077-333-4555יפן - אביב ורוד בארץ השמש העולה - חלק ב
 תמר יוחאי 06/07/2008 עודכן לאחרונה 26/01/2009 2295 צפיות |
קישורים ממומנים
יום 7 - טאקאימה ושיראקואגו
אמנם בעוד יומיים מתקיים כאן הפסטיבל, אך אנחנו לא נהיה כאן, ולכן מסתפקים בביקור במוזיאון, שבו מוצגים 13 מקדשים נישאים. המקדשים אכן יפהפיים. לכל אחד מאפיינים משלו. בחלקם יש למעלה תיאטרון בובות, המופעלות בזמן התהלוכה, אצל האחרים מתנשאת למעלה ציפור, אך כולם מגולפים ומעוטרים בצורה יפהפייה.
מכאן אנו ממשיכים לעבר השוק של העיירה. השוק עצמו אינו מרשים במיוחד, אבל העיירה חמודה ויש בה טעם של פעם. רחובות קטנים, נהר, מים זורמים בתעלה עמוקה לאורך הרחוב. בתים קטנים מעץ. הבתים היפניים המסורתיים, יש בהם משהו מאד נקי ואסטטי. ליד אחת החנויות, המוכרות גם קפה, ניצבים בחוץ כיסאות קטנים חמודים, ממש על שפת תעלת המים הזכים. היש מתאים עכשיו מאשר להתיישב כאן עם כוס קפה ולצפות בנעשה ברחוב? וזאת, אכן אנו עושים בהנאה.
בחנויות, הרבה בובות רכות, ללא פנים. הן סמל של מזל. בעבר, הסבתות היו תופרות את הבובות האלה לנכדיהם, בחורף הארוך. הן נקראות סרובובו (Sarubobo)ובדרך כלל הן אדומות (האל המגן הוא אדום). גם החתול הפך ביפן לסמל, סמל של קבלת פנים. שירות מקבל כאן את הסמל של חתול, נושא גור חתולים בכפו. בין הבתים חבויות מבשלות סאקה, מיסו וסויה ביתיות, חלקן שייכות למשפחות המפעילות אותן זה מאות שנים. באחד הבתים מבחינים בחלון ראווה, שחציו משמש לתצוגת סחורה ובחצי השני חונה מכונית. מתברר כי עקב מצוקת החניה, כל יפני שרוצה לקנות מכונית חייב להראות רישיון נהיגה ומיקום חניה. לכן חלק מבעלי החנויות משתמשים בחלק מהחנות שלהם לחניה.
לאחר שנהנינו מהעיירה החמודה, אנו יוצאים לעבר הכפר שיראקואגו (Shirakawa-go). המקום נראה מרוחק ונידח, אך יש כאן רשת כבישים מרשימה והצטלבות של מחלפים בקומות. בהמשך, דרך תלולה ומפותלת, שלג במורדות ההרים. סוג של עצים הנמצאים בשלכת ובפסגות הם אווריריים. עד שמגיעים לעמק, שבו זורם נהר שירהקואה (הנהר הלבן) ובו שוכן הכפר שיראקואגו. יש כאן מיני אקלים מיוחד במינו. למרות שהמקום אינו גבוה במיוחד, יורד כאן המון שלג. למען לאפשר להתמודד עם הבידוד והאקלים הקשה, נוצר פה אורח חיים ייחודי, של חיי שיתוף וסגנון בנייה מיוחד. בתי עץ עם גגות קש עבים ומשופעים מאוד, בכדי שהשלג לא יכביד עליהם. בתים גדולים מאד שהכילו משפחה מורחבת, עד כדי עשרות אנשים בבית אחד, זאת בכדי לחסוך בעלויות. החלונות מאוד גדולים, במטרה שאם השלג יצטבר ואי אפשר יהיה להיכנס מהדלת, אפשר יהיה להיכנס דרך החלון של קומה ראשונה ואפילו שנייה או שלישית. את הגג מחליפים פעם ב - 80 שנה ובעבר כל הכפר היה בא לעזור. בשנים האחרונות, החלפת גג הפכה לאירוע, פסטיבל של חודשיים, המתפרסם באינטרנט ומכל העולם באים לעזור. הכפר נראה ציורי וכיום הבתים הפכו למוזיאון לשימור.
