמה בו כמות רצינית בהרבה של מים, שרובם נתרמו למפל ההידרואלקטרי הפועל בסמוך לו.
כשחוזרים לעיר, מגיעים למחצית השניה של משחק הכדורגל. אנחנו נוסעים לאיצטדיון, מלווים במבטים תוהים. הלבנים היחידים ביציע ועוד מעודדים את הקבוצה הלא מקומית! ידידנו מנצחים 1:0, אנו יורדים להפגש איתם במגרש וזוכים בקבלת פנים חמה וחברים. לחיצת יד והפגשת כתף נגדית עם כל אחד מהשחקנים. הם מעלים אותנו יחד איתם לאוטובוס - ללכת לאכול ולשתות- לחגוג את הניצחון. איזו שמחה! כמה זיעה! כולם מבסוטים כל שניצחו ועל כך שפגשו אותנו בשנית.
למחרת יוצאים לשוט באגם. איתנו בסירה נמצא Kang, בחור קוריאני חירש אילם, המטייל בעולם במסע ענק מסין דרך קירגיסטאן, למזרח התיכון. אפילו עבד בישראל כשף במסעדה קוריאנית בירושלים, דרך מצרים וסודן- ועכשיו באתיופיה, ועוד ידו נטויה, בדרכו לדרום אפריקה, כל זאת כשהו מצוייד במילון קוריאני- אנגלי- אנגלי קוריאני- כי הוא לא חזק באנגלית, וכל התקשורת עימו שהיא לא בשפת הסימנים, נעשית דרך פנקס שאת המשפטים הרשומים בו הוא מתרגם. איזה טיפוס אמיץ!
אגם Tana הוא כעת חום כנראה בגלל שהתקופה עכשיו היא אחרי העונה הגשומה ויש הרבה סחף. על האגם איים ועליהם נבנו מנזרים עוד במאה ה-17. מנזרים מבודדים העוסקים בעבודת הקודש לפי אמונתם, מריה עברה מתישהו באתיופיה לאיזה שלושה חודשים במהלך הקריירה שלה וביקרה אז באגם. הכנסיות שלהם שונות מכל כנסיה אירופאית שהכרתי עד עכשיו ומותאמות לסביבה: מבנה מעגלי, עשוי מאבנים מקומיות ומבוץ, חשוך ונמוך ובמרכזו עמוד רבועי רחב ועליו פסיפס של ציורים נהדרים וצבעוניים מסיפורי התנ"ך: רק שכל הדמויות שחומות.
לצהריים התיישבנו במסעדה פינתית, התיידדנו עם המלצריות ומצאנו חן בעיניהן עד כדי כך שהחליטו לערוך לכבודנו טקס קפה. הוראות הכנה לטקס קפה: מוציאים שולחן קטן ובו מגירה עם כוסות קפה, בכלי קיבול קטן מדליקים אפר וקטורת- כדי ליצור אווירה, בכלי קיבול גדול מדליקים פחמים. לוקחים פולי קפה טריים וירוקים (טעמתי אחד מהשיח) יש להם ציפוי מתוק כשהם בתוך הפרי של שיח הקפה), בוררים אותם וקולים. אחרי ששינו צבעם לשחור (גם בשלב הזה טעמתי- טעים) מועכים אותם עם מכתש ועלי, ואז מוסיפים את האבקה לכלי חרס מיוחד ומרתיחים על כלי הקיבול הגדול. לאחר שרתח, מחכים עד לשלב שלא יוצאים יותר אדים מהקומקום ואז מוזגים קפה מעולה לכל האורחים. מוסיפים מים, מרתיחים ועושים סיבוב שני. מגישים שוב קפה, וחוזרים על תהליך ההרתחה לסיבוב שלישי ואחרון בטקס הקפה.
נכנסנו לארוחת אינג`רה תמימה ויצאנו עם חברים חדשים שביקשו שלא נשכח אותם ואת המסורת שלהם גם כשנחזור לארצנו.
