פאדו - שירת נשות הספנים הממתינות על חוף הים לשוב בעליהן מהים.
מוזיקת פאדו היא הגאווה המוזיקלית של פורטוגל. ז'אנר מוזיקלי זה נחשב נחשב לאוצר לאומי של פורטוגל. צאו למסע בעקבות המוזיקה ברחובות המתפתלים של הרובעים המסורתיים של ליסבון, פורטו או קוימברה .
מקור ז'אנר הפאדו
ישנם רעיונות סותרים היכן טמונים מקורות הפאדו הנגזר מהמילה הלטינית Fatum – גורל. יש הסבורים שמקורו בשירי "המורים" שחיו באיזור במאה ה- 13 ,אחרים מאמינים שהוא החליף את "השאנסון דה גסט" - שירי אפוס צרפתיים עתיקים המספרים את סיפורם של דמויות היסטוריות ידועות מימי הביניים. אחרים מאמינים שהוא התפתח "ממודינה" שהייתה צורת שיר פופולרית במאות ה-18 וה-19.מה שוודאי זה שמוזיקת הפאדו הופיעה תחילה בלב ליסבון. והיתה תוצר לוואי של כור היתוך תרבותי שבו התערבבו "המורים" עם יורדי הים.באופן מסורתי, מוזיקת פאדו תמיד הייתה המוזיקה של העם של אנשים, המוסיקה לא הבדילה בין נשים המחכות לשוב בעליהן מהים או גברים ששבו חבולים ממסעות בים .שירת הפאדו תתרכז בדרך כלל בחיי היום יום הלא פשוטים, בקשיי החיים בעיר, חלומות שלא התגשמו, אהבות טרגיות, באובדן של אנשים אהובים ובשאר סממני הגורל הקשהבתחילת המאה ה-19 גלה בית המלוכה הפורטוגלי לברזיל והקים בה את חצר המלוכה. במשך כ-13 שנה ריו דה ז'נרו שבברזיל היתה בירת פורטוגל. כשחזר בית המלוכה לליסבון, הוא הביא עימו השפעות מוזיקליות חדשות, ביניהן מקצבים אפריקאים איטיים, שהשפיעו על הפאדו.התכנים האופייניים לשירת הפאדו קשורים כמעט תמיד ב“סאודד” (Saudade), הכמיהה לדבר שכבר לא יקרה, תחושת הנוסטלגיה והרגשת הגעגוע העמוק של הפורטוגלים, לעבר שלא ישוב.תחילה, סגנון מוזיקלי זה הושר בטברנות ובבתי זנות, הידועים בכינויים "בתי חצי דלת". עם זאת, אין תיעוד ממשי של פאדו עד המאה ה-19, והוא נודע רק בשכונות הישנות שליסבון.
סגנונות הפאדו
ישנם שני סגנונות עיקריים בז'אנר: סיגנון העיר ליסבון והסגנון השני של הפאדו התפתח בערך משנות ה-70 עד שנות ה-90 בעיר האוניברסיטה של קוימברה. בניגוד לסגנון הליסבון, שצמח מקטע צדדי בחברה ופנה לקהל ממעמד הפועלים, וכלל הופעות רבות, סגנון הקוימברה (המכונה גם קנסאו דה קוימברה, " שירי קוימברה") היה בדרך כלל מוצר איכותי ומובנה, הוא בוצע בדרך כלל על ידי גברים. הפאדו החדש שטופח בבתי קפה על ידי סטודנטים וסגל באוניברסיטה, שאב מהמסורת הספרותית העמוקה של העיר, כמו גם את השירה וסגנונות מוזיקליים מגוונים שהביאו תלמידים מאזורים שונים בפורטוגל. הבדל נוסף בין סגנונות קוימברה וליסבון היה האופן שבו הם התייחסו למצוקות של חיי היומיום: הפאדו של קוימברה עורר תקווה, ואילו זה של ליסבון הציע כניעה, כאב ומלנכוליות. מאפיינים בולטים נוספים של סגנון קוימברה כללו חוסר אלתור (הביצועים עברו חזרות מוצקות) והעלאת הגיטרות והוויולות לעמדה של בולטות ממה שהיה תפקיד מלווה בעיקרו. ואכן, מסורת קוימברה יצרה רפרטואר אינסטרומנטלי נפרד לגיטרה.
פאדו היום
תקליטי הפאדו הראשונים בפורטוגל הופקו בתחילת המאה ה-20, בשנים 1940-1960 עלה מספר רב המוזיקאים שהופיעו בפאדיסטות (הופעות פאדו) המפורסמת מכולם היא הזמרת אמליה רודריגז הידועה באופי האקספרסיבי והמלנכולי של שיריה. אמליה הייתה גם הזמרת שהביאה לעולם את תלבושת הפאדו בכך שלבשה שמלה שחורה וצעיף - שניהם עכשיו סמלים לז'אנר. רודריגז, הלכה לעולמה ב־1999, ואחריה התפרסמה בביצוע הסגנון הייחודי הפורטוגלי הזמרת מריזה, שאף שרה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה בשנת 2004 שיר פאדו בדואט עם סטינג.בזמן האחרון גל חדש של מוזיקאי פאדו הכניס צלילים חדשים לז'אנר. כולל יצירת פיוז'ן, שבאופן מפתיע עדיין לא שינה את אופי הפאדו. בשנת 2011, אונסק"ו העניק מעמד של מוזיקת פאדו למורשת עולמית, כשיר עירוני של ליסבון, המסמל את העיר והמדינה.כמובן, הסיפור של הפאדו לא נגמר שם... ככל שהמוזיקה ממשיכה להשתנות ולהתפתח, ההיסטוריה של הפאדו תמשיך לצמוח.
היכן לחוות את מוזיקת הפאדו
פאבים ובתי קפה רבים מציעים לתיירים מופעי פאדו לעיתים כולל ארוחה. רבים מהם תיירותיים.פאדו המכונה "טיפוסי" מושר בימינו בעיקר לתיירים, ב"בתי פאדו" ובליווי המסורתי.של גיטרות וויולה. בתי הפאדו המסורתיים ביותר נמצאים בשכונות הטיפוסיות של אלפאמה כגון: (קלוב דה פאדו, מסה דה פראדס ופאריירינה דה אלפאמה), באירו אלטו -A Severa – נפתח ב-1955, אדגה מצ'אדו – נוסד ב-1937, וקפה לוסו – נוסד ב-1927 ובהווה
ענת גרוס לאור מדריכה ומפיקת טיולים וותיקה בפורטוגל, לטיול הקרוב השאירו הודעה