בערב, במלון בטאקאימה, אנחנו אוכלים מרק אטריות במסעדה היפנית של האונסן. מורידים נעליים בכניסה. שולחנות נמוכים. עוד אנו מתלבטים איך נשב לאכול, עם רגליים מקופלות, ליד השולחן הנמוך ומתברר הטריק. הרגליים של השולחן אמנם קצרות, אך מתחת לשולחן יש גומחה מלבנית עמוקה, המאפשרת לשבת כפי שאנחנו, המערביים רגילים לשבת. כך נהנים מכל העולמות, גם סגנון יפני, גם הישיבה נוחה וגם המרק טעים.
קישורים ממומנים
יום 8 - יאוטסו, מפעל טויוטה ונאגויה
מגיעים שוב להצטלבות דרכים בעלת 4 קומות הגשרים. שוב שלג בהרים ולצדי הכביש. הרבה גשרים ומנהרות. כל פעם שיוצאים ממנהרה, מפתיע אותנו נוף חדש של הרים, עמקים ופריחות. בתים קטנים, הרבה ירוק, ועננים משייטים בצורות שונות. היכל הזיכרון נמצא בכפר שבו נולד סוגיהרה. לא יכול היה להיות מיקום מתאים יותר לאתר הזיכרון. האזור כולו מיוער ופריחת הסאקורות מסביבו היא אחת היפות שראינו עד כה, ממש מלא הוד (הטבע והנפש).
סוגיהרה היה קונסול כללי של יפן בקובנה שבליטא, בזמן מלחמת העולם השנייה. ביולי 1940 התדפקו על שערי הקונסוליה המוני יהודים שביקשו להימלט מאירופה ולהגיע לאי קורסאו, דרך יפן. הם ביקשו אשרות כניסה ליפן. סוגיהרה פנה לאישורו של משרד החוץ היפני, אך נענה בשלילה. לחץ היהודים על השגרירות גבר והוא החליט להיענות לצו מצפונו והנפיק אשרות, בניגוד להוראות שקיבל, עד שהקונסוליה נסגרה ב - 26 לאוגוסט. בכך הציל אלפי יהודים וגילה התנהגות נועזת, מוסרית ואצילית בכל קנה מידה, אך עוד יותר נועזת, אם לוקחים בחשבון את האופי הצייתני ואת הסגידה למרות השלטונית של העם היפני. לאחר המלחמה הוא נכלא במחנה שבויים רוסי וכאשר שוחרר וחזר ליפן, פוטר ממשרד החוץ. במשך שנים חיפשו אותו ניצוליו, ללא הצלחה, עד שאותר בשנת 1969. בשנת 1985 הוענק לו, ע"י ממשלת ישראל, אות חסיד אומות העולם. אתר ההנצחה הוקם על ידי ממשלת יפן, כנראה כחלק מרצונה לחזור למשפחת העמים ולהראות כי גם היפנים הם אנושיים.
אנחנו נוסעים דרומה, מתרחקים מאזור האלפים, לעבר המישור וחוף האוקיינוס השקט, ים יפן, בדרכנו לנגויה (Nagoya) ולביקור במפעל טויוטה. בדרך עיירות עם בניינים של 2 - 3 קומות, צפוף מאד. כל עיירה מפורסמת בעיסוק אחר. יפן היא מדינה של המעמד הבינוני. בשנת 1950, כשיפן ניסתה להתמודד עם ההרס הכלכלי, בעקבות מלחמת העולם השנייה, סייע כלכלן אמריקאי בשם דמינג, לראשי הארגונים התעשייתיים, ולימדם כיצד לשפר, לייעל, לעצב ולתכנן את מקום עבודתם, על מנת להגדיל את איכות מוצריהם ואת פריון העבודה. הוא עיצב את פניה של הכלכלה והתעשייה המשתקמת, על ידי הפעלת גישה כלכלית חדשה. הטמעת הגישה הביאה לצמיחה תלולה באיכות ולהקטנת עלויות בכלכלה היפנית, וגרמה לכך שמאזן היצוא של יפן הלך וגדל, עד שהפך אותה ליצואנית, מן הגדולות בעולם, ולרווחה כלכלית לעם היפני. עובד יפני, עם וותק של 25 שנה מרוויח כ-70.000 דולר, כאשר סף המסים המכסימלי הוא 20%. בונוסים מגיעים לכ-50% מהשכר. בגיל 60 יוצאים לפנסיה, אבל יש יחס של כבוד לאדם המבוגר, יחס כאל בעל הניסיון. לא נהוג לפטר עובד (עדיין, עד שההשפעה המערבית תעמיק לחדור), המחויבות ההדדית, הן של העובד והן של המעביד היא טוטאלית, כמעט נישואין קתוליים. בקומפלקס טויוטה שאליו אנו מגיעים עכשיו באים לידי ביטוי העקרונות של דמינג. למעשה זוהי עיר שלמה הממוקמת בפרברי נגויה ונקראת טויודה סיטי.
מפעל טויוטה הוקם בשנת 1933 כחטיבה חדשה של חברת טויודה שעסקה בייצור מכונות אריגה לטקסטיל, והייתה בבעלות של אדם בשם טויודה (משמעות השם ביפנית – הרבה שדות אורז. כנראה שאב המשפחה גידל אורז). החברה נחשבת למובילה עולמית בשיטות פיתוח וייצור, ושיטת Toyota Production System שפותחה בה, חוללה מהפכה בתעשיית הרכב והשפיעה גם על תעשיות אחרות. החברה מעסיקה מעל 260 אלף עובדים. כאן במפעל מועסקים 4.700 איש, ב - 2 משמרות. הם מייצרים 13.000 מכוניות לחודש, 600 מכוניות ליום. תהליך בניית מכונית לוקח 20 שעות. חלק גדול מהתהליך נערך על ידי רובוטים. המקום נראה כמו בית מרקחת עם ניקיון מופתי. העובדים עובדים בקצב מטורף. בכל מחלקה יש שעון ענק, המראה בכל עת מהי המכסה שנקבעה לאותו יום וכמה אחוזים כבר בוצעו. הדיילת, המלווה אותנו, מדגישה את עקרון העבודה ללא מלאי, העובד מזמין רק את מה שהוא צריך, וכן את חשיבות הביטחון והבטיחות של המכוניות, המושגים באמצעות בקרת איכות. העובדים כאן כולם צעירים ואיננו מצליחים לקבל תשובה משכנעת מה קורה להם בהתבגרם. התשובה שקיבלנו היא שהם עוברים לעמדות ניהול. לנו קצת קשה להאמין שכל עובד מבוגר הופך למנהל (ראש מערבי, לא?). מה שבטוח הוא, שהעבודה כאן כל כך אינטנסיבית, שאיננה מתאימה לאנשים מבוגרים יותר. במקום יש גם מוזיאון, לטעמי פחות מעניין.
העיר נגויה היא בשבילנו מעין תחנת מעבר, ממנה נעלה מחר על רכבת הנוסעת להירושימה. אך למרות זאת, תחנת האוטובוסים שלה, סקאה סטיישן, עם המבנה הארכיטקטוני המיוחד, בהחלט שווה ביקור. בקומה התחתונה יש תחנת אוטובוסים גדולה, שהפרט הכי מעניין בה הוא המחזה של עשרות יפנים המחכים לאוטובוס בשורה, כמו חיילים. בקומה השנייה יש קניון גדול, עם מסעדות, בתי קפה וגלידות ובקומה השלישית יש מעין בריכת מים וסביבה שביל הליכה, עם תחתית שקופה. כאשר אתה מרים את ראשך, בעודך בקומה השנייה, אתה רואה למעלה את רגלי ההולכים. הטיול בין המסעדות השונות הוא מרתק, מכל הסוגים והמינים. ביפן יש הכי הרבה מסעדות לנפש מכל מקום אחר בעולם (הבתים קטנים, כ-30 מ"ר למשפחה. למשפחה יש בממוצע 1.3 ילדים). במיוחד מושכות את עינינו המסעדות הבנויות כסרט נע. האוכלים יושבים ליד שולחן אליפסי שהחלק המרכזי שלו נע ועליו צלחות קטנות עם כל מיני מאכלים. הם מורידים את הצלחות שבהן חשקו ובסוף משלמים לפי ערמת הצלחות שצברו. מלון הילטון, שבו אנו לנים הלילה, אינו מבייש את שמו. כך גם מסעדת ההארד-רוק, הנמצאת מולו, ובה אנו אוכלים סטייק מצוין.
יום 9 - רכבת השינקאנסן, מיאג`ימה, הירושימה
נסיעה ברכבות המהירות של יפן היא הרבה יותר משימוש באמצעי תחבורה. זו התבוננות והשתתפות בפן מרכזי בתרבות היפנית. הרכבת ממש בולעת את המרחקים, הנופים חולפים במהירות אדירה, במיוחד מרשים הוא הרגע שבו שתי רכבות חולפות, כברק, האחת על פני השנייה. אבל בפנים הקרונות שקט ושלווה. איש אינו מרים קול ואפילו קול הפלאפונים לא נשמע. מושבים מרווחים, הכול נקי ומצוחצח, אפשר להשאיר את החפצים ללא כל פחד. את הכיסאות אפשר לסובב, כך שיהיו אחד מאחורי השני, או אחד מול השני. מבקר הכרטיסים קד קידה עמוקה בכל פעם שהוא נכנס ויוצא מהקרון. דיילת, העוברת עם המזנון, קדה כאשר היא מגיעה לקצה הקרון, אפילו אם כל הנוסעים פניהם לכיוון השני ואיש אינו מסתכל עליה. אנחנו כמובן מוכנים, בהיכון עם המצלמות, בכדי להנציח את הקידה. וכאשר אנו יורדים מהקרון בתחנה, כל עובדי הרכבת קדים קידות תודה.
בהגיענו להירושימה, אנו לוקחים מעבורת אל האי מיאג`ימה (Miyajima). שיט של כחצי שעה מביא אותנו לאי המקסים הזה. הדבר הראשון שפוגשים בו, עם הירידה לרציף, הם עשרות האילים המסתובבים להם חופשי ומתחככים באנשים, בתקווה לזכות באוכל. האילים נחשבים לשליחי האלים ולכן אסור לפגוע בהם. שעת צהריים, השמש קופחת ומשמאלנו, בים, מתנוסס לו שער שינטו, טורי, אדום יפהפה, בגובה של 16 מטרים. בקו ישר אתו, עדיין בים, ניצב על כלונסאות עץ, מקדש Itsukushima, המוקדש לאל הים.
המקדש היפהפה נבנה בשלהי תקופת יאמאטו (Yamato - 600-100), ממש לפני תקופת נארה (Nara - 795-600) ולמעשה הוא זה שהעניק לאי את שמו. מיקומם המרהיב של הטורי והמקדש, מושכים אל האי מאמינים רבים, העולים לכאן לרגל מזה כ-1400 שנה. נהירה זו הביאה לפיתוחו של האי, ובעקבות כך, לבנייתם של מקדשים נוספים בו. חוף הים, מתאפיין כאן, בהבדל מאד גדול וברור בין הגאות לשפל. עכשיו אנו בשעת הגאות והכניסה למקדש מתאפשרת באמצעות גשר עץ בלבד. הטורי מקדש את כל האי. בגלל קדושתו של האי, החוק אומר כי אסור להיוולד או למות עליו. אסורים לגידול גם עצים שנותנים פירות. האי הוא מאד הררי ומצד ימין, במעלה ההר, ניצבת פגודה כתומה, עטופה כולה בפריחת הסאקורות, איזה יופי של מראה.
אנחנו בוחרים תחילה לטייל קצת בפארק מומיג`ידאני (Momijidani), המשתרע על הר המיסאן (Misen). אל פסגת ההר מוביל רכבל, אנו בוחרים לא לעלות לפסגה, אלא לטפס ולטייל עד תחנת המוצא של הרכבל, בדרך קסומה, העוברת בסמטאות מגורים צרות, שבילים מוצלים, נחלים וגשרים, מעיינות קטנים, בריכות דגי זהב ובתי תה חמודים. באחד מהם אנו יושבים על שולחן נמוך ולוגמים מרק אטריות. וכך מטיילים עד שמגיעים ליער סאקורות. העצים, במלוא פריחתם המנצנצת בשמש, והאדמה מכוסה מצע ורוד מהפרחים שנשרו. בין כל הורוד הזה מטיילים להם האיילים. איך ננצור בלבנו את המראה המשגע הזה.
ובינתיים, בעוד אנו משוטטים בין הסימטאות הצרות, עם בתי העץ ושלל החנויות המרהיבות, לנגד עינינו, התחיל השפל. אנחנו חוצים את הגשר המוביל למקדש, ומטיילים, יחד עם המוני עולי רגל על מרפסותיו. שעות אחר הצהריים, הים ממשיך להיסוג, השמיים נצבעים בשלל גוונים, השמש מלטפת את החול הרטוב. על החוף משוטטים להם אנשים רבים, גופם רכון אל החול. ירדתי גם אני לחוף והתקרבתי אליהם ואז הבחנתי כי בידיהם מעדרים קטנים ודליים והם מחפשים צדפות. מעליהם מתנשא הטורי אשר שינה את צבעו לאדום רך, בהתאם לשינוי מיקומה של השמש. עתה הוא נמצא ממש ביבשה. יחד עם רבים אחרים אני מתקרבת עד אליו, נוגעת בו ואז חוזרת אל הרציף. הגיע הזמן לחזור להירושימה.
עד שאנו מגיעים למלון Hiroshima Ana Hotel, כבר ערב. לא רחוק מהמלון, במרכז העיר, יש מבנה שנקרא אוקונימורה ובו רצף מסעדות אוקונומיאקי, בכמה קומות. הערב אנו הולכים לאכול אוקונומיאקי (משמעות השם – הכול בו). זהו אוכל יפני מקורי. השולחן כולו הוא פלטה חמה. יושבים על כסאות גבוהים. הטבחית מניחה בלילה של קמח על הפלטה ועל זה מוסיפה ביצה, כרוב, אטריות ובשר. ניתן להוסיף גם מאכלי ים. לאחר כ - 10 דקות הופכים את המאפה לצידו השני ואז הוא מוכן לאכילה. היפנים אוכלים כמובן עם מקלות, אנחנו נעזרים במזלגות, די טעים.
| יפן - עשרים יום באתרים מרכזיים | זרקור על טאקיאמה |
תרי עשר 41 כפר סבא
29/07/08 11:34 rikyuzi
שתי הכתבות שערכו תמר ושמעון על יפן מעניינות ומספקות אינפורמציה וחומר שיאפשר לנוסע להפיק תועלת מיירבית לאחר קריאתן. תודה על ההשקעה והמחשבה לטובת הקוראים הנהנים. ריקי ועוזי